לרקוד – פרק 22 (1D)

שעון המעורר שצלצל בקול רם העיר אותי משנתי הטרופת חלומות , כיביתי מהר את הרעש המציק וקמתי בלי חשק מהמיטה הנוחה והרכה .
צעדתי בעייפות אל עבר חדר הרחצה הקטן והמשותף שלי עם אור , היא עדיין לא התעוררה .
אירועי אמש חזרו אלי במכה ברגע שהבטתי בהשתקפותי מבעד למראה , איך שעזבתי את זאין לבד בתחנת הרכבת הישנה , איך שתפסתי מונית ונסעתי לדירה מחכה לאור ליד הדלת שלוש שעות ארוכות עד שהיא הגיעה אל הבית.
נאנחתי בשקט מוציאה את התסכול ממני, שטפתי את פניי במים קרים כמו קרח כדי לעורר את עצמי לגמרי , צחצחתי שיניים כדי לסלק את הטעם המר שבפי .
הנחתי את המברשת חזרה בכוס , עוברת להסתכל על השתקפותי שמבעד המראה , אצבעותיי נוגעות קלות בשפתיי, הרגע הזה אתמול חזר אלי במכה והשאיר אותי חסרת מילים , השפתיים שלו שנצמדו כנגד שלי השאירו אותי המומה כול כך , המומה בעיקר מעצמי , מהחלק הגדול בו גם אני שיתפתי פעולה, חלק גדול שכנראה רצה בזה .
נערתי את ראשי בתגובה , כאילו התנועה הפשוטה הזאת תעלים את המחשבות הקשות מראשי , ׳איך נתת לזה לקרות?׳ מוחי שאל אותי והמשפט היחידי שהדהד במוחי , ׳איך נתתי לזה לקרות?׳
דפיקה קלה על הדלת העירה אותי מקו המחשבה שלי , פתחתי את הדלת לאור הישנוניות שנכנסה פנימה ואני יצאתי החוצה , היא לא שמה לב למבט הטרוד שעל פניי למזלי , אחרת הייתה מבקשת תשובות , תשובות לשאלות שאין לי מושג אליהן .
נכנסתי חזרה לחדרי , מורידה מעלי את הפיג׳מה הקצרה שלבשתי לגופי , זורקת עלי בגדים בלי להשקיע כול כך .
טייץ אפור , חולצת שחורה ארוכה עם סמל בית הספר לאומניות עליה , מעל סריג אפרפר בהיר עם כפתורים לבנים , וצעיף שחור שעטף את צווארי , הקור היכה בניו יורק חזק .
נעלתי לרגליי נעלי בובה חלקות ושחורות, תולה את התיק שלי על כתפי וממהרת לצאת מהחדר אל המטבח .
אור כבר הקדימה אותי ובחשה בכוסות קפה , כול אחת לפי איך שהיא אוהבת. היא הגישה לי את הכוס שלי עם הנס החם שזלג בגרוני והקפיאין מתחיל לעורר אותי .
״בואי ניצא״ מלמלתי לאור , לא פותחת בשיחת חולין כדי לא לדבר על מה שקרה אתמול בערב , מה שאני כול כך רוצה לשכוח .
יצאנו מהבניין בו שוכנת הדירה המשותפת שלנו ונכנסנו לשברולט האדומה כהה שלי , התיישבתי מאחורי ההגה , אור במושב הנוסע ליד הנהג ופתחתי בנסיעה לכיוון בית הספר .

שמעתי כול תקתוק של השעון המחוגים הגדול והמפואר התלוי על הקיר , הוא שוב מאחר , עוד חמש דקות והוא מאחר בחצי שעה , זה מרט את עצביי כול כך וראשי קדח בעוצמה אדירה .
נמאס לי לחכות , נמאס לי לחכות בכול פעם שהוא מאחר ואני זאת שסופגת את התוצאות בכך שאני מפספסת זמן אימונים חשוב ויקר מפז .
נאנחתי בעצבים שמילאו אותי , לקחתי את תיקי תליתי על כתפי ומיהרתי לצאת מבעד הדלתות הכפולות של הסטודיו הגדול שנשאר עכשיו ריק .
התקדמתי אל היציאה מבית הספר , רק רוצה לברוח מהמקום הזה , הרגשה חנוקה התחילה לטפס ומלאה אותי , לא יכלתי לסבול את קירות בית הספר מסביבי.
יצאתי מהבניין הגדול והמפואר , יורדת מדרגה אחר מדרגה ומגיעה אל המדרכה הארוכה , מבחינה בו עומד ליד הרכב שלו ונשען על הקיר האפור .
הוא הבחין בי , רעד בלתי מוסבר השתלט עלי והסתובבתי לצד השני ממהרת עת צעדיי בכיוון ההפוך ממנו .
״אביה , חכי״ שמעתי את צעקתו , רגליי עצרו ומוחי סירב להאמין , ׳למה לעזאזל עצרתי ? ׳
הוא הקיף אותי ונעמד מולי , ״אתה מאחר״ חשקתי את שיניי וסיננתי אליו בארסיות . לבי הלם בעוצמה אדירה שיכולתי להישבע שהוא שומע .
״רציתי לדבר איתך לגבי אתמול״ העביר נושא וגרם ללבי הדופק בעוצמה אדירה להחסיר פעימה ולדם לאזול מפניי .
״אין לי מה לדבר איתך״ אמרתי , מנסה לשמור על קול יציב אבל עם כול מילה ומילה נשברתי .
״אבל לי יש מה להגיד, רק תקשיבי את לא צריכה לומר דבר״ אמר לי פניו מתחננות שאני לא יעבור אותו ויילך ישאיר אותו לבד שוב כמו אמש בתחנת הרכבת הישנה ונטושה .
״יש לך דקה אחת״ מלמלתי מסדרת את הכתפייה של תיקי על כתפי כדי שלא יפול, שערה עיקשת נופלת על פניי ואין לי עצבים להוזיז אותה .

*

כול ליל אמש חשבתי על מה שקרה בנינו, מה שחשבתי שהוא טעות התגלה לי כדבר אחר לגמרי , דבר שמעולם לא הכרתי בחיי הקצרים .
לקחתי צעד אחד קדימה לעברה , היא זעה באי נוחות במקומה מעבירה משקל מרגל לרגל , הסטתי מעל פנייה היפות את השערה העיקשת שנפלה והיא לא הוזיזה אותה אל מאחוריי אוזנה .
במשיכה אחת מצמיד אותה אלי , ״זאין בבקשה ..״ התחילה לומר אבל קטעתי אותה , ״חשבתי שאין לך מה להגיד״ אמרתי לה בהתגרות המאפיינת אותי, זה עצבן אותה אבל המבט שעל פנייה היה שווה את זה .
התקרבתי אל פנייה כאשר פניי במרחק של סנטימטר , חשבתי על מה אני הולך להגיד לה אתמול בלילה , לבסוף החלטתי לעשות , לא לדבר , אלה לקום ולעשות לא לחכות לישועה .
הצמדתי את שפתיי אל שפתייה ונישקתי אותה ארוכות , מעמיק את הנשיקה מרגע לרגע וידייה עוברות לעטוף את צווארי , ידה אוחזת חזק בשיערי השחור והקצר.
הצמדתי אותה קרוב יותר אל גופי , מתנתק לאט לאט מהנשיקה החמה , מביט בפנייה לראות את התגובה שלה .
״שלא תעיז לאחר מחר״ מלמלה בחצי חיוך שנאבקה לא להעלות אותו על פנייה ומיהרה לצד השני של כביש האספלט השחור לכיוון הרכב שלה החונה באחת החניות שעל הכביש.

״זאין לעזאזל אתה לא מפוקס״ שמעתי את נייל קורא באוזניי , ואז מיד מגיע האגרוף החזק לצלעותיי שמקפל אותי על ארבע .
נייל עמד מולי מתנשף בחוזקה , כפפות האיגרוף ענודות על ידיו ואנחנו נמצאים בתוך זירת הספוג שבמכון-הכושר מתאמנים באיגרוף.
הוא צדק , באמת לא הייתי מרוכז , הדבר היחידי שחשבתי עליו זאת אביה , היא שגעה לי את השכל ולא הצלחתי להוציא אותה מהמחשבות שלי .
״אני לא במיטבי״ מלמלתי בכאב מהמכה ומתיישב על כסא פלסטיק מחוץ לזירה ושותה מים קרים מבקבוק , מזה שעה שאנחנו מתאמנים בלי הפסקה ואני זה שחטף את רוב המכות הפעם.
״יש מחר משחק כדורסל!״ אמר נייל עם חיוך רחב , ממתי הוא כול כל מתרגש ממשחקי כדורסל הוא מעולה מנצח את כול היריבים בלי להתאמץ .
״על כמה הקופה?״ שאלתי אותו מבולבל, אולי בגלל זה הוא כול כך מתרגש , אולי הקופה הפעם גבוה מהרגיל .
״1,500 קצת , אבל אני לא מתכוון לזה״ אמר נייל , מעביר כמו תמיד יד בשיערו הבלונדיני המחומצן מתוך הרגל קבוע שלא משתנה .
״אז מה העניין?״ שאלתי אותו מכווץ את גבותיי בתהייה , הנחתי את הבקבוק ששתתי ממנו על הרצפה לצד כיסא הפלסטיק עליו ישבתי , את מרפקי השענתי על ברכיי והבטתי לעבר נייל שנשען על הקיר הלבן שמגבת סביב צווארו .
״רמירז אמר לי שמגיע צייד כישרונות לשחקני כדורסל לקבוצות בליגה הבינונית, זאת יכולה להיות פריצת דרך עבורי!״ קרא נייל בחיוך מאושר כול כך, תמיד הוא חלם לעשות מהכישרון שלו בכדורסל קריירה מקצועית .
״נחמד ! , באיזה שעה המשחק?״ שאלתי אותו , מנסה לתאם בין האימונים עם אביה לבין המשחק , האימונים עם אביה עד תשע , בטח המשחק כרגיל בעשר או אחת-עשרה .
״אני צריך אותך לצידי זאין ! הארי שומר על ג׳מה הוא לא יכול לבוא , אני סומך עלייך שתיהיה שמה בשבילי אני חייב בן-זוג למשחק !״ אמר לי הבעת פניו הופכת לרצינית והוא מביט בי בכבוד ראש.
״יש לך את המילה שלי , סמוך עלי , באיזה שעה המשחק?״ שאלתי אותו , מביט לעברו ושוב מתוך הרגל הוא מעביר יד בשיער הבהיר והמחומצן שלו .
״שמונה וחצי , אני יודע שזה יצא מוקדם, אבל זה בגלל שיש מסיבה אחר כך אצל רמירז״ אמר לי נייל כמעט נחנקתי מהרוק של עצמי .
איך אני אמור להיות גם באימונים עם אביה וגם במשחק של נייל שנתתי לו את מילתי ?