לרקוד – פרק 21 (1D)

הגענו לתחנת רכבת ישנה ונטושה , לא הבנתי מה קורה פה , לאן הוא לקח אותי מביתו .
״מה אנחנו עושים פה?״ מלמלתי צועדת על הרציף האפור , שומעת את קול פסיעותיי מהדהדים בחוזקה בתחנה הישנה .
״רצית ללכת לאן שהוא , אז לקחתי אותך״ אמר לי מתיישב על הרציף ומשלשל את רגליו באוויר , התיישבתי לידו משלשלת את רגליי מעל פסי הרכבת.
״הייתי מגיע לכאן כול הזמן בילדותי , שהתחנה עוד הייתה פעילה , אבי עבד כאן.״ אמר לי ובנימת קולו נעלמה כול הקשיחות , ההתגרות , רק כאב נשמע .
הוא פשוט הוריד בפניי את כול המסיכות, לא חשבתי שזה יקרה , לא בפניי בכול אופן .
״אז מה קרה?״ שאלתי אותו בשקט , משילה מעלי את כול המסיכות שלי וזורקת אותם אל פסי הרכבת הישנים.
״הוא מת . הפסקתי להגיע לכאן , זה היה יותר מידי כואב״ ענה כעבור רגע קל , קולו נשבר לגמרי בשורה האחרונה .
שתיקה רמה סובבה אותנו , שום צליל , שום רעש , שום דבר לא קטע את השקט הרועם באוזניי .
הבטתי על נעליי העקב שלבשתי , רגליי משתלשלות באוויר מהרציף , מגלה בהם עניין רב למדי .
״למה כול כך חשוב לך הריקוד הזה?״ שאל כעבור רגע , וכול מילה כמו קליע בלבי , למה זה חשוב לי ?
״מאה ואחת סיבות״ מלמלתי בשקט נשענת על גבי אחורנית מביטה בשמים הפתוחים שמעלינו , אינספור כוכבים נוצצים מילאו את השמים החשוכים והכחולים כהים .
״תני אחת . סיבה אחת טובה״ נשען כמוני אחורנית , מסובב את מבטו כמוני אל הכוכבים בעוד שאני מסובבת את מבטי אליו ומסתכלת על הפרופיל של פניו הגבריים .
״בשבילי , לרקוד זה להיות חופשיה , לעמוד על שלי בלי שיציבו לי תנאים , חוקים , לרקוד זה הדבר היחידי בעולם שגורם לי באמת להיות מאושרת, בצורה שאני אפילו לא יכולה לתאר במילים״ אמרתי בשקט , קולי לא גובר על לחישה, כאב ברור נשמע מכול מילה המבליחה מבעד לשפתיי .
״לעמוד על שלך?״ שאל מסובב את פניו לעברי ונותן לי תצפית מדוייקת אל עבר עיניו החומות ירוקות שהבריקו תחת אור הכוכבים .
נשמתי עמוקות , עוצרת את הדמעות שניקוו בעניי בסכר גדול ומסובבת חזרה את פניי אל עבר הכוכבים .
״ההורים שלי מתגרשים , אני רחוקה מהחיים הקודמים שלי במיליוני קילומטרים ויבשות , הריקוד שלי זה אחת הצורות שלי להשתחרר , לפרק מתח וכעסים , כשאני רוקדת אני מרגישה איך אני עומדת על שלי, לא מוותרת ומרימה ידיים , לא פורשת , אני כנגד העולם, מכיר את המשפט הזה?״ שאלתי וגיחוך קטן נפלט מפי , פשוט רציתי לצחוק , לצחוק על כול המצב הדפוק הזה שנכנסתי אליו , אל החיים הקשים שלי שהפכו בדיחה בפניי אלוהים .
עוד בדיחה ועוד בדיחה , לבסוף מופע סטאנדאפ על חשבוני .
״אני מכיר את המשפט הזה יותר מידי מקרוב, תמיד זה היה ככה בשבילי , אני נגד העולם , בשביל להתפרק אני פשוט עונד על ידיי את כפפות האיגרוף ומכה, מכה כמה שיותר חזק״ אמר לי בשקט , אין לי מושג לעזאזל איך הגענו לדבר על נושאים כול כך אישיים , ואיך אני , שופכת את הלב שלי מול זאין , הבן אדם שאני הכי שונאת בעולם הזה .
סיבבתי את מבטי בחזרה אל פניו , מגלה שפניו לא זזו כלל ופניו בוהות בשלי במרחק קטן של סנטימטר .
״את רוצה לרקוד ?״ הציע את ההצעה שהכי פחות ציפיתי לה עכשיו , הוא נעמד לאט על רגליו מושיט את ידו לעברי , אחזתי בה בחוזקה והוא בתנופה אחת הרים אותי על רגליי .
הורדתי את העקבים בבעיטה קטנה מרגלי הצידה , הנחתי את האייפון הלבן שלי בצד על ספסל מתכת קטן ומדליקה את השירים שהדהדו בקול רם בתחנה השקטה .
אותה מנגינה , אותה המנגינה שאני שומעת במשך שעות של אימונים מפרכים.
אם יאהבו את הקטע שלי שאני יציג במופע החורף, רוב הסיכויים היו לטובתי ואני אוכל להתקבל ללהקת מחול כמו שתמיד חלמתי .
הוא הגיש לי את ידו , אחזתי בה בעדינות ומתקדמת לעברו , לשם שינוי בפעם הראשונה הוא זה שהוביל בריקוד , הוא זה שהכתיב לי את הצעדים עם כול צעד וצעד שהוא עשה .
ידיו נחו על מותניי מרימות אותי לאט ומורידות , תופסת בידו והוא מסובב אותי לאט לחיקו השרירי .
לקחתי צעד אחורה ממנו , לוקחת תנופה וקופצת לעברו כמו בריקוד -רגליי מתעטפות סביב מותניו וגבי יורד לאט מטה בגשר מושלם וגמיש .
עליתי לאט , מגלה את פרצופו קרוב יותר מידי לשלי .
בחצי השעה האחרונה כול השנאה שלי התאדתה , נעלמה כלא הייתה והרגשה שונה מילאה את מקומה .
ידיי נכרכו סביב צווארו כשהוא סיבב אותי בעדינות סביב גופו , מרים אותי לאט לסיום ומוריד אותי עד שאצבעותיי נוגעות ברצפה הקרה והאפורה מבטון .
הידיים שלו כרוכות סביב מותניי , שיערי שמוט מסביבי, הוא שיחרר יד אחת מסיט שיערה עיקשת מפניי .

*

העיינים שלה , העיניים שלה המלאות רוך הביטו לעברי ובפעם הראשונה מאז שהכרנו ,לא בשנאה . זה גרם למשהו לזוז אצלי , לזוז מהר .
ואז גיליתי שהדבר היחידי שזז מהר זה הלב שלי , אני חושב בפעם הראשונה בחיי שהוא פעם בצורה כזאת , לא בהתרגשות , לא בהתלהבות , אלה בצורה שונה לגמריי .
לא חשבתי שזה יקרה אבל עייני נמשכו כמו מגנט להביט אל שפתייה היפות והוורודות .
׳לעזאזל זאין , לא! מה אתה עושה?׳ מוחי צעק עלי אבל זה היה מאוחר מידי , היא התמחתה על קצות אצבעותייה כדי להגיע לפניי ואני רכנתי מטה מצמיד את שפתיי לשפתייה הרכות .
מתנתק לאט לאט ועובר להביט אל עיינה, מבט מבולבל עלה על פניי כשראיתי את מבטה הנוקשה והמבולבל שלה .
היא התרחקה ממני בשנייה כאילו הייתי מצורע , ״אני מצטערת. זה לא היה אמור לקרות״ מלמלה ומיהרה ללכת , תפסה את העקבים שלה בידייה ורצה אל מחוץ תחנה הרכבת הישנה , משאירה אותי המום ומבולבל לבד על הרציף הנטוש .