לפגוש אותם – פרק 8( 1D) חלק א

התחלנו לארוז את הדברים שלנו. אני לא יודעת איך המצב שלי בתוך הבטן אבל כל פעם שאני רואה את הארי יש לי צביטה קלה בצד שמאל, כשאני מסתכלת לו בעיניים הבטן שלי משתגעת, וכשהו מדבר איתי הלב שלי מתחיל לקפוץ מהמקום בחוזקה.
אבל יכול להיות שזה סתם, שזה לא אמיתי והוא רק רוצה אותי לחופש שלו כמו שכל פעם אומרים את זה, שהוא סטוציונר.אבל..זה היה פשוט מוזר המבט הראשון הזה, הדיבור, הבהלה והחיבוק , כשהדברים האלו קראו לא שמתי לב להרגשה שהיתה לי אבל אני הרגשתי שהיה חיבור.

עליתי לחדר של הבנים לבושה ללכת הביתה אבל בלי המזוודה. "הו היי קורל " זאין פתח את חדרו בהתרגשות ונתן לי חיבוק"בואי כנסי, אנחנו בדיוק אוכלים בוקר" "תודה" נכנסתי."יש לנו אורחת" זאין קרא אחרי שסגר תדלת אחרי. כולם הסתכלו לכיווני והארי קם ממקומו, הוא מייד בא לחבק אותי "בוקר טוב קטנה, מה שלומך" "שלומי מבאס" אמרתי בזמן שהתנתקנו "למה מבאס?" הוא העציב את פניו "כי אחרי שאחותי ראתה בחדשות שיצאנו מהבית חולים היא התקשרה נסערת ואמרה לי לחזור מחר בבוקר, זאת אומרת היום, הביתה" "עכשיו אני מבין למה התלבש יפה כלכך, חשבתי כבר שזה בשבילי" "מצטערת לאכזב אותך" אמרתי "שטויות" הוא הוסיף. "היי גם אנחנו רוצים לשמוע" נייל קרא מהשולחן שרוב האוכל היה קרוב אליו "היא סיפרה לי שהבנות צריכות ללכת היום" הארי חזר "מה ללכת? גם מאיה? זאת אומרת, למה?" "בטח למה" לואי חזר אחריו ונתן לו מרפק קלה בצלעות "נו שתוק כבר" נייל לחש לו בצעקה שקטה ונתן לו כאפה
"חחח בגלל הבית חולים" אמרתי לפני שהארי הספיק להוציא עוד משהו מהפה והוא הסתכל עלי בחיוך אך בלי שיניים, החזיק לי את צידה הימני של המותן וקירב אותי אליו יותר. "אני חושב שאני ילך להיפרד משאר הבנות, אז אם..ביי" נייל אמר בזמן שהוא מתרומם מהשולחן ובדרך נותן לי חיבוק "נשמור על קשר" הוא לחש לי באוזן "בטח" אמרתי בחיוך גדול."גם אני רוצה חיבוקק" לואי צעק בקול גדול "גם אני" ליאם וזאין אמרו "היי ומה איתי?" הארי הוסיף "חיבוק קבוצתיי" אמרתי וכולנו ביחד התחבקנו.

"מצטער לאכזב אותכם אבל אני רוצה לקחת את קורל לכמה דקות אם זה בסדר" הארי אמר בזמן שהוא מחזיק לי את היד "בטח שזה בסדר" ליאם אמר "רק אל תעשו שטויות" לואי אמר בזמן שהתחלנן להתרחק "נו לואי שתוק כבר" "אתה דפוק לו" זאין וליאם אמרו לו והתחילו לריב איתו מכות בצחוק על הספה "לאא עזבו אותי" לואי קרא בצעקה ואני והארי התחלנו לצחוק.

"אז..לאן הולכים?" שאלתי את הארי "זה מקום שאני תמיד הולך אליו כשאנחנו מגיעים למלון הזה וזה כמעט תמיד".
עלינו במעלית עד לקומה הגבוה ביותר, שם היה סולם שהינו צריכים לעלות בו "איך אני יעלה על זה בדיוק?" "שאלתי את הארי "את יכולה, אני היה מאחוריך למקרה שתצטרכי עזרה"
עלינו למעלה ונכנסנו דרך הדלת שהיתה שם, הגענו לעליית הגג,
התקדמנו לעבר ספסל מתנדנד בצבע לבן שהיה בפינה הימנית. "אז מה זה המקום הזה בשבילך?" "לא יודע" הוא אמר "אני חושב שזה המקום היחידי, השקט שאני יכול להיות בו לבד" "אז אם זה המקום היחיד, למה הראתה לי אותו" שאלתי "כי אני רוצה שהוא היה שלנו"