לפגוש אותם – פרק 8 ( 1D) חלק ב

אני יודעת שאני פירסמתי היום כבר אבל רציתי עוד אחד.

"מה..מה זאת אומרת?" שאלתי אותו בגימגום "את לא מבינה רמזים?" "אבל הארי אנח-" "לא" הוא קטע אותי ושם לי אצבע על הפה "אני יודע מה את רוצה להגיד, שאנחנו לא מכירים וכל השטויות האלו, אני יודע. אז אני רוצה לשאול אותך אם את מוכנה שנהיה בקטע?" "בקטע?" חזרתי אחריו "כן" הוא השיב "תגיד לי סטיילס, איך מכולם אתה שואל את השאלה הזאת דווקה אותי?" "לא שאלתי רק אותך" הוא אמר והרמתי גבה "כאילו, התכוונתי שלא כל חיי שאלתי רק אותך את זה" "אה אז תסביר, התקף לב לא עושים" "מה?" הוא שאל "עזוב, דיבור שלי ושל הבנות" "טוב" והרים כתפיים.
"אז מה את אומרת?" הוא שאל "אני אומרת" שמתי את ידי על רגלו "שאנחנו צריכים לבדוק מה נייל מתכנן על מאיה" והתחלתי ללכת לכיוון הדלת, כן סיננתי אותו בשאלה הזאת, לא רציתי לענות, וזה למה? כי רציתי לראות אם הוא באמת מתכוון לזה ואם אני מרגישה שזה יכול להצליח "אאוץ" שמעתי את קולו מאחורה "נו יאלה בו כבר" עצרתי וחיכיתי לו "סתם הלכת חצי דרך בלעדי" הוא אמר שהוא כבר עמד לידי " וזה" הוא הרים אותי ולקח אותי בזרועותיו כמו תינוקת "נו דיי האריי, אני לא סובלת את זה" "אני לא עוזב עד שתעני לי" "נו הארייי" "כשאני אומר משהו אני הולך עם זה ראש בקיר" "טוב נו האריי בסדר" (את קול המשפטים האלו אני אומרת בקול לחוץ) "לא, אני יודע שאת אומרת את זה רק כי את רוצה שאני יעזוב אותך" -את זה בקול רגיל:- "לא הארי אני רצינית, סתם צחקתי איתך מקודם כדי לראות מה תעשה" "באמת?" "באמת" השבתי. הארי הוריד אותי מידיו, אני עכשיו נמצאת על הקרקע "אבל אממ.."הארי אמר בביוש "אפשר חיבוק?" לא אמרתי כלום רק חייכתי אליו ולחיוך שנוצר לו ופשוט חיבקתי אותו חיבוק חם גדול ואוהב, אולי זה באמת הוא?

ירדנו במעלית, נפרדתי מהארי בפעם האחרונה ליומיים האלו מפני שבעוד יומיים הוא חוזר ללונדון, הביתה והוא הבטיח לי שניפגש.
אני כלכך מאושרת מהסיפור הזה שאני חייבת לספר כבר לבנות עליו, לא חשבתי שיצא משהו מהכרטיסים של אחותי למלון אבל, תראו מה זה כל הזדמנות שיש לכם קפצו עליה וקחו אותה, אף פעם לא תדעו מה תוכלו למצוא שם.

–תחשבו שמה שהולך לקרוא עכשיו זה גם מהצד של קורל וגם של הארי, אותה סצנה–

שמתי את מפתח החדר שלי בדלת והתכוננתי לצעוק את השמחה הגדולה שיש לי בבטן "חברה אתם לא מבינים מה קרה לי עכ-..מה זה?! מה קרה לכם?! למה אתם ככה?!" ראיתי אותם קשורים בחבלים לכיסא עם כיסוי פה, מיד ניגשתי ל אוריאן/ליאם וניסיתי לשאול אותו/ה מה קרה "תקיש/י לי טוב, את/ה חייב לברוח מפה ומהר, אני יודע/ת שהיית עכשיו בעליית הגג עם קורל/הארי" "אבל איך..-" "זה לא משנה איך" הוא קטע אותי "פשוט תברח/י מפה, הם אמרו שפעם הבאה שהם רואים או אותך או את הארי/קורל לבד הם יגרמו לך סבל אישי, אז עכשיו לכי לחדר של הבנים/ות ותישאר/י איתם, אם גם להם זה קרה פשוט ברח/י מפה עם הארי/קורל" "אבל מה עם הדברים?מה איתכם?" שאלתי "אין זמן לזה, באנו הם לא יפגעו יותר אבל בכם אולי כן" "טוב אני, אני הולך/ת" אמרתי, לקחתי את הטלפון ופשוט רצתי לכיוון המעלית

–עכשיו זה מהנקודת מבט של קורל–
התקשרתי להארי "קורל איפה את?" הטלפון עוד לא הספיק לצלצל וכבר הוא ענה "אתה לא מבין מה קרה לי פה" אמרתי "אז כנראה שלא רק אצלנו זה קרה עם החבלים" "גם אצלך?" "כע, בואי עכשיו ללובי ותהיא ליד הקבלה שם שלא יקרה לך כלום ונעוף מפה" "טוב" ניתקתי.