להקת בנות סיפור על – 1D פרק 16 פרק אחרון!!! העלה מחדש

נקודת מבטה של שקד:

אחרי מעט זמן הוא סיים לבצע את זממו בי והתעייף. בזמן שהוא נירדם לידי נסתי לשחרר את ידיי. אחרי כמה דקות התייאשתי. ידיי כאבו בחוזקה וידעתי שהאזור מתנפח. חיפשתי במבטי אחר חפץ חד אך, הדבר היחיד שמצאתי היה המפתחות שבכיס של ג'ון, וגם הם רחוקים מידי ואינם חדים מספיק.
נסתי לחשוב על כל מיני רעיונות לאיך להשתחרר אך ברגע שחשבתי על רעיון טוב, ג'ון התעורר ושוב מצאתי את עצמי בוכה ומנסה להתנגד לג'ון, אך כמו מקודם מצאתי את עצמי נאנסת. שוב. ושוב, ושוב.

נקודת מבטו של ליאם:

נסעתי לביתה של שקד. אוסף את אחותה שטוענת שיודעת איפה היא נמצאת. כל הנסיעה שתקנו. רק המילים המנחות של סיון נשמעו. הייתי לחוץ ומוטרד ומחשבות על מה שקורה לה עלו לראשי. אולי הוא מכה אותה? אונס אותה? או שהוא בכלל רצח אותה? אידיוט שלא תעז לחשוב על זה בכלל!! צעקתי בראשי. המחשבות רק הלחיצו אותי יותר ונסעתי יותר מהר.
"כאן תעצור. אי אפשר להיכנס לשם עם המכונית" סיון אמרה. הסתכלתי עליה. מבחוץ היא נראתה אדישה אבל, כשהסתכלתי בעיניה ראיתי את סערת הרגשות שמתחוללת בתוכה. יצאנו מהמכונית בשקט. היא הובילה ואני עקבתי אחרי צעדיה. כמה פעמים היא עצרה ואז המשיכה. ככל שהזמן עבר נהייתי יותר מתוח ולחוץ. ומה אם היא לא זוכרת את הדרך? או ששקד בכלל לא נמצאת כאן? או שהוא העביר אותם מקום? חשבתי ולפתע שמעתי צעקות ובכי. גם אני וגם סיון נדרכנו והלכנו בעקבות קולות הזעקה.
ככל שהתקרבנו הקולות נהיו יותר ברורים.
"זונה דוחה. סתמי כבר, את לא מבינה? אף אחד לא יאהב אותך כמוני חתיכת כפוית טובה" הצעקה הזאת הרתיחה אותי. מי הוא חושב שהוא חתיכת בן זונה!!! לפתע שמענו קול חבטה. אני וסיון רצנו, מקווים שלא קרה את מה שאנו חושבים שקרה. לבסוף הגענו למקום הקולות, צריף קטן ומסריח. לא התאפקתי ופתחתי את הדלת בחבטה. הסתכלתי על מה שהיה בפנים וקפאתי. ליבי התכווץ בכאב, דמי געש בעורקיי בשצף קצף ובחילה תקפה אותי. התעוררתי מהקיפאון הזמני ופשוט קפצתי על הבן זונה הזה.

נקודת מבטה של שקד:

"אני שונאת אותך. אני שונאת אותך שנאת מוות. אתה באמת חשבת שאם תחטוף אותי ותאנוס אותי זה יגרום לי לאהוב אותך כמו פעם? אז יש לי חדשות בשבילך ג'ון, אני אף פעם אבל אף פעם לא אהבתי אותך, כל מה שהרגשתי כלפיך היה אשליה אחת גדולה" צעקתי עליו מטיחה בו את העובדות שרק עכשיו קלטתי. שרק עכשיו הבנתי.
"זונה דוחה. סתמי כבר, את לא מבינה? אף אחד לא יאהב אותך כמוני חתיכת כפוית טובה" צעק עליי. הוריד שלו במצח בלט ואז הוא סטר לי. אך לא כמו הסטירות הקודמות, זו גרמה לי להסיט את ראשי בעוצמה כה רבה ששיני שרטו את פנים הלחי שלי, ירד לי דם מהשפה ונירא לי ששברתי שן טוחנת. הכאב היה יותר גרוע מכל מכה שקיבלתי. בכיתי. פשוט לא הפסקתי לבכות ולהתפלל שליאם או מישהו יגיע ויציל אותי מהמטורף הזה. לפתע שמעתי צעדים מבחוץ. הסתכלתי על ג'ון ונירא היה שהוא שקוע כל כך עמוק בזממו שהוא לא שמע את הצעדים מבחוץ. רציתי לחייך אך ידעתי שכך ג'ון יבין שמשהו קרה, וגם כאב לי מדי בשביל זה. אחרי דקה שתיים הדלת נפתחה בחבטה וליאם עמד שם. ליבי פעם בחוזקה בטני התמלאה פרפרים וחום הציף אותי אך ברגע שראיתי את הכאב בעיניו, ליבי התכווץ בחזי. לאחר מספר שניות -שהרגישו כמו נצח- ליאם קפץ על ג'ון והתחיל לפוצץ אותו במכות. סובבתי את מבטי שוב לכיוון הדלת וראיתי את סיון. אחותי. כאב התפשט בגופי ובושה מילאה אותי. סיון לא הייתה בגיל של לראות את מה שקרה כאן. לא רציתי שהיא תראה אותי במצב כזה. שתראה אותי ברגע החולשה שלי. ערומה. מדממת. קשורה למיטה. בכיתי והיא רצה אליי. מסיטה את מבטה מהבנים הנלחמים ומותירה את הקשרים של ידי ורגלי מהמיטה הדוחה הזאת. הסתכלתי על ידיי ורגליי וראיתי שהן אדומות ונפוחות מהניסיונות בריחה שלי. בכיתי והיא חיבקה אותי. אחרי כמה שניות היא הביאה לי את בגדיי שהיו זרוקים על הרצפה. כנראה, כשהייתי מעולפת, הוא הוריד לי אותם.
התלבשתי והסתכלתי על הבנים. ג'ון שכב מדמם על הרצפה וליאם מעליו, ממשיך להכות אותו.
"סיון צאי מכאן מהר, את לא צריכה לראות את זה" לחשתי בקול שבור אל תוך אוזנה והיא הנהנה וחיכתה לי בחוץ. רצתי אל הבנים הרמתי את ליאם מג'ון. ג'ון ירק דם מפיו ובקושי הרים את ראשו מהרצפה. אם זה לא היה ג'ון הייתי מרחמת עליו ומציאה לו עזרה אך בגלל שזה ג'ון הדבר היחיד שחשתי היה שמחה עילית. בחנתי את ליאם וחוץ מכמה שריטות בפנים שיעלמו תוך יום יומיים הוא לא היה חבול במיוחד.
"ג'ון פרנסיס, אתה מתבקש לצאת מהצריף או שאנו נפרוץ פנימה" נשמעה לפתע קול השוטרים. חיוך הקלה עלה על פניי. סוף סוף זה נגמר. הסיוט נגמר.

*
חזרנו הביתה אחרי חקירה מעמיקה על מה שקרה שם, וגם קפיצה קטנה לבית המרקחת כדי לקנות את גלולת היום שאחרי. עכשיו כולנו – אני וליאם, סיון וההורים שלי- הגענו הביתה. עליתי עם ליאם לחדרי, כדי להסביר לו את הכל. מהתחלה ועד הסוף.
"ליאם תראה, אני יודעת שאני חייבת לך הסברים ועכשיו אתה תקבל אותם. רק תשב איתי ואני אסביר לך" אמרתי בקול חלוש והוא הנהן, נשכב לידי על המיטה וחיבק אותי חיבוק מנחם.
"הכל התחיל לפני שנתיים בערך. הייתי בת 12 וחצי וג'ון היה בן 15. הכרנו באיזה מסעדה ואז התחלנו לצאת. יצאנו שנה וחצי באותו זמן ואני הייתי בת 14 והוא היה בן 16 וחצי, הוא התחיל להתנהג מוזר, דרש ממני דברים שלא רציתי ואיים שהוא יעזוב אותי. ואני שאהבתי אותו יותר מידי כדאי לאבד אותו, זאת אומרת חשבתי שאהבתי אותו, נתתי לו את מה שהוא רצה, ואז אחרי כמה זמן הוא ביקש שנשכב, לזה כבר לא הייתי מוכנה להסכים והוא התעצבן ואנס אותי, בדיוק באותו מקום שהוא אנס אותי היום" אמרתי והתחלתי לבכות. ליאם נתן לי נשיקה במצח ומחה את הדמעות, מראה לי שהוא כאן ושאני יכולה להמשיך לדבר מתי שאני רוצה, המחווה הזאת חיממה את ליבי והמשכתי " בדיוק עברנו דירה באותו זמן, אבל לא בגלל מה שקרה. ההורים לא ידעו על זה כלום היחידות שידעו היו חברותי וסיון. לא יכולתי להלשין עליו, עוד אהבתי אותו, זאת אומרת חשבתי שאני אוהבת אותו. השיר שרשמתי לפני כמה זמן היה עליו. מה שקרה היום ואתמול היה שהוא חטף אותי הביא אותי לצריף הישן ואנס אותי. שוב. ושוב. ושוב. המקום הזה היה בעצם המקום שלנו, ורק סיון ידעה עליו וזהו זה הכל" אמרתי בקול שקט ושבור. כל אותו זמן ליאם רק חיבק אותי. נישקתי אותו. התעלמתי מהכאב בפי -מהמכות שקיבלתי היום-, ונישקתי אותו. הרגשתי שזה הדבר היחיד שהייתי צריכה. התנתקנו וחייכתי אליו חיוך קטן. הוא חייך אלי גם חיוך קטן. קמתי מהמיטה. הגיע הזמן לספר להורים.

*
עברו כבר 6 שנים. אני והבנות עדיין חברות אבל, לא המשכנו עם הלהקה. לא יכולתי להמשיך בגלל מה שקרה. אביה ולואי נשואים טריים, לירון ונייל מאורסים, אביטל וזאין עוד חודש מתחתנים וקלי יוצאת עם מישהו כבר 3 שנים. בנוגע להארי ואמנדה? הם עדיין חברים אבל הארי עוד לא הציע לה נישואים. ג'ון בכלא וימשיך להיות שם עוד שנתיים. סיון כבר בת 18 והיא יוצאת עם מישהו בגילה. ההורים שלי עדיין נשואים באושר. ואני? אני וליאם נשואים כבר שנתיים ובעוד חודש אני אמורה ללדת את ילדנו הבכור -דרך הגב כל הבנות בנות 21 והבנים בני 25, 26 במקרה של לואי- . היה לי נורא קשה להשתקם אחרי מה שקרה עם ג'ון אבל, ליאם היה שם בשבילי וכך גם שאר הבנים והבנות.
אז זה הסיפור שלי ושל ליאם. ואני תמיד אבל תמיד יזכור שבזכות אבא שלי פגשתי את אהבת חיי. כשהקמתי להקה. להקת בנות.