לגור איתו – פרק 4 – פאפרצי

כבר עברו שלושה ימים, ולא רבתי עם ג'סטין ביבר.
אני כבר לא יודעת מה אני רוצה להרגיש אליו.. אני דיי מחבבת אותו ויהיה נחמד לנסות לצאת איתו,
אבל מצד שני מאות מליוניי בנות הולכות לשנוא אותי ברגע שרק יידעו שאני גרה אצלו.
ואני בשוק שזה עדיין לא הופץ, למרות שלא סיפרתי לאף אחד..
היום יום שלישי, יום קצר בבית הספר, התעוררתי, והתארגנתי.
בחרתי ללבוש היום גופייה ארוכה שחורה שניראית זרוקה, וטייטס עם טפט גלאקסיה.
לקחתי את תיק הצד השחור שלי, לבשתי כובע שחור של VANS
כזה בערך
נעלתי מגפיים בצבע חרדל עם ניטים.
שמתי אודם אדום ואיילינר ויצאתי.
נכנסתי ללמבורגיני האדומה שלי ובלי בעיות התחלתי לנסוע.
כשעברתי בשער של השכונה של המפורסמים והעשירים ראיתי מכונית שחורה חונה מחוץ לשער, ולפתע היא החלה לנסוע אחריי ולעקוב אחריי.
שוב אותו סיפור, אך הפעם אני לבדי, ואני לא יודעת איך לצאת מזה, אני נותנת גז ונוסעת מהר לאורך הכביש המהיר הראשי.
יש שלושה נתיבים, אני נוסעת בנתיב האמצעי, כשלצידי, בנתיב השמאלי המכונית השחורה שעקבה אחריי.
למרות החלונות השחורים שבמכונית שלי, עדיין אפשר לראות דרכה, ולכן האיש שעקב אחרי עם המכונית השחורה, מוציא מצלמה ומצלם אותי.
אני בשיא המהירות מנסה להימלט מהמקום, מה כבר רציתי? ללכת לבית ספר כמו כל ילדה אחרת ולא בבית ספר של עשירים ומפורסמים?
חתכתי בפנייה שמאלה ועליתי חזרה אל העיר, ונסעתי במהירות לבית הספר ואיכשהו הצלחתי להימלט.
אני נכנסת לחנייה ומאחרת כשעה.
נכנסתי לכיתה, גברת נאלסון אומרת "אל חדר המנהלת" כשהיא אפילו לא מביטה בעיניי.
הלכתי לחדר המנהלת, נכנסתי, כשאני רואה אותה עסוקה במסמכים.
"האמ… גברת נאלסון אמרה לי לבוא אליך." אמרתי בבישנות, למרות שזאת לא הייתה הפעם הראשונה שאני רואה אותה.
"שוב איחרת?"היא שואלת.
"האממ.. כן.."
"ולמה זה?" מביטה בי בעינייה העדינות.
"זה… סיפור ארוך"
"קצרי אותו כמו פעם שעברה."
"זה קצת מסובך" אמרתי, כשאני אפילו לא יודעת איך לענות לה, כי אני לא רוצה לומר לה שאני גרה עם ג'סטין ביבר,
ושרדפה אחריי מכונית שחורה כי ראתה אותי יוצאת מביתו של ג'סטין ביבר, וניסתה לצלם אותי.
"זאת פעם שנייה, פעם הבא אני שולחת את גברת נאלסון אליך הבייתה לדבר עם ההורים.
אני לא אאשר את האיחורים האלה" היא אמרה, ניסתה להיות עדינה איתי.
"בסדר המנהלת, לא יקרה שוב" אמרתי ושבתי אל הכיתה.
ישבתי במקום שלי, ליד ראין, שליד השולחן של אמה, שהיא כרגע החברה הכי טובה שלי בכיתה.
"איפה היית?" אמה לוחשת ומחייכת חיוך נחמד.
"אני אספר לך אחר כך" אמרתי, כדי לחשוב על תירוץ.
מה אני אספר לה? מה אני אגיד לה? שלא הצלחתי להתעורר? להמציא לה סיפור משעמם? לספר לה שאני גרה עם ג'סטין ביבר כי אנחנו מסתובבות כל יום ביחד כבר חודש?
איך להציל את עצמי?
ומה לעזאזל האיש מהמרדף יעשה עם התמונות? האם יפרסם אותן? האם חיי עומדים לההרס לנצח?
והאם עליי לספר על העובדה שאני גרה עם ג'סטין ביבר לג'יימס ולורן? הרי לורן היא מעריצה מספר אחת של ג'סטין ביבר..
התמלאתי במחשבות, כשלפתע גברת נאלסון קוראת לי ושואלת "ארין את מקשיבה לי?"
"כן! כן בטח!" אני עונה במהירות.
"אז מה אמרתי עכשיו?" היא מתקילה אותי.
"שאלת אותי ארין את מקשיבה לי?" עניתי בהתחכמות, כשכל הכיתה מביטה בי,
"וברצינות?" היא אומרת
"לא יודעת וגם לא מעניין אותי בסדר?"
"זה לא אמור לעניין אותך, את צריכה לעבור את המבחנים כדי להצליח להכנס לקולג'! ואם לא תכנסי לקולג' תמצאי את עצמך עושה דברים שלא ציפית שתעשי את זה.
ככה זה במדינה הזו, אם את רוצה להצליח את צריכה ללמוד, וכדי ללמוד להקשיב! אז הגיע הזמן שתקשיבי" גברת נאלסון צועקת עליי בפעם הראשונה, וברור שהיא שונאת אותי..
צלצול נשמע לאחר דקות ספורות, ועליי לתת הסבר לאמה לפניי שהפאפרצי יפרסם את התמונות.
אבל .. לא ידעתי האם לומר את האמת…
אני פוחדת שבסוף הפאפרצי לא יפרסם ואמה תפיץ את זה בכל רחבי בית הספר, מה שכניראה יצא לשאר העולם.
אך אני מחליטה לא לספר לה, כי אני פוחדת מתגובתה.
"אז… למה איחרת? ולמה שעה?" היא צוחקת עלי.
"סתם.. לא הצלחתי לקום.." שקר!
ארין את שקרנית אמרתי לעצמי בראשי.
"אז מה זאת התמונה הזאת?" היא שואלת ומראה לי תמונה של למבורגיני אדומה בדיוק כמו שלי, ליד ביתו של ג'סטין ביבר כשאני נכנסת אליה,
ותמונה כשאני נוסעת בכביש הראשי, כשפי פתוח לרווחה מרוב ההלם.
" OMG!" אני אומרת.