לגור איתו – פרק 2 – היום הראשון בבית הספר

אני יוצאת מחדרי כשאני לבושה ומאורגנת. לוקחת את תיק בית הספר שלי , מחבקת את אמא ואת פאטי, ויוצאת.
לפני שאני נכנסת למכונית שקיבלתי, ג'סטין עוצר אותי ואומר "רוצה שאבוא איתך? את יודעת… יום ראשון בבית הספר…".
"לא.. עדיף שלא.." אני אומרת.
"טוב אני אבוא איתך בכל זאת, אני גם ככה מאורגן.." הוא אמר ונכנס למכונית, ישב בכיסא שליד הנהג, לידי.
אחרי דקה של נסיעה אני רואה מכונית שעוקבת אחרינו.
"ידעתי שזה יקרה…" אני אומרת ומסתובבת בכיכר הראשונה שאני רואה.
"טוב.. תרד, אסור שיראו אותך איתי.." אני אומרת ברגע שאני עוצרת ליד הבית.
"נו בחייך ארין.. אני רגיל לזה." הוא אומר.
"אבל עכשיו יחשבו שאנחנו ביחד! זהו! הינה! עוד כמה שניות מליוני מעריצות מטורפות שלך ישנאו אותי! ראו אותנו ביחד!" אני אומרת, כמעט צועקת.
"שיחשבו מה שבא להן… אנחנו יודעים שלא. נכון? אז קדימה. סעי לבית הספר." הוא אומר.
"אני מבינה… אתה אוהב שמעריצות קופצות עליך. בגלל זה אתה רוצה ללכת לבית הספר! אתה אוהב תשומת לב!" אני אומרת, ולא נוסעת למרות שהשעה כבר 8:00.
"טוב.. להתראות.." הוא אומר ויוצא מהמכונית, כאילו כלום לא קרה.
אני נוסעת סוף סוף לבית הספר ומגיעה רק ב 8:33.
"למה האיחור הזה?" שאלה אותי המנהלת.
"זה סיפור ארוך." אני אומרת ומשפילה מבט.
"יש לי זמן. ספרי לי." היא אומרת.
"אני …חדשה כאן.. ולא ידעתי את הדרך.." אני אומרת בגימגום. לא רציתי שידעו שאני גרה עם ג'סטין ביבר.
"וזה הסיפור הארוך שלך?" היא שואלת.
"קיצרתי אותו.." אני אומרת ומחייכת .
"מתחכמת. את נישארת לריתוק. ברוכה הבאה.." היא אומרת ומחייכת חיוך מלא קמטים.
אני מחייכת חיוך מזוייף ויוצאת מחדר המנהלת.
אני נכנסת לכיתה, ביישנית כמו תמיד. כל הכיתה מרועשת, מבולגנת, ואני מבינה שאיתם אצטרך ללמוד עד שארית השנה.
"תלמידים!" המורה צועקת וכולם שמים לב שנכנסתי.
כולם בוהים בי, כאילו הפעם הראשונה שהגיע אליהם ילדה חדשה.
"יש לנו תלמידה חדשה. ארין, זאת כיתה יא' 3, כיתה, זאת ארין. ברוכה הבאה." היא אומרת.
"שבי לייד… ראיין. ראיין! תכניס את הנייד!" היא מוסיפה ומסתובבת אל הלוח. אני הולכת עד סוף הכיתה, היישר אל ראיין, ראשי מוטה למטה מרוב ביישנות.
"שלום לך חמודה.." ראיין אומר ומלטף את ברכי.
"תעיף את היד שלך.." אני לוחשת ומזיזה אותה.
"בסדר, בסדר, אז את לא כמו כולן.. לא זורמת.." הוא אומר ונשען על הכיסא, מראה את האגו הגברי שלו.
"נו המורה באמת.. למה הושבת אותה ליידי? תגידי לי!" הוא אומר למורה.
"היא מעצבנת אותי.." הוא מוסיף.
"זה מה שיש! עכשיו שקט! זה חומר חדש" היא אומרת ומסתובבת שוב ללוח.
"את עוד תתרגלי אליו.. הוא לא הכי גרוע יחסית, יש פה בנים הרבה יותר גרועים ממנו…" לוחשת לי ילדה שישבה שולחן ליידי, שגם לידה ישב מישהו כמו ראיין.
"אה ו.. אני אמה." היא אומרת.
"אני ארין.." אני אומרת אך היא קוטעת אותי ואומרת "אני יודעת.. המורה הציגה אותך." ומחייכת.
"זה לא הכרויות כאן! בשביל זה יש את ההפסקה. אמה, תשבי כמו שצריך!" המורה כמעט צועקת.
הוצאתי מחברת, חתכתי חתיכה קטנה מהדפים וכתבתי 'הצילו!' וזרקתי לאמה.
היא פותחת וצוחקת . 'חח! ברוכה הבאה.' היא כותבת חזרה וזורקת אלי.
אני פותחת ומחייכת אליה.
אז החלטתי שלא אספר לה שאני גרה איתו, עם ג'סטין. זה לא הכרחי עכשיו, ואם נתחבר כשאספר לה היא בטוח תבין.
בהיתי באמה. היא הייתה מהממת, הרגשתי שאני רוצה להיראות כמוהה. אבל זה בחיים לא יקרה. כי יש הבדל ענקי בניינו.
היא מטופחת, אני לא, היא מאופרת, אני חיוורת, שיערה אסוף ויפה, ושיערי פזור ולא מסודר. היא יפה ואני לא.

-כעבור 6 שעות. שעת הריתוק מתחילה-
"אז את התלמידה החדשה והמאחרת. ועוד ביום הראשון שלך. טוב.. ברוכה הבאה, אני מבין שתיהי פה לעיתים קרובות" המורה המשגיח אומר ומגיש לי דף.
"האממ… למה הדף הזה?" אני שואלת.
"לא עדיף שתגידי תודה? בסך הכל הבאתי לך דף כדי שלא תצטרכי להוציא משלך.
עכשיו מה שאת צריכה לעשות בו זה לכתוב 75 פעמים 'אסור לאחר לבית הספר'. בהצלחה!" הוא אומר ויוצא.
"וואו! יש לך מזל! בדרך כלל הוא נותן למאחרים לכתוב 150 פעמים 'אסור לאחר לבית הספר'.." אומר מישהו שיושב מלפניי.
"מזל? כן בטח.." אני אומרת.
אני מתחילה לכתוב 'אסור לאחר לבית הספר' פעם, פעמיים ועוד.. בו זמנית אני מתבוננת בתלמידים, הנקראים 'מרותקים'.
אמילי ישבה בשורה הראשונה, נראתה עייפה. עורה חיוור ומתחת לעינייה יש 'שקיות שחורות' מעייפות.
ג'ייק ישב בשורה האחרונה, יושב כמו בבית שלו, רגליים על השולחן וידיים מקופלות מאחוריי ראשו.
לילי ישבה לייד ג'ייק לועסת מסטיק, היא נערה יפה בלונדינית עם עיניים כחולות, ניראית מהבנות המקובלות, מטופחת, שיער אסוף לצמה, לבושה בבגדים יפים.
דמיאן משחק בפלאפון שלו, לבוש בגדים יפים, וכובע. אין הרבה מה להגיד עליו,
ולייד דמיאן אני יושבת.
היחידה שכותבת 75 פעמים שאסור לאחר.
"צריכה עזרה?" דמיאן שואל, "לא תודה אני אסתדר" אני אומרת ומגבירה מהירות בכתיבה.
תמיד ידוע שיום ראשון בבית ספר הוא אף פעם לא קל, אבל אף פעם לא חשבתי שאני אקבל ריתוק על היום הראשון..

למה דווקא אני? למה לא מישהי שמעריצה אותו? ולמה דווקא הוא? למה לא מישהו שאני מעריצה ואוהבת..
לא.. האמת היא שאני לא מעריצה אף אחד.. אני לא מעריצה מטורפת של מפורסם כלשהו.
בסך הכל שומעת שירים באייפון שלי, זה לא אומר שאני מעריצה את הזמרים שאני שומעת…
שעת הריתוק הזאת הייתה איומה, הרגשתי שהיא המשיכה לנצח!
והכל רק בגלל.. "ג'סטין!" אני צועקת ברגע שאני נכנסת לבית.
"כן?" הוא צץ פתאום מול הדלת.
"זה הכל היה רק בגללך!" אני נכנסת ודוחפת אותו כדי להכנס.
"מה בגללי?" הוא שואל, ויודע בדיוק מה העניין. "בגללך איחרתי חצי שעה לבית הספר וקיבלתי ריתוק לשעה, וכתבתי 75 פעמים את המשפט 'אסור לאחר לבית הספר' או משהו כזה.."
הנחתי את התיק בכניסה לחדר שלי וירדתי לסלון.
ישבתי בשקט, כי בכל זאת, אני עדיין לא מרגישה בנוח בבית הזה..
אני עדיין מרגישה אורחת למרות שסביר להניח שאגור פה הרבה זמן.
ג'סטין בא ומתיישב קרוב אליי. "מה.. לא כל כך צפוף פה.." אני אומרת.
"אז.. איך היו כל שאר השעות בבית הספר?" הוא שואל. כאילו באמת אכפת לו.
"מה אכפת לך? כל מה שאכפת לך זה שמלא בנות יפלו עליך לידיים מרוב ה.. 'יופי' שהן חושבות שיש לך.." אני אומרת כמעט בזלזול.
"ממש לא.." הוא אומר והולך להתיישב בצד השני של הספה.
"אז מה כן? מה כאילו באמת אכפת לך מכל מליוני הבנות האלה? כי לי זה דווקא ניראה שאתה עושה את עצמך כדי לצאת טוב.."
"הרבה חושבים ככה, אבל הם טועים. כי אני אוהב את מי שאוהב אותי בחזרה. אכפת לי מהם.." הוא אומר.
אני מדליקה את הטלוויזיה ומנסה לצאת מהשיחה המטופשת הזאת, אבל הוא מכבה אותה מהשלט השני.
"חכי. את באמת חושבת שאני כזה?" הוא שואל. "כן.." אני ממלמלת ומדליקה את הטלוויזיה.
הוא מכבה אותה שוב ושואל "למה את חושבת עליי ככה?".
"כי אתה מפורסם וככה כל המפורסמים מתנהגים.. בטיפשות. בסדר?" אני אומרת ומדליקה שוב.
אבל הוא מכבה. "אז אני לא.." הוא אומר "וכן אכפת לי מה אחרים חושבים עליי.." הוא מוסיף.
"הוו.. ריגשי." לחשתי.
"מה?" הוא שאל.
"כלום.." , "נו מה?" הוא שואל שוב, ושוב, ושוב.
"כלום!" אני כמעט צועקת ועולה לחדר שלי.
אני לא מבינה איך ילד כזה גורם לי להתעצבן.
וכן הוא מעצבן אותי! יש לו חיים מושלמים, הוא לא צריך לדאוג מכלום, יש לו כסף, מעריצים, כל מה שיש למי שיש חיים מושלמים.
והוא עושה את עצמו דואג למעריצים שלו, הוא רק רוצה תהילה, זה כל מה שהוא רוצה, לא באמת אכפת לו מכלום!