לאהוב בכוח – וואן שוט (חלק 2)

מה?! הוא הולך להישאר כאן כל החודש?!

"מה?! אין לך בית משל עצמך?! למה אתה חייב להיות כאן?!" צעקתי.
"הבית שלי ושל הבנים בשיפוצים, ולוסי הציעה לנו להתארח פה עד שאנחנו מתחילים את סיבוב ההופעות שלנו באירופה" נייל אמר.
"אני והמזל שלי" מלמלתי לעצמי.
"לא אמרת לי מה קרה ולמה ברחת ממני" הוא אמר.
"אני לא יאמר לך כי אני לא מכירה אותך. למה ניראה לך שאני ישפוך את הלב שלי בפניך?" שאלתי.
"זה עד כדי כך נורא?" הוא שאל.
"כן, זה כן" אמרתי.
"את לא חושבת שזה יעזור לך להוציא את זה?" הוא שאל. "זה יעזור, אבל לא שאני אספר את זה לך" אמרתי. באמת שאין לי כוח לדברים האלה.
"מאחר שאני הולך להיות בבית העצום הזה במשך החודש הזה, ואני הולך להיות בחדר הסמוך… אני חושב שניהיה קרובים יותר ממה שציפית" הוא אמר.
"נייל, מה אני יצטרך לעשות שתעזוב אותי לנפשי?" שאלתי.
"כלום. אני רוצה שתספרי לי מה קורה. לא נעים לי לראות אותך במצב כזה" הוא אמר.
הוא לא מרפה וזה הורג אותי! מה אני אמורה לעשות שהוא ילך?!
הסתכלתי על פניו, והסתכלתי על התמונה של אמא שלי בחדר שלי. הם כל כך דומים….
שניהם בלונדינים, עיינים כחולות. יש לה את הגומה הזאת שאי אפשר להתעלם ממנה, וגם לנייל יש אותה.
"בסדר, אבא שלי שיכור ושוכב כל יום עם בחורה אחרת, אמא שלי ממזמן התגרשה ממנו ועברה לגור בצפון לונדון, אח שלי בכלא כי הוא ניסה לרצוח בחורה כשהוא היה שיכור, והאח השני שלי גר באוסטרליה עם אישתו ואנחנו ניתקנו לגמרי את הקשר. מרוצה?" אמרתי. שוכפת את הלב שלי בפניו.
הייתי חייבת לספר לו בכוח?! למה אני לא יכולה לעמוד על שלי?! למה אני לא יכולה להגיד לו:לא?!
"וואו" הוא אמר.
זהו? רק וואו? זה המילה היחידה שהוא חשב עליה ששפכתי את הלב שלי בפניו?!
"עכשיו אתה מבין למה אני לא רציתי לומר לך? כי זה מעלה לי זכרונות…" מלמלתי.
"אני מבין מה את עוברת" הוא אמר.
"לא, אתה לא מבין! אתה מפורסם, יש לך חברים וחברות, אתה עשיר, יש לך הכל! כל מה שאתה רוצה! אתה בכלל לא יודע מה אני עוברת!" צעקתי.
"החיים שלי פשוט בזבל, ובגלל זה גם ניסיתי להתאבד" אמרתי. נותנת ללב שלי להוציא את הכל.
"מה?!" הוא צעק.
"נייל שקט, אני לא רוצה שהם ישמעו" לחשתי לו.
"למה?" הוא אמר.
"כי אז הם יתייחסו אליי כילדה מסכנה" אמרתי.
"אני לא מאמין שעשית את זה…" הוא לחש לעצמו.
"נייל, אתה רק מקשה עלי" אמרתי.
שתיקה ניהייתה בחדר. יכולתי לשמוע את הנשימות שלנו מרוב השקט ששרר.
"בואי" הוא אמר ומשך בידי, עזר לי לקום מהמיטה ויצאנו מהחדר.
ירדנו במדרגות כשהוא עדיין מחזיק בידי.
"יצאנו רגע!" נייל צעק לכולם ושנינו יצאנו מהבית.
הלכנו בדרך ממש יפה עד שהגענו לאיזשהו נחל ממש יפה.
התיישבנו על הדשא והסתכלנו על הנחל.
"נייל" קראתי לו. "כן?" הוא אמר.
"בבקשה אל תספר לאחרים על זה" אמרתי.
"את יכולה לסמוך עליי" הוא אמר.
"אבל יש לי עוד שאלה אחת" הוא הוסיף. "כן?" שאלתי.
"עשית עוד משהו לעצמך שאני אמור לדעת עליו?" הוא שאל.
עכשיו אני אמורה להראות לו את החתכים?
"לא" אמרתי. מנסה להישמע כמה שיותר כנה.
"איימי, את בטוחה?" הוא שאל.
הרגשתי שאני לא יכולה להסתיר את זה ממנו. המוח שלי ציווה עליי להראות לו את החתכים.
הורדתי את הסווצ'ר והוא הסתכל על זרועתי.
על הכתף היו 3 חתכים, על המפרק 2 חתכים, ועל אזור כף היד הנמוך היו 2 חתכים.
"זה טרי" נייל אמר והצביע על החתך שהיה אזור הנמוך של כף היד שלי.
"כן.. זה מהיום בבוקר" אמרתי שזכרונות הציפו את מוחי.
'אין לי כוח יותר!' צעקתי הדהדה בראשי. נותנת לי להיזכר מה קרה אתמול.
הסתכלתי על פניו של נייל.
מאמצת את מוחי להיזכר בפנים של אימי. וכתוצאה מכך הדמעות זלגו.
פשוט ישבתי שם. בוכה.
"איימי" נייל העיר אותי ממחשבותיי.
"נייל, אני מצטערת שאני בוכה כל כך הרבה אבל אתה פשוט כל כך מזכיר לי את אמא שלי ואני כל כך מתגעגעת אליה…" מלמלתי.
"היית רוצה שאמא שלך תעשה את זה?" הוא שאל וחיבק אותי.
כל כך אהבתי את זה… זה הרגיש כמו החיבוק שהיא הייתה נותנת לי עוד שהמשפחה שלנו הייתה מאושרת. ההורים היו מאושרים, האחים היו שמחים, ואני? אני הייתי הילדה הכי מאושרת בעולם….