כן, אני בת של, אז? – פרק 11

"מה?" הארי עמד בפתח המטבח, פניו המומות!
"הארי אני, אני מצטערת, רציתי לספר לך, לא מצאתי מתי.." אור אמרה ושוב בכתה.
"אז עכשיו תספרי לי, מההתחלה בבקשה" הארי התיישב על כיסא פנוי.

-נקודת מבטה של אור-
"שבוע שעבר, אתה זוכר כשאתה והבנים נסעתם להיפגש עם סיימון, 'מפגש נוסטלגיה' קראתם לזה" התחלתי לספר.
"נו" הארי אמר.
"אז דארסי וג'וש היו אצל שחף ונייל" הוספתי מושכת באפי.
"כן אני זוכרת" שחף אמרה ומיד הבעת סליחה עלתה על פניה כשהבינה שהיא מפריעה.
"תמשיכי" הארי אמר שוב והוא והבנות בהו בי מחכים לתשובה, מיד גם שאר הבנים הצטרפו לשיחה ונעמדו סביבנו בשולחן.
"נכנסתי להתקלח וכשיצאתי ממנה החלקתי ונפלתי חזק על הבטן ו.." המשכתי לספר ודמעות חדשות נקוו בעיני.
"למה לא סיפרת לי?" הארי אמר כועס ודמעות זולגות מעיניו.
"כי בהתחלה בכלל לא ידעתי, היו לי רק כאבים, בבוקר שאחרי, 'הסידורים' שהייתי בהם היו תור אצל הרופא, הוא אמר שאחד מהתינוקות נפגע, ולא סתם פגיעה, פגיעה שגרמה למוות, הוא הוסיף שאם הייתי מגיעה יום קודם לכן, פחות משעה אחרי הפגיעה הוא היה יכול להציל אותו, אבל לא הגעתי.." אמרתי ושוב הדמעות זולגות, שחף שישבה לידי חיבקה אותי וליטפה את ראשי, לא הייתי צריכה יותר מזה.
"ולמה לא סיפרת לאף אחד?" טיי שאלה בקול שליו ורגוע והניחה את כף ידה על כף ידי.
"כי לי בעצמי היה קשה לעכל את זה, לעכל את זה שאני הרגתי את אחד מהילדים שלי" אמרתי ושוב אותן רגשות אשם עלו בי והציפו את מוחי וליבי, למה לא יכולתי לספר למישהי מהבנות? או להארי? למה לא יכולתי לחכות לערב, אז לפחות הארי היה שם והיה עוזר לי בזמן, לפחות היה לוקח אותי לרופא והוא היה מציל אותו..
"זאת לא אשמתך! את לא ידעת עד כמה הפגיעה חמורה!" ענבר אמרה מצטרפת לחיבוק שלי ושל שחף.
"אני… אני לא יודע מה להגיד" הארי ישב חסר מילים בוהה ברצפה ומשחק בידיו בעצבנות.
"אני מצטערת הא-" התחלתי להגיד והוא קטע אותי.
"אל תצטערי, אני זה שצריך להצטער, לא התכוונתי לכעוס עלייך, זאת לא אשמתך, זה אני הדפוק שכעס, לא נהגתי בחוכמה, זאת לא אשמתך, זה אני זה שלא שאל אותך למה היית לא מפוקסת באותו הערב, לא יודע מה חשבתי, זה אני אשם" הוא לחש מנגב עוד דמעה שזולגת מעיינו.
"לא! זאת לא אשמת אף אחד, זה הגורל, מה שצריך לקרות קורה, וזהו זה!" נועה הרימה את קולה, אין מה להגיד, בלי הארי והבנות כנראה שלא הייתי מסתדרת לשנייה, לא כנראה בטוח!
"אוף אני כלכך אוהבת אתכם" אמרתי מנגבת כמה דמעות בזמן החיבוק הקבוצתי או ליתר דיוק 'הערמת בוגרים' שניצבה על כיסא קטן במטבח של שחף ונייל, עליי ועל הארי.

-נקודת מבט של הארי-
אוף אני כזה אדיוט!! איך כעסתי עליה ככה? והיא סבלה כלכך הרבה…
למה לא יכולתי לשאול אותה באותו הערב מה קרה? היא לא הייתה מפוקסת, הראש שלה התעופף, בטח במחשבות על מה שקרה, או שאולי ניסתה לשכוח מה ולחשוב שהכל טוב… (?)
"אז זה אומר שיהיה לי רק אח אחד?" ג'וש הוציא אותי מהמחשבות אחריי שאני ואור סיפרנו לו ולדארסי את מה שקרה..
"או אחות" חייכתי אליו והוא חייך חזרה.
הם הלכו כל אחד לחדרו, ג'וש להמשיך לשחק ודארסי בטח למחשב.
"אני שמחה שעברנו את זה, שסיפרנו להם" אור אמרה וחיבקתי אותה.
"גם אני, העיקר שעכשיו הכל בסדר" אמרתי ונישקתי אותה בחיוך.