כך פגשתי את הארי סטיילס- פרק 4

-נקודת מבט של טלי-
יצאתי מהחדר במהירות. אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי. הייתי צריכה להשאיר אותו שם בחדר. למה פתחתי בכלל? מה בדיוק ציפיתי שיקרה? אני כל כך מטומטמת!
"אאוץ'… טלי!" בלי לשים לב נתקעתי באלה. אני ואלה חברות ילדות. התקבלנו יחד לעבודה הזו. זה יותר קל להשתלב במקום חדש עם מישו מוכר לידך. לאלה יש שיער שחור-חום קצר ועיניים בצבע חום-ירוק. אני מתה על העיניים שלה. לפני חצי שנה היא עשתה קעקוע של מפתח סול על פרק כף יד ימין, ואני עשיתי כוכב על העורף. היא גבוהה ממני ממש טיפה. תמיד אמרתי שהיא מושלמת, אבל היא אף פעם לא מאמינה לי…
"סורי… לא שמתי לב." מלמלתי ונכנסתי לחדר הפקה, היא בעקבותיי.
"מישהי פה עצבנית…" אלה נכנסה וסגרה את הדלת מאחוריה. היא התיישבה ליד לוח הבקרה, מסתכלת על המסכים שהראו את טירוף המעריצים שהיה בחוץ.
"הוא כל כך… כל כך… חוצפן! מי הוא חושב שהוא?! זה שהוא מפורסם לא אומר שהוא צריך להתייחס חרא לאחרים!" פשוט הוצאתי את הכול. "כזה יהיר! ושחצן! חושב שהכול מגיע לו ו…"
"סטופ כדור הארץ!.. אמן תתחילי מההתחלה כי אני לא עוקבת…" אלה הפסיקה אותי באמצע המשפט. סיפרתי לה את כל מה שקרה, מהרגע שבו הוא העיר אותי, זה שנתקענו בחדר, את זה שהוא רצה שאני 'יזרום' איתו, את איך שהוא אשכרה צעק עלי לעוף מהחדר. הכול.
"הוא באמת הציע לך להתנשק איתו?" אלה צחקה.
"אלוהים יודע מה הוא חשב עוד במוח המעוות שלו!" מרוב עצבים מצאתי את עצמי הולכת הלוך וחזור מקיר לקיר באמצע החדר.
"אז למה לא זרמת איתו? את יודעת שהוא אחד האנשים המפורסמים בעולם… והוא דיי שווה…" אלה לקחה תפוח מהשולחן ונגסה בו, בזמן שזרקתי אליה מבט רצחני.
"את רצינית!? הוא עוד אומר לי שיש כאלה שמציעות לו בעצמן! את מבינה איזה חצוף!" התיישבתי לבסוף על כסא ליד אלה. נהייתה לי סחרחורת.
"הלוואי לואי היה אומר לי את זה.." היא נגסה שוב בתפוח. "לך לפחות לא משעמם. לואי וליאם ישנים עכשיו ודיברתי איתם בדיוק 5 דקות."
"בואי נתחלף? את תהיי אחראית על הארי וזאיין ואני אקח את ליאם לואי ונייל…" הצעתי לה, למרות שידעתי מראש שאין מצב שהיא תסכים. לואי הוא אהבת חייה בערך, למרות שהיא לא מכירה אותו.
"פ'חח… כן בטח." היא לקחה עוד ביס מהתפוח. "אולי אני יציע ללואי להתנשק איתי? מה הוא בטוח יסכים…" היא חייכה אלי, צוחקת על מה שקרה לי.
"אם את רוצה להוריד את עצמך לרמה הזאת…"
"אוי מי ישמע.. גם ככה הם עוזבים בעוד יומיים ולא ניראה אותם יותר בחיים. אז צריך לנצל את הזמן הזה לא?" היא קרצה לי.
"תעשי מה שבא לך. אני בחיים לא ישפיל את עצמי ככה. אני לא כמו כל אחת מהאלה שהוא רגיל אליהן."
"אנחנו מדברות על הארי או על לואי?" אלה נראתה מבולבלת.
"הארי!" צעקתי את השם בלי לשים לב.
"את כל כך דלוקה עליו…" אלה אמרה לבסוף לאחר כמה שניות של שתיקה.
"מה? לא אני לא." הכחשתי.
"כן, את כן."
"לא, אני לא!!!"
"כן, את כן. טלי אני יכולה להמשיך ככה כל היום אבל זה לא ישנה את העובדה. אני מכירה אותך. זה לא היה מציק לך אם לא היית נדלקת עליו. זו לא פעם ראשונה שמציעים לך דבר כזה. בפעמים האחרות זה הצחיק אותך, לא עיצבן אותך. תשקרי לעצמך אם את רוצה, אבל לי את לא יכולה לשקר." אלה סיימה את התפוח וזרקה אותו לפח. הופתעתי ממנה. היו מעט פעמים בהם היא דיברה באופן בוגר. רוב הזמן היא ילדותית, צינית ועושה צחוק מכל דבר. שתקתי. לא היה לי מה לענות לה. לא ידעתי בעצמי מה אני מרגישה. מצד אחד, הוא עיצבן אותי כל כך שפשוט בא לי לתלוש לו את התלתלים אחד אחד. אבל מצד שני, הרגע הזה שבו פתחתי את העיניים וראיתי אותו, עם התלתלים האלה… חשבתי שאני בחלום. או הרגע בו הוא החזיק לי את היד לפני שיצאתי מהחדר. קיוויתי שהוא לא ירגיש את הצמרמורת שעברה בי באותו רגע שידו פגשה את שלי.
"כן, גם אני מופתעת מהעומק של מה שאמרתי כרגע…" אלה החזירה אותי ממחשבותיי. "אל תתרגלי.." היא חזרה לעצמה.
ישבנו בחדר הפקה, מחכות שאחד מהבנים יצטרך אותנו. צחקנו על כל המעריצות שבחוץ. עומדות שם נדחפות וצורחות. חלקן אפילו בוכות. כמה פתטי. ואז, אחרי כמה דקות הפלאפון שקיבלתי מההפקה צלצל. קיבלתי הודעה.
"בבקשה שזה יהיה זאיין! בבקשה שזה יהיה זאיין!" מלמלתי לפני שהסתכלתי על המסך.
'אממ.. את יכולה לבוא? הארי.'
"זה הארי!" הרמתי את הראש מהפלאפון והסתכלתי על אלה. היא ידעה למה אני מסתכלת עליה…
"לא לא.. אין מצב.. את הבייביסיטר שלו. אני מחכה פה שלואי ירצה אותי." היא קרצה לי.
"גם כן חברה…" מלמלתי בזמן שיצאתי מהחדר, עושה את דרכי אל המסדרון.
מה הוא רוצה עכשיו? להתנהג כמו דיוה שוב? הגעתי לחדר המנוחה השמאלי ועמדתי בפתח. הארי ישב על הספה בדיוק במקום שבו נרדמתי לפני זה בצהריים. אני בטוחה שהוא שם לב שאני שם, אבל הוא לא הפנה את המבט אלי. הוא נשען עם ידיו על ברכיו, ראשו מורכן למטה. הוא ישב שם, בוהה ברצפה כאילו היא הדבר הכי מעניין בעולם. הוא ניראה כל כך פגיע ככה. לא היה שום זכר לכעס או ליהירות או לשחצנות שהיו בו לפני. יכולתי לראות את חזהו מתנפח ומוציא אוויר בזמן שהוא נשם מאוד באיטיות. החולצה הלבנה שהוא לבש הדגישה את השרירים בידיו. הקעקועים שעל ידו נראו בחלקם. יכולתי לראות שהיה לו קעקוע של שתי ידיים. עמדתי שם ובהיתי בו. הרגשתי את הלב שלי מתחיל לפעום חזק יותר ויותר ושנאתי את זה. לאחר דקה שנמשכה נצח הוא הרים את הראש והסתכל עלי.