כך פגשתי את הארי סטיילס- פרק 3

-נקודת המבט של הארי-
נעמדתי מולה, מנסה להבין אם היא מנסה לפלרטט איתי. אולי מנסה לשחק אותה קשה להשגה. הרבה זמן עבר מאז שבחורה אמרה לי "לא". היא מסתכלת עלי עם עיניה החומות, ואני מרגיש את הלב שלי מחסיר פעימה. למה היא משפיעה עלי ככה?!
עוד כמה שניות עברו. אני עדיין לא מצליח לקרוא את ההבעה שעל פניה. אולי היא באמת לא מעוניינת? פתחתי את הפה, עדיין לא בטוח מה אני הולך להגיד… ואז ליאם פתח את הדלת.
"אני בא…" אמרתי והסתכלתי עליה שוב. היא מבחינתה לא הנידה עפעף. מסתכלת עלי כאילו כלום לא קרה בחצי שעה האחרונה. הסתובבתי ויצאתי מהחדר עם ליאם, היא עדיין שם.

"לא יאומן! אנחנו פה שעה וכבר אתה מתחיל עם בחורות?" ליאם גיחך בזמן שהם עשו את דרכם אל הבמה.
"מי מתחיל איתה? עזוב, יש לה שריטה…" הרצתי שוב ושוב את החצי שעה האחרונה בחדר הזה, ועצבים התחילו למלא אותי. מי היא חושבת שהיא? משחקת אותה לא מכירה אותי.
"דווקא היא ניראת טוב. והייתם דיי קרובים…"
"מראה זה לא הכל אחי. ואל תזכיר אותה שוב." ממש התעצבנתי. אני בעצמי לא יודע למה. התחלתי ללכת יותר מהר, משאיר את ליאם טיפה מאחורי.

הייתה לנו חזרה טובה. הנגנים היו במקום, המשטח המרחף תקין, הרמקולים והמקרופונים תקינים. נייל ולואי כהרגלם האריכו את החזרה עם השטויות שלהם. לא הייתה לי סבלנות לזה. בדרך כלל החזרות זה החלק הכי כיף. אנחנו מופיעים ומשתגעים בלי שאף אחד יראה… כמו בפעם ההיא שלואי פשוט זרק על נייל את המיקרופון,סתם ככה, ופגע לו בראש. זה היה מצחיק. כמובן שאת נייל זה לא כל כך הצחיק, אבל עדיין, חזרות זה זמן השטויות שלנו. היום זה עיצבן אותי. רציתי רק לסיים את החזרה וללכת לחדר מנוחה. אני מקווה שהיא לא תהיה שם! לראות אותה שוב יעצבן אותי עוד יותר. בטח היא מזה מאושרת עכשיו. היא בטח הלכה לספר לכולם איך היא דחתה את הארי סטיילס. רק המחשבה על זה הרתיחה אותי. במחשבה שניה, אני מקווה שהיא תהיה שם. מי היא בכלל שאני יתעניין בה? אני צריך להראות לה שהיא לא מעניינת אותי בכלל. זה מה שאני צריך לעשות.
"הארי?.. הארי!" שמעתי את נייל קורא לי מרחוק.
"אה?" הרמתי את הראש. מסתבר שהייתי יותר מידי שקוע במחשבות- כולם כבר הלכו.
"סיימנו. אנחנו הולכים לישון קצת בחדר. אתה בא?" נייל סימן לי עם הראש והתחיל ללכת לכיוון החדרים.
בדרך לחדר שיננתי שוב ושוב מה אני הולך להגיד לה. אני אגיד לה שאני סתם צחקתי. שסתם רציתי לראות אם היא תזרום. אני יבהיר לה שהארי סטיילס לא מתעניין בכל אחת.
רגע לפני שנכנסתי לחדר השמאלי לקחתי נשימה עמוקה. מכין את עצמי.
נכנסתי לחדר, סוגר את הדלת מאחורי. היא לא הייתה שם. ואז, ברגע אחד של אסימון שנפל, הסתובבתי לדלת לראות אותה סגורה. בלי ידית מבפנים. ננעלתי שוב… נו באמת!
"ליאם!! נייל!! זאיין!!" דפקתי בדלת וקראתי לכולם. הם בדלת מולי איך הם לא שומעים אותי?! "זאיין!! לואיי!!!" המשכתי לקרוא עוד דקה או שתיים ואז התייאשתי. מתישהו יפתחו את הדלת. התחלתי ללכת לכיוון הספה ואז שמעתי את הדלת נפתחת. הסתובבתי עם חיוך, מאושר שמישהו שמע אותי.
"אה.. זאת את." היא עמדה בדלת, שוב עם חיוך מרוח מאוזן לאוזן. ראו שהיא נהנתה מזה שנתקעתי פה שוב.
"יאפ… אני. אז מה תלתלים, אתה זוכר מילים לכל כך הרבה שירים אבל קשה לזכור שאין ידית על הדלת?" היא שוב מתגרה בי.
"סגרתי אותה בכוונה. כדי שאנשים מסויימים יבינו את הרמז." באמת?! זה הכי טוב שלי?!
"אה ברור.. סתם צעקת." היא ממש נהנתה מזה. היא עמדה שם בדלת, יד אחת נשענת על הידית והיד השניה צמודה לבטן שלה, מחזיקה מחברת. איך זה שהיא כל כך מעצבנת אותי, ועדיין באותו הזמן אני נדהם מהיופי שלה?
"אין לך עבודה לעשות?" אמרתי בסופו של דבר. אין לי כוח להיכנס לעוד וויכוח. שכחתי מכל מה שתכננתי להגיד לה ופשוט נשכבתי על הספה עם הפנים אליה. "אני רוצה לנוח אם לא איכפת לך".
"אתה העבודה שלי תלתלים…" הרמתי את הראש, לא מבין למה היא מתכוונת. "אני אמורה לדאוג שלא יחסר לך כלום." היא הסבירה.
"לא חסר לי כלום. תודה וביי." אמרתי והחזרתי את הראש למשענת של הספה.
"מה הבעיה שלך!?" היא נעמדה מעלי.
"מה הבעיה שלי? מה הבעיה שלך!" קמתי מהספה ונעמדתי מולה, גורם לה ללכת כמה צעדים אחורה. היא הביטה בי, לא מורידה את עינייה. "אמרתי שלא חסר לי כלום." הסתכלתי על הפנים ההמומות שלה. היא לא הבינה מה קרה. אולי קצת הגזמתי בתגובה, אבל אני לא מצליח לשלוט בעצמי שאני לידה.
"אוקיי תלתלים. לא חסר לך כלום. הבנתי." היא אמרה בלחש. זאת הפעם הראשונה שהיא דיברה בשקט. היא נפגעה. יכולתי לשמוע את זה בקול שלה. היא הורידה את הראש והלכה לכיוון הדלת.
"חכי.." תפסתי לה את היד. למרות שהיא הייתה עם הגב אלי, יכולתי לראות אותה לוקחת נשימה עמוקה לפני שהיא הסתובבה אלי, עם אותן פנים עקשניות וחתומות שהיו לה לפני שעתיים. המבט הפגוע שהיה על פניה בדיוק לפני שניה נעלם כאילו לא היה. "אני מצטער. לא התכוונתי לזה ככה…"
"זה בסדר סופר סטאר. אתה לא חייב כלום לעובדת הפקה פשוטה. המספר שלי על שולחן האוכל. תתקשר אם אתה צריך משהו." היא שיחררה את ידה מידיי ויצאה מהחדר. משאירה אותי שם עומד ובוהה בחלל בו היא עמדה לפני שניה.
מה עובר עלי?!