כך פגשתי את הארי סטיילס- פרק 18

-נקודת המבט של טלי-
קמתי מהספה מהר.. כנראה מהר מידי, כי הרגשתי את ראשי מסתחרר.. גל נוסף של כאב בראש תקף אותי. הושטתי את ידי הצידה, מחפשת משו להישען עליו. הרגשתי יד אוחזת בי ומושיבה אותי בחזרה לספה. זו הייתה אלה.
"את בסדר?" היא נשמעה מודאגת.
"כן, כן.. סתם קמתי מהר מידי והרגשתי סחרחורת.." נשמתי עמוק, מנסה להתגבר על הכאב. אלה קמה מהספה לכיוון השולחן, מזגה לי מים והביאה לי לשתות.
"מה קרה? שמעתי צרחות…" שאלתי אחרי שהתאוששתי מעט מהכאב.
"סתם איזו מעריצה הצליחה להיכנס איכשהו והיא התחילה לצרוח כמו מטורפת שהיא ראתה את הארי יוצא מפה. היא אשכרה קצפה עליו, מחבקת אותו ומרימה את הרגליים שלה סביב המותניים שלו.." היא צחקה… אותי זה לא ממש הצחיק.
"היא מה??" אמרתי בהלם.
"אויש נו, אל תגידי שאת מקנאה?!" היא צחקה שוב.
"אני? מקנאה? ככה את מכירה אותי?" גיכחתי. בחיים אני לא יודה שאני מקנאה. "ומה הארי עשה?"
"ברור.. לא מקנאה בכלל.." חיוך מרוצה על פניה. "הוא חייך אליה בנימוס והוריד אותה ממנו, ואז המאבטחים תפסו אותה." היא אמרה בפשטות. אם אני יגיד שזה לא הפריע לי, אני אשקר. אבל מזה משנה, במילא מחר בבוקר הוא כבר לא יהיה פה… המחשבה הזו דיכאה אותי.
"מה יש לך?" אלה שמה לב לשינוי במצב הרוח שלי.
"סתם.. מחר הם עוזבים אה?" אמרתי בשקט. היא הסתכלה עלי, מהנהנת בראשה. גם לואי עוזב מחר.. גם לה מסתיים מחר סיפור הסינדרלה.
"בואי…" היא קמה והרימה אותי.
"לאן?"
"לראות את ההופעה שלהם.. אתמול לא היינו, ואין מצב שאנחנו לא רואות אותם מופיעים לפני שהם עוזבים…"
הלכנו לכיוון הבמה. הבנים כבר התחילו את ההופעה. עשרות אלפי מעריצים מילאו את האולם, צורחים ושרים את השירים יחד איתם. הם נראו טוב על הבמה, רצים ושרים ועושים שטויות. הארי הבחין בי, וחייך אלי את החיוך המושלם שלו, חושף את הגומות שלו. אני חייבת להודות שיש להם שירים ממש יפים.. רוב ההופעה הארי לא הוריד את עיניו ממני, ואני לא הורדתי את שלי ממנו. הוא ניראה כל כך טוב על הבמה, כאילו זה המקום הטבעי שלו. הוא ניראה חי, מאושר… המוזיקה נעצרה, והארי התחיל לדבר למיקרופון בקולו העמוק.
"אתם נהנים??" הוא צרח, וכל האולם היה על הרגליים, מעודד ומוחא כפיים. "אני שמח. אז אני רוצה לספר לכם על אורחת מיוחדת שנמצאת פה היום איתנו.." הוא אמר והגניב מבט אלי. מה הוא עושה?! "היא מאוד חשובה לי, ואני מקווה שהיא יודעת את זה…" כל הקהל צרח ושרק למילותיו. "את השיר הבא שלנו, changed my mind, אני רוצה להקדיש לה…" הוא אמר ועשה את דרכו אל צד הבמה, נעמד על הבמה בדיוק מולי. "זה בשבילך…" הוא הצביע עלי, העיף נשיקה באוויר לכיווני. יכולתי לראות מזווית עייני את כל השורות הראשונות מפנות את מבטן אלי. השתתקתי. לא יכולתי להוריד ממנו את העיניים. הוא חייך שהוא ראה את ההבעה המופתעת על פניי.
השיר התחיל להתנגן, ולא יכולתי שלא לשים לב עד כמה המילים האלו מתארות את מה שאני מרגישה, עד כמה הן מתארות את העובדה שמחר הארי עוזב.. שאני כבר לא אראה אותו יותר..
The end of the night
we should say goodbye
but we carry on
while everyone's gone…
השיר המשיך להתנגן, וככל שעברו השניות דמעות התחילו להיאגר בעיניי, ליבי התכווץ. עצמתי את עיניי, נסחפת עם המנגינה, עם הקולות של הבנים כשהם שרו כאילו הם מתכוונים לכל מילה שהם אומרים.. ואז הגיע הבית של הארי, וליבי החסיר פעימה בזמן ששמעתי אותו שר. פקחתי את עיניי והוא הביט בי, שר לי…
Never felt like this before
are we friends or are we more?
as I'm walking towards the door
I'm not sure..
המילים האלו ננעצו בליבי כמו סכין חדה. מה אנחנו באמת? אנחנו ידידים? חברים? מאהבים? מה ההגדרה שלנו? ואז הבנתי, שאין לנו הגדרה. אנחנו לא יכולים להגדיר את עצמנו על בסיס יומיים של היכרות. ולא יהיו לנו יותר ימים.. מחר הוא עוזב.. לא יכולתי להתנער מהמחשבה הזו, היא כל הזמן קפצה במוחי מסרבת לשחרר. השיר כבר נגמר, אך הייתי כל כך שקועה במחשבותיי שלא שמתי לב לזה. שמעתי צרחות מהקהל, יותר מהרגיל והרמתי את ראשי, רואה את הארי סנטימטרים ספורים מולי. מתי הוא הספיק לרדת מהבמה?! הוא הרים את ידו אל פניי, מלטף לי את הלחי, והדביק נשיקה על שפתיי. למרות שעיניי היו עצומות, הפלאשים של המצלמות עדיין סינוורו אותי. הנחתי את ידי על הלחי שלו, מחזירה לו נשיקה רכה. לא איכפת לי שכולם רואים, לא איכפת לי שמחר זה יהיה מרוח בכל עיתון שקיים.. הוא ניתק את הנשיקה, מניח את מצחו לשלי.
"אני באמת לא הרגשתי ככה לפני…" הוא לחש לי באוזן, מודה בפניי עד כמה המשפט שהוא שר נכון.
"אתה צריך לחזור להופעה תלתלים.." מלמלתי בשקט. לא היה לי מה לענות לו. אני לא יכולה לפתוח את השיחה הזו מול חצי מדינה. ראיתי טיפה אכזבה בפניו, הוא הינהן ועלה בחזרה לבמה בלי לומר מילה, ממשיך את ההופעה.
הלכתי משם, לא יכולתי לעמוד בזה יותר. הרגשתי צורך להתפרק, לבכות. אלה רצה אחרי, עוצרת אותי ומחבקת אותי.
"לא, אל תתני לעצמך להיסגר עכשיו. מחר הוא עוזב.. נפתחת כבר, אז תנצלי כל שניה שיש לך איתו.." היא לחשה לי באוזן. הנהנתי בראשי. אני יודעת שהיא צודקת. אני רק צריכה להתאפס על עצמי קצת.
"אני רוצה קצת להיות לבד.. אל תיעלבי.." אמרתי לה, היא הבינה אותי. הלכתי משם ונכנסתי אל שירותי הבנות, מסתכלת על עצמי במראה. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את עצמי מאז מה שקרה. סובבתי את הכתף אל המראה, רואה את התחבושת, ופס אדום נפרס לרוחב הגב שלי. פניי התעוותו מעט מכאב כשהעברתי אצבע על הפס האדום. לקחתי נשימה עמוקה, ויצאתי משם, נכנסת לחדר המנוחה, נשכבת על הספה.

-נקודת המבט של הארי-
סיימנו את ההופעה, נפרדנו מהקהל וירדנו מהבמה. היה דיבור על איזשהי מסיבה במלון, לילדים של כמה אנשים חשובים. זה לא עניין אותי. כל מה שרציתי לעשות זה ללכת לטלי, לדבר איתה. אני לא יכול להתכחש להרגשה המוזרה הזו שאכלה אותי, איך שהיא לא ענתה לי למה שלחשתי לה באוזן.. אני מקווה שהיא לא כיסתה את עצמה שוב בחומות בעקבות מה שקרה עם האפס הזה.. הלכתי למקום היחידי שידעתי שהיא תהיה בו. החדר הזה הפך להיות למקום שלנו.. היא שכבה שם על הספה, בוהה ביד עם השטף דם. התקרבתי אליה, וישבתי ליד הבטן שלה, היא עדיין שכבה.
"איך את?" ליטפתי את ראשה.
"יותר טוב.." היא חייכה אלי חיוך עצוב. "הארי.." היא אמרה בהיסוס. "אני לא רוצה ללכת אליכם למלון.." היא אמרה פתאום. לא הבנתי למה היא אמרה את זה, בלי קשר לכלום.
"לאן את רוצה שנילך?" שאלתי בתמיהה.
"לא נילך.. אני אלך.. הביתה." הרגשתי את שערותיי סומרות בעורפי.
"מה זאת אומרת?" כל כך קיוויתי שהיא לא תגיד מה שאני חושב שהיא הולכת להגיד.
"אני רוצה להיפרד עכשיו. אני רוצה ללכת הביתה. אין טעם למשוך את זה ולהיות איתך. זה רק יכאב יותר אחרי זה." היא קמה משכיבה, עזרתי לה להתיישב, עדיין בהלם ממה שהיא אמרה. "תגיד משהו.." היא מלמלה כשהיא ראתה שאני מסתכל עליה, חסר מילים.
"טלי.. אני רוצה להיות איתך כל שנייה ושנייה עד מחר בבוקר." אמרתי לבסוף. זה מטורף איך איתה הכל היה שונה. אף פעם לא יצא לי להיות זה שמבקש ממישהי להיות איתה. בדרך כלל בנות לא היו עוזבות אותי, מתעלקות עלי גם כשלא רציתי. ודווקא האחת שאני כן רוצה שלא תעזוב אותי לשנייה אחת אפילו, מתרחקת ממני.
"אני לא מסוגלת הארי." היא אמר בקול חלש, היא נראתה כאילו היא בכאב. רק לא ידעתי איזה סוג כאב; כאב פיזי ממה שהיא עברה, או כאב נפשי מזה שאנחנו לא הולכים לראות יותר אחד את השני.
"אם זה מה שאת רוצה.." הבטתי בה, והיא הנהנה בראשה. קמתי מהספה, עושה את דרכי אל הדלת. קול קטן בראשי צרח עלי 'מה אתה עושה?!' מה באמת אני עושה? אני הולך לוותר על השעות האחרונות שנשארו לי עם הנערה הכי מיוחדת שהכרתי בחיי? עם הנערה שטילטלה אותי, וגרמה לי להרגיש שוב? קפאתי במקום, ליד הדלת. אני לא יכול.. לא מסוגל לחשוב על זה שאנחנו לא נהיה ביחד כל עוד אנחנו יכולים. הסתובבתי אליה, וראיתי אותי יושבת, ראשה מושפל וטמון בידיה.
"לא!" אמרתי, גורם לך לקפוץ מעט מבהלה. היא הביטה בי מופתעת. "פשוט לא. אני לא הולך לוותר על הזמן שנשאר לנו. אני רוצה להיות איתך, טלי. אני לא מסוגל להיות רחוק ממך." התקרבתי אליה, והיא קמה אלי, נעמדה מולי. כרכתי את ידי סביב מותניה, ביד השני החזקתי את עורפה, והתרסקתי על שפתיה, מתענג על מגע הלשון שלה על שלי. היא לא התנגדה, היא נישקה אותי גם, גרמה לגופי לחוש חלש לנוכח ידייה שפרעו את תלתליי. "את באה איתי, ברור?" אמרתי לה לאחר דקות ארוכות של נשיקה שלא רציתי לעצור. היא נאנחה בכניעה והנהנה בראשה. "יופי." אמרתי והמשכתי לנשק אותה, מסרב להיפרד משפתיה העסיסיות שנישקו אותי בחושניות שלא נגמרת.