כך פגשתי את הארי סטיילס- פרק 17

-נקודת המבט של הארי-
הרגשתי על קוצים כל אחר הצהריים. מצאתי את עצמי מסתובב ברחבי האולם, בלי שום יעד, בלי כיוון, פשוט מהלך בין המקומות השונים, שבוי עמוק בתוך מחשבותיי. החזרה הייתה מהירה היום. לא אני ולא האחרים היינו במצב רוח לשטויות. ליאם הרגיש יותר טוב, אבל הוא הלך לישון בחדר מנוחה ישר כשסיימנו לשיר. זאיין ונייל התעדכנו על כל מה שקרה עם לואי. השעה כבר חמש וקצת, ועוד שעתיים וחצי אנחנו אמורים לעלות להופיע. אלה התקשרה לעדכן אותי כל חצי שעה מאז שהם לקחו את טלי אל הבית חולים. הם שמו לה עירוי, מכניסים נוזלים ודם אל גופה. המסמר שננעץ בכתפה השמאלית לא חדר עמוק למזלה. הם שמו לה תפרים על הראש, ואמרו שהיא סובלת מזעזוע מוח קל. בדיקת הרנטגן לא גילתה שברים כלשהם בגבה, אבל אלה אמרה שהיו סימנים אדומים על גבה, כנראה מהחבטות שהיא חטפה מהמדפים. היא חטפה… המחשבה הזו עוררה בי חלחלה ששקעה בגופי עמוק יותר ויותר. זה עדיין לא נתפס לי, איך מישהו יכול לפגוע כך.. טלי שלי.. עזבתי אותה מחייכת בבוקר וחזרתי לראות אותה שכובה על רצפה קרה, מדממת, שבורה.. שוב דמעות החלו לזלוג מעיניי.. אני לא מצליח להשתלט על עצמי. אין לי מושג איפה הייתי, אולי איפושהו בחלק האחורי של האולם. נשענתי על הקיר והחלקתי מטה לישיבה מזרחית, מרים את ראשי ומשעין אותו על הקיר, עוצם את עיניי, מנסה לנשום. הרגע הזה שבו ראיתי אותה ככה.. זה הכה בי כמו ברק.. פתאום הכל נהיה ברור יותר.. פתאום הכל ניראה הגיוני.. פתאום הבנתי למה כל כך התרגשתי מלהיות לידה, מלגעת בה.. פתאום הבנתי למה אני מרגיש איתה כל כך הרבה דברים שלא הרגשתי עם אף אחת אחרת.. אני אוהב אותה. פשוט ככה. התאהבתי בה…
הרגשתי רטט מהכיס והוצאתי את הפלאפון. הודעה מאלה- 'אנחנו פה'. ליבי צנח. קמתי ממקומי במהירות הבזק והתחלתי לרוץ לכיוון הכניסה לאולם. ראיתי מרחוק את אלה, אבל טלי לא הייתה איתה. התקדמתי לעברה, סורק את המקום, מחפש את טלי עם עיניי.
"איפה היא?"
"היא הלכה לחדר מנוחה, היא חשבה שאתה שם.." אלה אמרה, והתחלתי לעשות את דרכי אל המסדרון עוד לפני שהיא סיימה את המשפט. ליבי הלם בחוזקה כנגד החזה שלי בזמן שהתקרבתי אל החדר.. החדר שלנו.. החדר בו הכל התחיל. נעמדתי בכניסה, רואה את טלי מסתכלת על הפוסטר שלנו שהיה דבוק על הקיר מעל לשולחן האוכל, הפוסטר שדרכו היא זיהתה אותי אתמול בצהריים, כשהיא עדיין לא ידעה מי אני. הייתה לה תחבושת על הכתף השמאלית, ויכולתי לראות פס אדום מציץ מבעד לגופייה, נפרס לכל רוחב גבה. תחבושת קטנה הייתה לה על הראש במקום בו הם עשו לה תפרים, אבל שיערה הצליח להסתיר את זה. דמעה זלגה מעיניי, אך מחיתי אותה במהירות. אני צריך להיות חזק עכשיו.. אני צריך להיות פה בשבילה ולתמוך בה. אני לא יכול להישבר לידה…
"טלי…" אמרתי בלחש, נכנס לחדר. יכולתי לראות איך גופה התקשה בבהלה. היא הסתובבה בהבעה מבועתת, והלכה כמה צעדים אחורה בפחד, אבל אז היא ראתה שזה אני, והבעתה השתנתה. היא לא אמרה כלום, היא רק הסתכלה עלי, בוהה בי, וראיתי איך לאט לאט עינייה מתמלאות בדמעות שלבסוף עשו את דרכן מעיניה אל לחייה. עצרתי את דמעותיי, נושם נשימה ארוכה והתקרבתי אליה. היא לא זזה ממקומה, מחכה שאני אגיע אליה. נעמדתי מולה, היא הרימה באיטיות את ראשה אלי, הבעת כאב על פניה, ואז היא השפילה את מבטה. אנקת כאב השתחררה מפיה, כתפיה התחילו לרעוד מעט, היא בכתה… עטפתי אותה בזרועותיי בעדינות, מנסה שלא ללחוץ על גבה הפצוע. היא לא החזירה לי חיבוק, היא פשוט עמדה בין זרועותיי, טמנה את ראשה בחזה שלי, והתחילה לבכות. בכי מר וקולני, בכי ששבר את נשמתי. הצמדתי את ראשה אלי בעזרת ידי, מניח את סנטרי על ראשה, עוצם את עיניי, נותן לדמעות שלי לזלוג גם. אין טעם לעצור אותן. היא התייפחה בזרועותיי, דקות ארוכות, ועם כל שניה שעברה הרגשתי איך אני מרגיש יותר ויותר חסר אונים. איך אני יכול להוציא אותה מזה? איך אפשר להתגבר על מה שהיא עברה? איך אני מחזיר לה את החיוך אל פניה?
"תבכי, יפה שלי. תשחררי את זה ממך…" אמרתי לה בלחש. "תוציאי הכל החוצה…" הרגשתי פתאום את ידייה נכרכות סביב מותניי תוך כדי בכי, מצמידות אותי אליה יותר. נישקתי את ראשה, וליטפתי את גבה בניחום. יכולתי לחוש את גופה נרתע מהמגע של ידי על גבה. היא מפחדת ממגע…
"את צריכה לנוח.." אמרתי לה אחרי כמה דקות. עטפתי את כתפיה ביד אחת, והובלתי אותה אל הספה. עזרתי לה לשכב עליה, והתיישבתי, מניח את ראשה על ברכיי. היא לא יכלה לשכב על גבה, היא נשכבה על צד גופה, כשפניה פונות לכיוון הטלווזיה. ליטפתי את ראשה שנח על ברכיי.
"תישני.." אמרתי בשקט. "אני פה איתך.. את מוגנת עכשיו." היא עצמה את עינייה כשהיא חשה את ידיי מלטפות את ראשה.
"א..אל תעזוב.. אותי…" היא דיברה בפעם הראשונה מאז שנכנסתי לחדר. הקול שלה היה שבור. לא נשאר בו שום זכר לנערה שהיא הייתה.. הקול שלה שידר עד כמה היא פגועה, פצועה.
"בחיים לא." השבתי לה בשקט. והיא נרדמה.
-נקודת המבט של טלי-
פקחתי את עיניי. הרגשתי את גבי צורב, כואב.. הראש כאב לי, הרגשתי דקירות מהמקום בו הקופסה נפלה על ראשי. השעון על הממיר הראה שהשעה כבר שבע בערב. ניסיתי לקום, אך ידיי לא הצליחו לתמוך בגופי. הרגשתי כה חלשה וחסרת כוחות. פתאום ידיים גדולות ורכות נגעו בי, עוזרות לי להתיישב על הספה. הוא באמת לא עזב אותי. הוא ישב במשך שעה וחצי ולא עזב אותי בזמן שישנתי. עינייו היו אדומות קצת, מסגירות את העובדה שהוא בכה. עצמתי לרגע את עיניי, מנסה להתגבר על הכאב הפתאומי שחלף בראשי. הרגשתי את הארי זז קצת על הספה, נשען לכיווני.
"אני בסדר.." מלמלתי בשקט, מחכה שהגל הפתאומי של הכאב יחלוף.
"אני אקרא למישהו!" הוא אמר בדאגה והתכוון לקום מהספה, אך עצרתי אותו עם ידי. אני לא רוצה שהוא ילך. אני לא רוצה שהוא יתרחק ממני אפילו לשנייה. פקחתי את עיניי, וראיתי את הבעתו אובדת העצות. הוא לא ידע מה לעשות.. הוא היה הבן אדם היחידי עליו חשבתי באותם רגעים נוראיים. הוא היחידי שעלה במוחי, היחידי עליו חשבתי.. אני זוכרת שמלמלתי את שמו רגע לפני שאיבדתי את ההכרה.. והוא היה הראשון שראיתי אחרי שהתעוררתי. התקרבתי אליו בשארית כוחותיי,סוגרת כל רווח שיש בינינו והנחתי את ראשי על כתפו, מתנחמת בזרועותיו שעטפו אותי בין רגע.
"איך את מרגישה?" הוא שאל אותי, מלטף את ידי במקום בו עומרי לחץ. רק עכשיו שמתי לב לשטף הדם הפנימי שנוצר לי שם.
"היו לי ימים טובים יותר…" מלמלתי בחצי חיוך. פתאום כשאני בזרועותיו, הכל ניראה פחות כואב ומפחיד. פתאום הרגשתי באמת מוגנת. הוא גיכח ונישק את ראשי.
"אני כל כך מצטער שזה קרה לך…" הוא התחיל למלמל אבל עצרתי אותו מיד. אני לא רוצה לדבר על זה, אני לא רוצה להיזכר בזה.
"לא, הארי. די. אני לא רוצה לדבר על זה. אני רק רוצה לשכוח מזה." אמרתי בשקט.
"טלי את צריכה להוציא את זה החוצה. זה יעזור לך לדבר על זה.. אל תיסגרי בפני שוב.." הוא אמר בזמן שהוא הפנה את ראשי להביט בו.
"אני לא יכולה לדבר על זה…" דמעות החלו לזלוג שוב מעיניי. "מה יש לדבר? הוא כמעט.. כמעט.." לא יכולתי להשלים את המשפט. טמנתי את ראשי בשקע שבין צווארו לראשו, שואפת לחיקי את ריחו המתוק, דמעות בעיניי. שמעתי פתאום דפיקות על הדלת, והרמתי את ראשי לראות מי זה. זאת הייתה אלה.
"היי.." היא אמרה בשקט ונכנסה לחדר. "הארי, המאפרת קוראת לך, אתה צריך ללכת להתארגן להופעה.. אני אשאר איתה פה." היא אמרה והתיישבה לידי.
"זה בסדר, לך.. אני אהיה פה." אמרתי לו לפני שהוא הספיק לפתוח את פיו.
"אני אחזור הכי מהר שאני יכול." הוא אמר לי, מלטף לי את הלחי. הנהנתי בראשי וחייכתי אליו חיוך קלוש.. הינה עוד גל כאב פילח את ראשי.. אסור לי להראות את זה.. הרמתי את ידי אל ראשו, מלטפת את הלחי שלו שעוד הייתה רטובה מדמעות. הוא רכן אלי ונתן לי נשיקה על המצח. הוא בא לקום, אבל עצרתי אותו, מקרבת את ראשו אלי בעזרת ידי, ונתתי לו נשיקה קטנה על שפתיו. הוא השעין את מצחו לשלי לשנייה אחת קצרה, והחזיר לי נשיקה על שפתיי. הוא חייך אלי ויצא מהחדר. הוא פחד לגעת בי, פחד לנשק אותי.. פחד מהטראומה שיש לי ממה שעומרי עשה לי.. גם בי עברה המחשבה הזו בבית חולים.. איך אני אוכל לתת למישהו לגעת בי שוב.. לנשק אותי.. ללטף אותי.. אבל ברגע שראיתי אותו, כל המחשבות האלו נעלמו.. הרגשתי מוגנת איתו. הוא בחיים לא יפגע בי.
רבע שעה עברה, והארי נכנס אל החדר, לבוש במכנס שחור צמוד ובחולצה שחורה שהבליטה את גופו המושלם.
"אתה מודע לזה שאתה מאופר יותר ממני תלתלים?" חייכתי אליו. לא רציתי להמשיך לשבת פה ולרחם על עצמי, לגרום לכולם לרחם עלי ולבכות בגללי.
"זה רק אומר שאת הרבה יותר יפה ממני, כי את לא צריכה איפור…" הוא אמר והתיישב לידי, מאמץ אותי לחיבוק בחיקו.
"אווו… תראו אתכם.. כל כך חמודים ביחד.." אלה הסתכלה עלינו, מחייכת חיוך אוהב.
"אה, אלה שכחתי.. לואי אמר שתלכי אליו.." הארי אמר לה פתאום.
"מה?? ורק עכשיו אתה אומר לי?! נו באמת!" היא קפצה ממקומה ויצאה במהירות מהחדר.
"הוא לא באמת קרא לה, נכון?" חייכתי.
"לא…" הארי חייך חיוך שובב וליטף את ראשי, מניח את ידו על סנטרי ומעלה את ראשי לפנות אל פניו. "מה, אסור לי לרצות להיות איתך לבד?" הוא חייך והדביק נשיקה לשפתיי בעדינות. הרמתי את עצמי מהספה, בלי לנתק את שפתיי משלו, וישבתי על ברכיו, כורכת את ידיי סביב צווארו. הרגשתי איך הוא נרתע מלהניח את ידיו עלי, נרתע מלגעת בי. ניתקתי את שפתיי משלו והבטתי בו.
"הארי.. אני בסדר. אתה לא צריך לפחד לגעת בי. אני לא יישבר. זה בסדר…" אמרתי לו וראיתי איך פניו מופתעות מכך ששמתי לב לזה.
"אני.. אני לא רוצה לעשות משו שאולי יחזיר אותך למה שקרה.." הוא הודה. "אני מפחד לגעת לך במקום שבו הוא נגע, במקום שהוא…"
"לא." עצרתי אותו. "הארי, הדבר היחידי שהוציא אותי מזה הוא אתה. אם יש מקום שבו אני מרגישה בטוחה זה איתך. כל נגיעה שלך מנחמת אותי.. מחדירה בי תחושת תקווה כל פעם מחדש.." פניו התרככו, ועוד לפני שסיימתי את המשפט הוא התרסק על שפתיי, משחרר את כל מה שהוא עצר בתוכו מאז שחזרתי מבית החולים. ידיו טיילו לאורך גבי, משאירות שובל חום אחריהן. ידיי פרעו את תלתליו בתשוקה, ליבי הולם בקרבי בחוזקה. פתאום שמענו מישהו מכחכח בגרונו. הפננו את מבטינו באותו זמן, וראינו את זאיין עומד בדלת הכניסה.
"אנחנו עומדים לעלות…" הוא אמר במבוכה. חייכתי אליו, מובכת עוד יותר ממנו.
"אני בא." הארי אמר לו וצחק על הבעת פניי הנבוכה. "תבואי לראות את ההופעה?" הוא שאל אותי.
"אולי.." השבתי לו וקמתי מברכיו, מתיישבת בחזרה על הספה.
"אני מחכה לראותך אותך.." הוא נתן לי נשיקה קצרה על שפתיי ויצא מהחדר.
נשכבתי על הספה, רואה מולי את הפוסטר של הלהקה, מסתכלת על הבחור המתולתל שהצליח לחדור את כל החומות שבניתי סביבי, המתולתל שהצליח להיכנס לליבי.
עצמתי את עיניי, מנסה לנוח קצת… אבל לא עברה שנייה, ושמעתי צרחות עזות מגיעות מחוץ לחדר. צרחות שלמרות שהיו כה רחוקות, הכאיבו לי באוזן. משו קרה…