כך פגשתי את הארי סטיילס- פרק 15

"מה אתה רוצה?" העפתי את ידו מהראש שלי.
"אותך."

_________________________

"איחרת בחצי שנה." אמרתי בזלזול.
"אף פעם לא מאוחר מידי לקבל את מה שאתה רוצה…" הוא התחיל להתקרב אלי ואני מצידי התרחקתי ממנו, לוקחת כמה צעדים אחורה, עד שדרכתי על הכבל וכמעט מעדתי. הוא צמצם את הפער בינינו, מחייך אלי. הייתה הבעה מוזרה בפניו, מבט לא ברור נשקף מעיניו, בחיים לא ראיתי אותו ככה. ואז זה הכה בי.. 'לקבל את מה שאתה רוצה'… היה רק דבר אחד שהוא רצה ממני שהיינו ביחד.. הרגשתי את ליבי מאיץ במהירות האור את פעימותיו. הרגשתי איך כל שערותיי סומרות, מעבירות רטט בכל גופי. הוא השתנה מאז שנפרדנו, מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו. גופו היה מפותח יותר, מנופח בשרירי חזה בולטים. הוא היה גבוה ממני כמעט בראש, ולידו ניראתי כמו דגיג קטן ששוחה ליד כריש. מה בדיוק הוא מתכוון לעשות?! הוא לקח את ידי בידו ונישק אותה, משאיר על עורי רטיבות שהרגישה כמו חומצה ששורפת את בשרי.
"את יודעת מה אומרים לי כל היום הזה?" הוא אמר, ממשיך לנשק את ידי, עולה מנשיקה לנשיקה יותר למעלה בידי. הנדתי בראשי, לא מסוגלת להזיז את מבטי מפניו שהולכות ומתקרבות אל המרפק שלי. "כל היום, אני מקבל טלפונים מחברים שלי, שצוחקים עלי. את יודעת למה הם צוחקים עלי סאנשיין?" הוא הוריד את פיו מהיד שלי פתאום, אוחז בה קרוב אל מותניו, מושך אותי מעט לכיוונו ומסתכל עלי במבט זועם. הרגשתי איך ידו לוחצת את שלי. זה כאב.
"עומרי אתה מכאיב לי.." פלטתי, מעוותת את פני מכאב. ניסיתי לשחרר את ידי, אבל הוא היה חזק מידי, והוא לא הרפה.
"הם צוחקים עלי, כי במשך שנה את לא הסכמת לשכב איתי.. אבל את כן הלכת ושכבת עם ההומו המזמר הזה אחרי יום אחד…" הוא הידק יותר את אחיזתו בידי. נאנקתי מכאב.
"עומרי, זה כואב.." דמעה מרדנית זלגה מעיני מרוב כאב. הדבר האחרון שרציתי שיראה זה שאני מפחדת ממנו. הוא הסתכל עלי, ושחרר את ידו. הצמדתי את היד הכואבת אל בית החזה שלי, משפשפת אותה עם ידי השנייה, מנסה להקל על הכאב איכשהו.
"אז מה.. הארי סטיילס אה? בחיים לא חשבתי שתשכבי עם מישו בשביל פרסום…" הוא אמר בזלזול וחזר על עקבותיו לכיוון הדלת, בוחן את המחסן. הסתכלתי עליו בזמן שהוא טייל לו להנאתו במרחב שבמחסן. הוא הגעיל אותי. לא ראיתי בו שום זכר מעומרי שאני הכרתי. או לפחות מעומרי שאני חשבתי שהכרתי…
"אין לך שום זכות לדבר אלי ככה." הרגשתי את דמי רותח. כל אותם רגשות הכעס והזעם שהרגשתי ביום בו הוא הציב לי את האולטימאטום חזרו אלי, מבעבעות בי.
"אז איפה ההומו המזמר שלך עכשיו?" הוא התעלם ממה שאמרתי.
"ההומו המזמר הזה הוא פי אלף יותר גבר ממך! אתה כלום לידו! אז כדאי שתפסיק לדבר עליו יא אפס!" צעקתי את זה עליו. אם רק הייתי יודעת איזו טעות זאת הייתה להגיד לו את זה…
"אה כן?" הוא ירק בציניות "רוצה שאני אראה לך איזה גבר אני?" הוא התקדם אלי במהירות, ועוד לפני שהספקתי להבין מה קרה הוא כבר היה מולי, אוחז בזרועי הימנית וגורר אותי אחריו אל המעבר השני, מצמיד אותי אל הארונית. אני לא יודעת מה כאב יותר, האחיזה שלו או הגב שלי שהוטח על המדפים בארונית.
"זוז ממני!" ציוויתי עליו, דוחפת אותו ממני. הוא התרחק כמה צעדים אחורה, צוחק מהניסיון שלי להזיז אותו. "עומרי, בבקשה תלך." אמרתי בקול חלוש, מרגישה את הגב שלי זועק מכאב.
"למה? אני בסך הכל רוצה להנות קצת… מה לא כיף לך איתי פה?" הוא התקרב אלי שוב, תפס במותניי עם שתי ידיו, מניח את ראשו בשקע שבין הצוואר לכתף שלי, ושואף את ריח עורי. "אחח.. אותו ריח מוכר.." הוא אמר בלחש ונשק לעורי. ניסיתי להזיז אותו עם ידיי, קומצת אותם לאגרופים ומכה בו בבית החזה. זה לא הזיז לו.
"עומרי.. דיי, בבקשה. בוא נשכח מכל מה שקרה ונמשיך הלאה." המשכתי לנסות להזיז אותו ממני, ללא הצלחה. הוא הרים את ראשו, ונשען עם ידו על המדף, בידו השניה הוא ליטף את ראשי.
"אני שכחתי.. באמת.. אבל את היית חייבת ללכת ולשכב עם ההומו הזה, ולגרום לחברים שלי לצחוק עלי.. אני חייב להחזיר אלי את הכבוד שלי, את מבינה?" הוא אמר את זה ברצינות. הכל בשביל האגו שלו. הוא מוכן לפגוע בי, רק כדי שיוכל להתרברב מול חברים שלו.
"אני לא שכבתי איתו." אמרתי לבסוף. לא רציתי להגיד לו את זה. רציתי להכאיב לו, שיבין שהוא כלום בשבילי. אבל לא הייתה לי ברירה. "ואני לא חברה שלו. עיתונים סתם מוציאים דברים מהקשרם."
"את חושבת שאני אידיוט?!" הוא צעק ונתן אגרוף למדף, מרעיד את הארונית שמאחורי.
"לא.. לא.. אני רצינית. לא קרה בינינו כלום. בסך הכל יצאתי איתם אתמול בגלל אלה.." שנאתי את זה שאני צריכה להצדיק את עצמי בפניו. אני לא חייבת לו כלום. אבל אני מעדיפה לעשות את זה מאשר לתת לדברים לצאת משליטה.. אני לא יכולה לדעת מה הוא מסוגל לעשות..
"אני מאמין לך." הוא אמר פתאום. דבר אחד כן יאמר לזכותו- גם כשהיינו יחד, הוא תמיד ידע מתי אני משקרת ומתי אני אומרת אמת. 'אני קורא אותך כמו ספר' הוא היה אומר לי תמיד. הרגשתי הקלה.. הוא מאמין לי. הוא ייתן לי ללכת עכשיו.
"תמיד ידעת מתי אני אומרת אמת ומתי שקר.." חייכתי אליו את החיוך הכי אמיתי שיכולתי לזייף. אני צריכה להוציא את עצמי מכאן איכשהו..
"נכון…" הוא אמר והוריד את ידו מהמדף. הוא היה מולי, מטרים ספורים מפרידים בינינו.
"בוא נלך טוב? נשכח ממה שקרה כאן עכשיו…" אמרתי עדיין בחיוך, והושטתי לו את ידי. הוא לקח אותה, בעדינות אני חייבת לציין. התחלתי ללכת לכיוון היציאה, אבל נמשכתי לאחור כשעומרי לא זז ממקומו בכלל. הפנתי את הראש אחורה, הוא חייך. ואז בשניה אחת הוא משך את ידי אליו והתנגשתי בגופו, ידו נכרכה סביב מותניי.
"לאן את חושבת שאת הולכת?" הוא אמר בקרירות, כל העדינות שהייתה בו לפני שניה נעלמה כלא הייתה.
"עומרי.. די, תשחרר אותי." ניסיתי לנתק את גופי משלו בעזרת ידי, ללא הצלחה.
"אמרתי לך.. אני באתי לכאן לקבל את מה שאני רוצה.." הוא לחש לי בארסיות באוזן, והדביק את גבי לארונית בכוח. חשתי בכאב חד מפלח את החלק השמאלי בגבי העליון. פלטתי צעקת כאב והבטתי אחורה, יוצרת רווח בין הכתף למדף. היה שם מסמר שקצהו פונה לכיוון הגב שלי, והוא היה מכוסה בדם. בדם שלי. הסתכלתי על עומרי בהבעה מבוהלת וכואבת, והוא מצידו רק זקף גבה וטחב את ראשו לצווארי, מנשק אותו. עצמתי את עיניי, מנסה להתגבר על הכאב של המסמר שננעץ בעורי, ובשניה אחת של אומץ וכאב וכעס הרמתי את ברך ימין שלי ובעטתי בו במפשעה. הוא התקפל מכאב, וניצלתי את זה כדי לברוח… אבל רצה הגורל, והרגל שלי התעקמה מהפלטפורמה ונפלתי על הרצפה לידו. הרמתי את עצמי מהרצפה הכי מהר שיכולתי, מנסה לנוס על נפשי. אבל הוא התאושש יותר מהר ממני, וברגע שקמתי מהרצפה הוא תפס אותי והטיח אותי שוב על גבי הארונית. יכולתי להרגיש את הארונית רועדת מאחורי. הכאב בגב הגיע לרמה אחרת שלא יכולתי לסבול. הרגשתי איך כל גופי משותק מכאב, דמעות זולגות מעיניי.
"עומרי…" מלמלתי בלחש מתוך כאב, פניי שטופות מהדמעות שנזלו.
"סתמי!" הוא צעק עלי והטיח אותי שוב אל הארונית.
"ב..בבקשה… עומ..רי.." לא יכלתי לדבר מרוב כאב. הרגשתי איך כל שרירי נתפסים ונכנסים למגננה בתוך גופי.
"נשבע לך אם את מוציאה עוד מילה אחת…" הוא הטיח אותי שוב אל הארונית, ואז ברגע אחד, הרגשתי משו חד וכבד נופל על ראשי, מפלח אותו בכאב שלא חשבתי שאפשרי להרגיש. בשניה אחת איבדתי את שיווי המשקל והרגשתי את עצמי נופלת ללא שליטה לזרועותיו של עומרי. ראשי נשמט מטה, וראיתי קופסת מיקרופון אל-חוטי זרוקה על הרצפה. הרמתי את ידי אל ראשי, נוגעת במקור הכאב שגרם לי לאיבוד שליטה.. שגרם לראייתי להיטשטש.. הרגשתי לחות על גבי שערי, הורדתי את היד והבטתי בה. יש לי דם על הידיים.. עיניי נעצמו מעצמן, ללא רצוני. ניסיתי להרים את ידי אך ללא הצלחה.. לא הייתה לי שליטה על גופי.. ואז עומרי עזב אותי, נותן לי ליפול על הרצפה. הרגשתי שבורה, מפורקת.. כאילו מישהו בה וניסר בי חלק חלק מגופי. הרגשתי את ידו של עומרי מזיזה אותי, משכיבה אותי על גבי. הוא ירד על ברכיו, כשאני ביניהם, והוא התיישב עם כל כובד גופו של ירכיי העליונות. הוא היה מעלי.. לא יכולתי לראות את הבעתו, ראייתי נעשתה מטושטשת עוד ועוד.. הרגשתי איך אני מאבדת את הכרתי.. ניסיתי להילחם בזה, פוקחת את עיניי בעוצמה. ניראה היה שאיבדתי את יכולת הדיבור, כי פי נפתח אך שום צליל לא יצא ממנו. הרגשתי איך מוחי מאיץ בי לעצום עיניים, לא להילחם.. אולי אם יעצום את העיניים לשניה, אני לא ארגיש את הכאב.. עצמתי את עיניי, מרגישה איך הכרתי מתאדה ממני.. הכאב נהיה עמום, כבר כמעט לא הרגשתי אותו… ואז הרגשתי סטירה חזקה על פניי, מחזירה אותי בחזרה אל הכאב הבלתי נסבל שפילח אותי בכל חלקי גופי.
"אל תתעלפי לי עכשיו…" שמעתי קול עמום מדבר אלי.
"ה.. הא.. הארי…" גמגמתי חלושות בשארית כוחותי.
"החבר שלך לא יעזור לך עכשיו.." הוא אמר. הרגשתי איך שתי ידיים מוחצות את החזה שלי.. ושפתיים נדבקו אל צווארי…
עצמתי את עיניי, מנסה לחזור לאותה תחושת אופוריה, מנסה לא להרגיש את הכאב.. ושוב סטירה העירה אותי אל הכאב שלא נפסק.
"לא.. לא. את לא תאבדי את ההכרה שלך עכשיו.. הכיף עוד לפנינו.." שמעתי אותו אומר. הרגשתי אותו פותח את סוגר החגורה שעל מכנסיי, ואז את הכפתור של הג'ינס.. והרוכסן…