כך פגשתי את הארי סטיילס- פרק 13

הדרך אל הבית חולים הייתה שקטה. אני במחשבותיי והוא במחשבותיו. אור.. ליאם.. איך זה קרה?? לפני שעתיים רקדנו כולנו במועדון שמחים ומאושרים ועכשיו אני עושה את דרכי אל הבית חולים..
"לואי אמר מה מצבם?" שאלתי את הארי באמצע הנסיעה אך הוא לא ענה, הוא רק הניד את ראשו לשלילה, ממשיך להסתכל מחלון המונית החוצה. מהרגע שעלינו למונית הוא לא הסתכל עלי, אפילו לא פעם אחת. זה הפריע לי. לפני רגע ישבנו הכי מחוברים בעולם, הכי ביחד שיש, ועכשיו אפילו מבט אחד הוא לא מפנה אלי. יכול להיות שהוא מאשים אותי במשהו? ככל שנמשך זמן הנסיעה במונית המחשבה הזו הלכה וגדלה במוחי, מכרסמת בי. האם זה ייתכן שאיכשהו, בצורה מעוותת כלשהי הוא חושב שאני אשמה במה שקרה? למה הוא לא מדבר איתי? למה הוא לא מביט בי? למה הוא מתעלם ממני? ניסיתי לעצור את הדמעות שאיימו לפרוץ מעיניי- אסור לי לבכות. אסור להישבר. אני צריכה להיות חזקה עכשיו. החבר הכי טוב של הארי עבר תאונה.. יחד עם החברה הכי טובה שלי.. ומה יקרה עם ההופעה שיש להם מחר בערב? הם יבטלו? יכול להיות הארי יעזוב בגלל זה אפילו יותר מוקדם ממה שחשבתי?
המונית נעצרה בפתח הבית חולים. כבר מהמונית ראינו את המוני הצלמים מחכים שם בכניסה, מבחינים בנו בתוך המונית. הפלאשים של המצלמות לא איחרו לבוא. מהרגע שיצאנו למונית, עד הרגע שדלת הכניסה של הבית חולים נסגרה אחרינו, לא יכולתי לראות את דרכי דרך האור המסנוור של המצלמות. הארי רגיל לזה והוא זה שהוביל אותי, אחרת הייתי נופלת בטוח.
ניגשנו אל דלפק הכניסה, הארי דיבר עם אחת האחיות. אני רק שילבתי את ידי בכף ידו, נצמדת אליו כמו ילדה קטנה, מפחדת שיעזוב אותי. הסתכלתי אחורה, הצלמים עדיין מנסים לצלם אותנו מהכניסה. הרגשתי את ידי נמשכת כשהארי התחיל ללכת, אני נסחבת אחריו. נכנסנו למעלית והארי לחץ על קומה 4, והדלת נסגרה.
"הארי…" אמרתי בקול חלש, נעמדת מולו. הוא לא ענה, רק הביט בי. ורק עכשיו ראיתי- הוא בכה.. פניו היו רטובות מעט באזור העיניים. זאת הסיבה שהוא לא הסתכל עלי.. הוא לא רצה שאני אראה אותו בוכה.. אותן דמעות שאיימו לפרוץ מעיניי במונית, החליטו לפרוץ עכשיו, כשראיתי את פניו השבורות. זרקתי את ידיי סביב צווארו וחיבקתי אותו. פשוט חיבקתי אותו הכי חזק שיכולתי. הוא כרך את שתי ידיו סביב מותניי, מצמיד אותי עוד יותר אליו ומטמין את ראשו לשקע שבין הצוואר לכתף שלי, שואף נשימה ארוכה על עורי. "הכל יהיה בסדר…" מלמלתי בשקט. דמעות בעיניי. דלת המעלית נפתחה, התנתקתי מהחיבוק, מחיתי את דמעותיו בעזרת ידיי ויצאנו מהמעלית. התקדמנו לעבר המסדרון, ואז ראינו את לואי ואלה. הם ישבו על הספסל של הבית חולים, אלה משעינה את ראשה על כתפו של לואי והוא מחבק אותה. היא בכתה. התייפחה. ברגע שהם ראו אותנו הם קמו מהספסל, אלה רצה וחיבקה אותי, ואז התחלתי באמת לבכות. לא רק דמעות, לבכות ממש.
"מה אומרים? איך זה קרה?" הארי שאל את לואי בזמן שהוא הרים את ידו וליטף את גבי בניחום.
"לפי מה שהמשטרה אומרת, ולפי עדי ראיה, הם היו במונית ואיזה רכב אחד חתך אותם, אז הנהג שלהם שבר את ההגה כדי לא להתנגש במי שחתך אותם, והם התנגשו בעמוד. כל כריות האויר נפתחו." לואי אמר בשקט. אוי ואבוי.
"איפה הם עכשיו?" הארי המשיך לדלות מידע מלואי.
"טיפול נמרץ."
"הודעת לפול? לבנים?"
"לפול כן, לבנים עוד לא. אני לא רוצה לספר להם עד שלא נדע יותר. פול בדרך לפה." ניסיתי לנחם את אלה תוך כדי השיחה של הבנים. האיפור שלה היה מרוח בצידי עייניה. היא התנתקה ממני ופנתה לחבק את לואי, שעטף אותה בזרועותיו, מנחם אותה. הארי הצמיד אותי אליו בעזרת ידו, טומן את ראשי בחזהו, מלטף את ראשי.
"את רוצה לשתות משהו?" הוא שאל אותי. הנדתי את הראש לשלילה בתוך חזהו. לא רציתי שהוא ילך, לא רציתי לעזוב את גופו החם.
"התקשרת לאמא של אור?" שאלתי את אלה שהנהנה בראשה. "מישהו דיבר איתכם בכלל שבאתם?"
"הינה הדוקטור!" לואי אמר, מסתכל אל מאחורי גבינו. אני והארי הסתובבנו, וראינו את הדוקטור עושה את דרכו אלינו.
"שלום, אני ד"ר אברהם. אתם קרובים של אור וליאם?" הנהנו בראשינו כולנו. "אז ככה, ליאם קיבל מכה חזקה בראש. יש לו חשש לזעזוע מוח. אנחנו משאירים אותו ער, ונכניס אותו לבדיקות סיטי כל שעתיים. אם הכל יהיה תקין מחר בבוקר הוא ישתחרר. הבחורה נפגעה קצת יותר קשה. היא פרקה את הכתף שלה ויש לה שבר באחת הצלעות. החזרנו לה את הכתף למקום וחבשנו את המקום. אני מניח שאם הכל יהיה תקין, היא תשתחרר תוך שבוע. היה להם מזל גדול לחברים שלכם. אני מניח שתוכלו להיכנס לבקר אותם ברגע שהם יצאו מטיפול נמרץ." הוא סיכם.
"תודה ד"ר." הארי לחץ את ידו. "אם אתה צריך פרטים או כל דבר אחר, המנהל שלנו בדרך לכאן והוא ישתף פעולה בכל דבר." ד"ר אברהם הנהנן והלך לדרכו. איזו הקלה. הרגשתי איך סלע יורדת מליבי.
ישבנו שם על הספסל, מחכים בקוצר רוח. פול המנהל של הבנים הגיע וטיפל בכל הניירת, ועל הדרך גם שלח מבטים כועסים לעבר הארי ולואי, כנראה על זה שהם יצאו לבלות במקום להישאר במלון. כשהוציאו את אור וליאם להתאוששות הלכנו לבקר אותם. אור הייתה מורדמת, וליאם היה ער אך הוא לא תקשר. עיניו היו פתוחות אבל זה ניראה כאילו הוא לא שם.. אני לא יודעת אם הוא בכלל ידע שאנחנו שם..
בסביבות השעה 4 יצאנו מהמיון, אחרי שפול גירש את הבנים ללכת לישון. חזרנו אל המלון, עייפים.
"אל תעיר את הבנים. נגיד להם בבוקר." לואי אמר להארי לפני שהתפצלנו לחדרים, הוא ואלה נכנסו לחדר שלו ואני עם הארי. נכנסנו לחדר והארי נעל אותה אחריו. הוא הוריד את נעליו זורק אותן בכניסה, ונכנס ישירות אל המקלחת. בלי להגיד מילה. התיישבתי על קצה המיטה, מביטה בדלת של השירותים. למה הוא כל כך מרוחק? נשכבתי על גבי, עוצמת את עיניי. זה אמיתי היום הזה שעבר עלי?! הייתי כל כך עייפה.. יכולתי להרגיש את גופי מתענג על המגע של המיטה הנוחה על גבי.. הרגשתי את מחשבותיי נהיות איטיות יותר ויותר… ואז כנראה נרדמתי…

-נקודת המבט של הארי-
נעלתי את הדלת מאחורי כשנכנסנו לחדר. חלצתי את הנעליים, זורק אותן שם, ועשיתי את דרכי אל המקלחת, לא מסתכל עליה אפילו. התיישבתי על גב האסלה, נשען על ברכיי ותופס את ראשי בידיי. ואז נשברתי. כל הדמעות שניסיתי לעצור כל הלילה נשפכו ממני כמו ברז פתוח. פתחתי את המים במקלחת, שטלי לא תשמע אותי. נעמדתי מול המראה, נשען על השיש ומרכין את ראשי. לא מצאתי את עצמי, לא ידעתי מה לעשות.. הרמתי את הראש והבטתי במראה, רואה את המבט השבור שבעיניי. יכולתי לאבד היום חבר… אח.. פתחתי את הברז והתזתי מים על פניי. שנאתי להיות כל כך מרוחק מטלי, אבל לא יכולתי להראות לה שאני בוכה. רציתי להיות שם בשבילה, להיות חזק בשבילה.. אני אמור להיות זה שמגן עליה ומנחם אותה.. אז אם אני ישבר מולה, מי יוכל לנחם אותה? לא רציתי שהיא תיראה אותי בוכה. נשמתי כמה נשימות עמוקות, מנסה להרגיע את עצמי. ניסיתי לחשוב על העובדה שהכל בסדר. שליאם בסדר. שאור בסדר… אני חייב להסביר לטלי למה התנהגתי ככה.. למה הרחקתי אותה ממני. היא תבין אותי. ניגבתי את פניי ויצאתי מהשירותים. ראיתי אותה שכובה על המיטה, רגליה טיפה מעל הרצפה. היא נרדמה. התקרבתי אליה ונעמדתי לידה, מסתכל על המלאך שישן לי במיטה. היה לי דז'ה וו מהצהריים שהערתי אותה, מהפעם הראשונה שראיתי אותה… הורדתי את נעלי העקב מרגליה בעדינות, מנסה לא להעיר אותה. הזזתי את כיסוי המיטה והרמתי אותה בעדינות באחיזת כלה. היא הייתה כל כך קלילה… השכבתי אותה במיטה וכיסיתי אותה. לא יכלתי שלא לחייך למראה שלה, מסתובבת ומפנה אלי את גבה תוך כדי שינה, קוברת את ראשה בתוך הכרית שלי. כיביתי את האורות בחדר שלא יפריעו לה. הורדתי את החולצה שלבשתי והחלפתי לבוקסר. בדרך כלל אני ישן בלי כלום, אבל היום יש לי אורחת מיוחדת במיטה, ואני צריך לכבד זאת. הלכתי לצד השני של המיטה וזחלתי אליה בזהירות, שלא להעיר אותה. נשכבתי על הצד, נשען על ידי, מסתכל עליה ישנה. היא נראתה כל כך שלווה פתאום, כאילו לא עבר עלינו כלום בשעות האחרונות. רכנתי אליה מעט, מנשק אותה על הלחי, ונשכבתי על הגב, ידיי מאחורי ראשי. מצאתי את עצמי מפנה את הראש להביט בטלי כל כמה דקות. הייתי חסר מנוחה. לא הצלחתי להירדם.. בחיים לא התרגשתי כל כך מבחורה ששוכבת לי במיטה.. היא התהפכה פעם או פעמיים במיטה, מחפשת תנוחה נוחה, ובכל התהפכות כזו ראיתי את הרווח בנינו מצטמצם. עצמתי שוב את עיניי, נלחם בהן, מנסה לישון. הרגשתי את טלי זזה שוב, אבל הפעם הלב שלי צנח. הרמתי את ראשי, מנסה לא לזוז יותר מידי. טלי הסתובבה שוב, אבל הפעם היא הניחה את ראשה על החזה שלי, כורכת את ידה סביב גופי. אני יכול להישבע שעברו כמה שניות עד שיכולתי לנשום שוב. הרגשתי את רגליה צמודות לשלי, המגע של היד הרכה והחמה שלה סביב הבטן שלי, הלחי שלה שצמודה לבית החזה שלי… הורדתי בעדינות את היד, מחבק אותה… ניסיתי להירגע, פחדתי שהיא תשמע איך הלב שלי דופק.. התחבקתי כבר ככה עם בנות במיטה, ולא עם אחת.. אבל טלי.. היא עצרה את נשמתי במגע אחד.. פתאום, מצאתי מנוחה והרגשתי איך השינה מתחילה לחלחל למוחי.. סוף סוף אני מצליח להירדם..

-נקודת המבט של טלי-
קרני השמש סנוורו אותי מתוך שינה, מעירות אותי אחרי שעות שינה ספורות. עצמתי חזק יותר את עיניי, מנסה להתעלם מהאור הקורן בחדר. פתחתי את עיניי בסופו של דבר, רואה איפה אני נמצאת. ואז הכל חזר אלי.. אני במלון, בחדר של הארי.. עצמתי שוב את עיניי בעייפות, מנסה לחזור לישון. ואז הרגשתי משהו זז מתחתיי. פקחתי שוב את עיניי ורק אז שמתי לב ליד שלי, מחבקת בטן מוצקה ושזופה. יש פה פרפר.. אה, זה קעקוע.. ואז קלטתי את זה. הרמתי את ראשי, והבטתי הצידה, רואה את הארי ישן סנטימטרים ספורים לידי. ואז גם שמתי לב ליד שלו, מחבקת את גופי. איך לעזאזל הגעתי למצב הזה?! למה אני מחובקת איתו ככה במיטה?! הרגשתי את דמי מפעפע בעורקיי, הסתכלתי על הארי שוב, ואז פשוט שכחתי מהכל. ראשו נשען לכיוון השני, שלא פונה אלי, אור השמש מאירה את פניו. פעם ראשונה ששמתי לב לגוון החום המיוחד של תלתליו, שגם מתוך שינה הסתדרו באופן מושלם סביב תווי פניו. הוא ניראה כל כך מושלם.. כל כך יפה.. הנחתי את ראשי שוב על חזהו, מחבקת אותו יותר חזק אלי. זה הרגיש לי כל כך נכון להיות פה איתו.. מכורבלת כאילו זה רק אנחנו ואין עוד איש מלבדנו. רציתי לספוג אלי כל רגע ורגע מושלם איתו. מחר בבוקר בשעה הזאת הוא יעזוב, ישאיר אותי כאן עם בור עמוק בלב שלא בטוח שמישהו אי פעם ימלא.. ליטפתי עם אצבעותיי את קעקוע הפרפר שלו, עוקבת אחרי הפסים שבקעקוע, כאילו אני מציירת לו את הפרפר…
"זה מדגדג…" הוא אמר פתאום, מבהיל אותי. הורדתי את ידי מבטנו במבוכה. "לא.. אל תפסיקי.. זה נעים.." הוא גיכח. הרמתי את הראש והסתכלתי עליו. עוד משהו ששמתי לב אליו רק עכשיו באור השמש, היה עיניו הירוקות והמושלמות. ליבי החסיר פעימה. או שתיים..
"אל תסתכל עלי.. אני בטח ניראת זוועה.." חייכתי והורדתי את הראש, מניחה את המצח שלי על צד בית החזה שלו.
"את יפייפה.. והלוואי שהייתי מתעורר לצידך ככה כל בוקר, למשך כל שארית חיי…" חייכתי, עדיין עם ראש מורכן. הרגשתי פתאום את גופו מתרומם, ובתנועה אחת מצאתי את עצמי שוכבת על הגב, והארי סנטימטרים ספורים מעלי, נשען על המרפק שלו. "בוקר טוב סאנשיין." הוא חייך את החיוך המושלם שלו.
"בוקר אור תלתלים." חייכתי אליו בחזרה. הוא הרכין את ראשו, נותן לי נשיקה אחת קצרה ועדינה על שפתיי.
"אני צריך לקחת אותך לדייט…" הוא אמר פתאום.
"נו באמת תלתלים…" גלגלתי את עיניי ודחפתי אותו עם ידיי. קמתי מהמיטה ורק אז, שעמדתי מול המראה שמתי לב שאני עדיין עם השמלה מאתמול. הוא קם אחרי, וראיתי אותו עם בוקסר בהשתקפות של המראה. עיניי נפתחו לרווחה, ונשמתי איבדה את יציבותה. הוא שם לב לזה וחייך בסיפוק. הוא התקרב אלי, מחבק אותי מאחורי, מניח את שתי ידייו על הבטן שלי ומסתכל לי בעיניים דרך ההשתקפות של המראה.
"אני גם יכול להוריד אותו אם את רוצה.." הוא קרץ לי ונישק את השקע בין הכתף לצוואר שלי.
"אל תחמיא לעצמך תלתלים."
"אני לא צריך.. המבט שלך מחמיא לי מספיק…" הוא המשיך להתגרות בי.
"אה כן?" הרמתי גבה והזזתי את המרפק שלי אחורה בחוזקה, פוגעת לו בבטן. הוא התקפל מאחורי, וזז כמה צעדים אחורה מחזיק במקום בו הכיתי אותו. "ואיך המרפק שלי החמיאה לך?" אמרתי ונכנסתי לשירותים. יכולתי לשמוע אותו צוחק. ואז הוא צעק לי "כדאי שתנעלי, כי אני לא אצליח לעצור את עצמי מלהיכנס…"