כך פגשתי את הארי סטיילס- פרק 10

-נקודת המבט של הארי-
לא יכולתי להוציא מהראש את החצי שעה האחרונה. הדרך באוטו הייתה שקטה. המצב ביני לבין טלי הכביד על כולם. ליאם התעסק עם הפלאפון, אלה לא הפסיקה להסתכל על טלי, ולואי לא הפסיק להסתכל על אלה. נזכרתי ברגע בו נכנסתי לחדר אחרי המקלחת. השמלה הזו שהיא לבשה… הגב שלה היה חשוף עד לקו המותן, שיערה מוטל הצידה, חושף קעקוע של כוכב על עורפה. ואז היא הסתובבה, והרגשתי איך נשמתי נעצרה לשנייה. היא נראתה כל כך מושלמת! ונישקתי אותה.. פלאשבקים מאותו רגע כל הזמן צצים במוחי, גורמים לליבי להחסיר פעימה כל פעם מחדש. איך שגופה היה צמוד לשלי, הידיים העדינות שלה שהסתבכו לי בשיער, ההרגשה של שפתיה.. טעם הדובדבן.. הריח של הבושם שלה.. נישקתי בחורות, והרבה, אבל לא ככה.. שום נשיקה לא גרמה לי להרגיש מה שזאת גרמה לי, מה שהיא גרמה לי.. למה אני לא מצליח להפסיק לחשוב עליה לעזאזל?! הרמתי את עיניי להסתכל עליה בלי להזיז את הראש, שלא תשים לב. היא עדיין מסתכלת מבעד לחלון, הבעה עצובה על פניה. פגעתי בה. המילים האחרונות שאמרתי לה לפני שנכנסתי לאוטו היו קשות. אני יודע. לא הצטערתי על זה שאמרתי אותן, הצטערתי על איך שאמרתי אותן. 'אתה עוד יומיים תלך ואני לא יראה אותך יותר, ומה אז?' המילים שלה מהדהדות לי בראש. בזה היא צודקת. בשביל מה אני צריך את זה? באמת עוד יומיים אני עוזב ואני לא יראה אותה יותר. רק המחשבה הזאת, שאני לא יראה אותה יותר, הכאיבה לי. ביום אחד היא גרמה לי להרגיש דברים שלא הרגשתי במשך שנים. איך מוותרים על דבר כזה?!
האוטו נעצר. הגענו. כל החשק למסיבה ירד. יצאנו מהאוטו כולנו, היא אחרונה, לא מסתכלת עלי אפילו.
"חברה שלי, אור, היא הבת של בעל המועדון. היא תכף תגיע ותכניס אותנו." אלה אמרה לנו. התור למועדון היה ארוך. אנשים חיכו שהסלקטור יעביר אותם. כמה התעצבנו על זה שלא הכניסו אותם. הסתכלתי עליה שוב. ידייה היו משולבות אל החזה שלה, כתפייה מכופפות מעט. הורדתי את הג'קט השחור שלבשתי, התקרבתי אליה והלבשתי אותו עליה. בלי להגיד לה מילה. היא הביטה בי, עייני פגשו את עייניה, והיא שתקה. היא לא אמרה כלום. ציפיתי שהיא תזרוק לי איזו הערה צינית, או שתזרוק את הג'קט מעליה. אבל כלום. רק אדישות. עד כדי כך פגעתי בה?

-נקודת המבט של ליאם-
איך אני תמיד מכניס את עצמי למצבים האלה? לואי ואלה באו לכאן יחד, מתקרבים יותר ויותר בכל רגע שעובר. הארי וטלי עם העניינים הלא פתורים שלהם. ואני. לבד. הייתי צריך להישאר במלון!
"מתי חברה שלך באה?" שאלתי את אלה בחוסר סבלנות. שייגמר כבר הערב הזה.
"אממ.. לא יודעת. היא הייתה אמורה כבר לצאת אלינו." אלה ענתה לי והרימה את הפלאפון שלה להתקשר.
"הינה היא.." טלי אמרה בקול חלש ועייף.
הפננו כולנו את המבט לכיוון אליו טלי הסתכלה. ואז ראיתי אותה. היא לבשה שמלה אדומה שהגיעה טיפה מעל ברכייה. השיער החום הארוך שלה התנופף ברוח בזמן שהיא התקרבה אלינו. היא סימסה למישהו בפלאפון שלה, לא מסתכלת אפילו לאן היא הולכת, אבל איכשהו היא לא נתקלה באף אחד. כולם פינו לה מקום.
"ליאם, יש פה הרבה יתושים במקום, כדאי שתסגור את הפה לפני שאחד מהם יבקר שם…" טלי לחשה לי באוזן. עשיתי את מה שהיא אמרה בלי להסתכל עליה בכלל. הייתי מהופנט. היא הרימה את המבט שלה אלינו, עינייה פוגשות את שלי ישר. למרות החושך הצלחתי לראות את הצבע שלהן- חום צהוב. היא מושלמת.
"היי" היא חייכה אלינו והרגשתי את ליבי צונח מטה.
"היי מאמוש…" אלה חיבקה אותה. אני יכול לחבק אותה גם?!
"אור תכירי, אלה הארי, לואי וליאם. מזהה אותם?" אלה הציגה אותנו בהתלהבות.
"ברור! אתם דה וונטד לא?" שלושתנו הסתכלנו עליה בעיניים פקוחות, בהלם. "סתם צחקתי.." היא אמרה לבסוף שהבינה שלקחנו את זה ברצינות. "איזה כבדים…" איזו הקלה. חייכתי אליה והיא חייכה אלי בחזרה. היא מפלרטטת איתי?! הלוואי שכן!
"נכנסים?" לואי שאל וכרך את ידו סביב מותניה של אלה.
"יאללה. בואו." אור הסתובבה והתחילה ללכת, ואנחנו אחריה.
במחשבה שנייה, מזל שלא נשארתי במלון!

-נקודת המבט של טלי-
המועדון היה מלא עד אפס מקום. לא היה לי חשק להיות פה בכלל. ישבתי על הבר, שותה קולה. מולי ראיתי את לואי ואלה רוקדים. שמחתי בשבילה. היא חיה את החלום שלה. לא כל אחד יכול להגיד שהחלום שלו התגשם, ושלה כן התגשם. והיא זרמה עם זה. היא יודעת שהיא לא תראה אותו יותר אף פעם עוד יומיים. היא יודעת שסיפור אהבה גדול לא יצא מזה. אבל היא נהנית מהרגע. היא מנצלת אותו. למה אני לא יכולה להיות ככה? קלילה, לא חושבת יותר מידי… למה אני תמיד חייבת להרוס כל דבר? ליד אלה ראיתי את ליאם ואור רוקדים. גם הם התחברו. והארי? הוא לא ממש הפתיע אותי. מסביבו מעגל של בנות שנמרחות עליו ומצטלמות איתו. החיוך שלו מרוח מאוזן לאוזן, הגומות המושלמות שלו מקשטות את פניו.. ואז ראיתי את עייניו. למרות החיוך המאושר, יכולתי לראות את העצב שבהן. כנראה שיש טיפת אמת במשפט 'יש כאלו שרואים את החיוך על השפתיים, בעוד שחבר אמיתי רואה את העצב שבעיניים'. בדיוק ברגע שהסתכלתי עליו הוא הסתכל לכיווני. הזזתי את המבט מיד. המשכתי לסרוק את המועדון, מסתכלת על כל הצעירים רוקדים ונהנים להם. פתאום נעמד מולי בחור שחום, עם שיער קצוץ קצר. הוא הושיט לי את ידו, מזמין אותי לרקוד איתו. הנהנתי לשלילה עם הראש, אין לי חשק לרקוד. ובטח שלא עם סתם איזה אחד. כמובן שיכולתי להגיד כן, לקום ולגרום להארי לקנא. אבל החלטתי שאני אפסיק עם המשחקים האלה. הבחור התעקש. תפס לי את היד הפנויה ומשך אותי טיפה מהכסא.
"לא, תודה." צעקתי לו. הוא חייך אלי. מה אתה מחייך אידיוט?!
"בואי, את תהני" הוא התקרב אלי וצעק לי באוזן. מה אתה אומר…
"לא תודה" אמרתי שוב מנסה לשחרר את היד שלי. הוא היה חזק, והוא לא שחרר.
"היא אמרה לא…" הארי צץ משום מקום ושחרר לי את היד מהאחיזה של הבחור בזמן שהוא נעמד מולי, מסתיר אותי. הבחור התעצבן, אבל ברגע שהוא ראה במי מדובר חיוך נמרח על פניו.
"הארי סטיילס!" הוא צעק. "איזה גבר אתה!" הוא לחץ לו את היד. לא יאומן. פשוט לא יאומן. הסתובבתי על כסא הבר, מפנה אליהם את הגב. מאחורי יכולתי לשמוע את הבחור אומר 'בוא תמונה'. גלגלתי את עיניי ולקחתי שלוק מהקולה. נו באמת!!
"את בסדר?" הארי התיישב על הכסא לידי כמה שניות אחרי זה.
"הסתדרתי בעצמי.." אמרתי בלי להסתכל עליו, בוהה בברמן מולי מוזג משקאות. והינה, שוב עשיתי את זה. זה כל כך טיפוסי לי! הרי למה שאני פשוט יגיד 'תודה' וזהו. אני חייבת לדפוק לעצמי את הכול. למרות המוזיקה שמעתי את האנחה של הארי. עייפתי אותו. הוא הסתובב בלי לומר מילה וקם.
"אני מצטערת…" אמרתי לפני שהוא התרחק ממני. הסתובבתי אליו. "אני לא רגילה שמגנים עלי…" אמרתי בכנות. אני באמת לא רגילה לזה. אם אין אני לי, מי לי. לא ככה?
"את רוצה לרקוד?" הוא שאל, אחרי כמה שניות של שקט בינינו, מושיט את ידו אלי. יכולתי לראות את אלה מאחוריו, מסתכלת עלינו ומהנהנת לי עם הראש שאני אקח לו את היד. תשחררי אמרתי לעצמי, והסתכלתי על הארי.
"כן."