כך פגשתי את הארי סטיילס- עונה 2 פרק 8

אעאעאעאע אני אישית ממש מתרגשת מהפרק הזה!!!

-נקודת המבט של הארי-

היא לא ענתה לי. אמרתי לה שתגיד לי שהיא שונאת אותי, והיא לא ענתה לי. האם יכול להיות סיכוי קטן, קלוש, פצפון שהיא עדיין מרגישה אלי משהו? האם זה אפשרי שלמרות מה שעשיתי, באיזושהי פינה היא עדיין חושבת עלי? אני לא מצליח להוציא אותה מהראש, לעזאזל. אני לא מתפקד, אני רק חושב וחושב.. פלאשבקים מלפני שנה וחצי לא הפסיקו לצוץ במוחי, לא הפסיקו לגרום לליבי לפעום בחוזקה על כל זיכרון, כבר יומיים אני שקוע עמוק במחשבות, לא מצליח להתנער מהן..
"על מה אתה חושב?" שמעתי את אמבר לידי, היא כיבתה את הטלוויזיה ועלתה עלי, נשכבת מעליי.
"סתם.." עצמתי את עיניי, היא לא יוצאת לי מהראש. התמונה שלה בשלג, עם חיוך מאושר ואמיתי..
הרגשתי את שפתיה של אמבר על שלי, ואת ידיה נכנסות אל מתחת לחולצה שלי, מלטפות את עורי.
"אמבר, אין לי חשק." ניתקתי את שפתיה משלי והפניתי את הראש הצידה, מביט על החלון. היה לילה חשוך. הרגשתי את המבט המופתע שלה עלי.
"אני יעשה לך חשק…" היא אמרה בקול מפתה והחלה לנשק את הצוואר שלי. והינה עוד פלאשבק התגנב לו אל מוחי.. אני וטלי בערסל במרפסת של חדר המלון שלי, ביום שבו עזבתי. היא נישקה לי את הצוואר, מותירה אותי חסר נשימה עם כל מגע של שפתיה על עורי, טיילתי עם ידי על גבה, מגיע אל גבה התחתון.. ומשם אל הישבן שלה.. והיא נתנה לי להניח את ידיי שם.. היא.. היא נתנה לי להניח את ידיי על הישבן שלה.. איך שליבי התהפך באותו רגע.. פתאום הרגשתי את ידיי נחות על הישבן של אמבר.. הפניתי את ראשי אליה ונישקתי אותה על שפתיה, דוחף את לשוני אל פיה, ידיי על ישבנה, וידיה עדיין מתחת לחולצה שלי. מה לעזאזל אני עושה?! אני שוכב פה, מתנשק עם אמבר ולנגד עיניי במוחי אני רואה את התמונה שלי ושל טלי על הערסל!? עד כמה אני יכול להיות מניאק? עד כמה אני יכול להיות חסר רגשות כזה? לנשק את אמבר, ולחשוב על טלי.. הרגשתי את ידיי מרימות את החולצה של אמבר, כאילו מוחי מנסה לשחזר את אותו הרגע עם טלי.. ואז הדלת נפתחה, הפנינו אני ואמבר את ראשינו אל הדלת, והיא עמדה שם.. ב..במגבת!? הרגשתי את ליבי הולם בחוזקה, אוי.. סרקתי את גופה המושלם מכף רגל ועד ראש.. נעצר יותר מידי זמן על החזה שלה.. היא נראתה המומה לראות אותנו ככה, ואז קלטתי באיזו תנוחה אני ואמבר נמצאים, והוצאתי את ידיה של אמבר מהחולצה שלי.
"מה את עושה!?" אמבר צעקה עליה, קמה מעלי והתיישבה על המיטה.
"באתי לקחת את הבגדים שלקחת לי.." טלי נראתה אדישה פתאום למה שהיא ראתה. פניה היו חתומות, לא מסגירות כלום.
"מה?" לא הבנתי. "איזה בגדים!?" הסתכלתי על אמבר.
"חברה שלך החליטה להתנהג, שוב אני יורשה לי לציין, כמו ילדה בת 3 ולקחה את הבגדים שאמא שלך הביאה לי."
הסתכלתי על אמבר, זה מה שהיא עשתה שהיא אמרה שהיא הולכת לשתות!?
"אני לא לקחתי לך כלום מה את סתומה!?" אמבר פלטה. רק מלראות את התגובה שלה הבנתי שטלי צודקת. אני מכיר יותר מידי טוב את אמבר. טלי שתקה לרגע, ואז חיוך עלה על פנייה.
"יופי אמבר, חזרנו לגנון. אוקי.. לא נורא.. הארי, אתה יכול להביא לי את אחד הבוקסרים שלך וחולצה?" היא פנתה אלי פתאום. אני חייב להודות, זה הפתיע אותי. היא מבקשת ממני!?
"מה? לא!" אמבר פלטה. היא הסתכלה על טלי במבט עצבני, וטלי מצידה רק חייכה אליה. "חכי! אני אביא לך!" היא קמה מהמיטה זועמת, והלכה אל האמבטיה שבחדר שלי. לא יכולתי שלא לחייך, טלי ידעה שזה יטריף את אמבר, בגלל זה היא פנתה אלי. הסתכלתי על טלי שוב, לא יכול להוריד ממנה את העיניים.. היא נראתה כל כך..
"קחי!" אמבר פלטה וזרקה אליה את הבגדים.
"תהנו." היא חייכה והסתובבה לצאת, אבל עצרה פתאום. אמבר כבר הייתה על המיטה וטלי הסתובבה אלינו שוב. "אה, ואמבר.. כדאי שתספקי את הבחור, הוא לא מפסיק להפשיט אותי עם העיניים מהרגע שנכנסתי.." היא אמרה את זה בחיוך, מרוצה מעצמה מכך שהיא הצליחה לגרום לאמבר להתעצבן כל כך ולהסתכל עלי במבט רצחני. בתנועה קלילה אחת היא יצאה מהחדר וסגרה את הדלת, משאירה אותי עם אמבר.. יופי, תודה רבה לך טלי.

-נקודת המבט של טלי-

לא הפסקתי להתהפך במיטה. השעה כבר 3 לפנות בוקר, ואני פשוט לא מצליחה להירדם. כל פעם שאני עוצמת את עייני אני רואה למולי את אמבר שכובה על הארי, ובכל פעם כזאת ליבי נצבט יותר ויותר. לאן הכנסתי את עצמי? איך רק לי הדברים האלו קורים, איך? התהפכתי על הצד, מסתכלת על החלון. השלג התחלף בגשם זלעפות, רעמים לא הפסיקו להישמע מבחוץ. עצמתי שוב את עיניי, נאנחת. הרגשתי את ליבי מתכווץ שוב, ודמעה בודדה זלגה מעיניי. אני לא יכולה יותר.. כואב לי.. כואב לי הכל.. הרגשתי את גרוני צורב, את ראשי מתפוצץ מכאב, את גופי רועד.. נאנחתי עמוקות, מנסה לשחרר ממני את כל מה שאני מרגישה, את כל הצער הפתאומי שתקף אותי.. אני לא יכולה להרשות לעצמי.. אני לא יכולה לפתוח את ליבי שוב, יש לו חברה. יש לו חברה והוא אומר שהוא רוצה לנשק אותי.. חברה שלו נמצאת בחדר אבל זה לא מפריע לו להסתכל עלי כמו שהוא הסתכל עלי כשהייתי עם המגבת.. גם אם אני ייתן לזה סיכוי נוסף, הוא יתנהג ככה? מה יגרום לו להתנהג אחרת? מי שבוגד איתך, בוגד גם בך. לא סתם אומרים את המשפט הזה. אבל גם אם לא הייתה לו חברה, אסור לי.. אני לא מוכנה להסתכן שוב. רעם חזק נשמע בחוץ, והבזק פתאומי האיר את החדר, התחילו גם ברקים. קמתי מהמיטה, אני לא מסוגלת להמשיך להתהפך פה, אני אשתגע מהמחשבות. פתחתי בשקט את הדלת, וסגרתי אותה אחרי. ירדתי למטה, הבית היה חשוך. עמדתי בתחתית המדרגות, ללכת לטלוויזיה? החלטתי להכין לי תה חם קודם, הגרון ממש צרב לי, הרגשתי כאילו מישהו מגרד ממני את העור בתוך הגרון. נכנסתי אל המטבח, מגששת על הקיר, מחפשת את מתג האור. מצאתי אותו והדלקתי את האור, וליבי צנח מבהלה באותו רגע.
"אלוהים! הבהלת אותי!" התנשמתי, הנחתי את היד על ליבי, מנסה להירגע. "למה אתה יושב פה בחושך לעזאזל??" נכנסתי לאט אל המבטח, בוחנת את הארי שישב שם, ללא חולצה, עם כוס תה חם בידו האחת, וראשו נשען על ידו השנייה. ליבי עדיין הלם בחוזקה כנגד החזה שלי, אבל בשלב הזה אני כבר לא בטוחה אם זה בגלל שנבהלתי, או בגלל המראה של החזה החשוף והמוצק שלו.. והקעקועים שלו..
"גם את לא הצלחת להירדם?" הוא אמר בשקט. ציפיתי שהוא יצחק מזה שנבהלתי, אבל לא, הוא נאנח ונראה עייף, עצוב?
"לא.. הרעמים קצת מלחיצים.." נו באמת! מכל התירוצים שיכולתי לתת זה מה שאני אומרת!? שאני מפחדת מרעמים?! נו באמת! הוא גיכח. יופי טלי. כל הכבוד לך.
"ולמה אתה פה?" שאלתי והפניתי לו את הגב, מדליקה את הקומקום. הוא שתק, והייתה דממה לכמה שניות. הסתובבתי אליו, ופניו היו המומות, הוא הסתכל עלי בהלם, בהה בי.
"מה??" מה עובר עליו לעזאזל?
"נשארה לך צלקת.." הוא אמר לאט ובשקט, המום עדיין. הנחתי את ידי אוטומטית על הכתף שלי, על הצלקת שנשארה לי מהמסמר שנדקרתי ממנו, הצלקת הפיזית שהזכירה לי תמיד את אותם רגעים שניסיתי כל כך לשכוח ולהדחיק. שכחתי שאני עם גופייה, שכחתי שיכולים לראות את זה.. מאז שזה קרה, הפסקתי ללבוש גופיות. אני לא יודעת למה, פשוט לא הייתי מסוגלת ללבוש יותר גופיות. אולי כי לא רציתי שיראו את הצלקת וישאלו, אולי כי לבשתי גופייה כשזה קרה.. השפלתי את מבטי, והסתובבתי בחזרה לקומקום.
"לא היית אמור לראות את זה.." אמרתי בקול חלש, ושפכתי את המים אל תוך הכוס שהוצאתי.
"טלי.." שמעתי אותו קם מהכיסא.
"אני לא צריכה רחמים הארי. פשוט תעזוב את זה." הדבר האחרון שאני צריכה ממנו זה רחמים. איך זה שמתי שאני לבד, אני רק רוצה לראות אותו, לשמוע אותו, אבל כשאני איתו, אני מרגישה צורך להתגונן ולהרחיק אותו ממני!?
"למה וויתרת עלינו בכזאת קלות?" הוא אמר פתאום. שמעתי את קולו קרוב אלי, וקפאתי במקומי. גם מהעובדה שיכולתי להרגיש את נשימותיו על עורפי, וגם ממה שהוא כרגע אמר. התאמצתי להשאיר את דמעותיי בתוך עיניי, סירבתי לתת להן לזלוג החוצה. עניתי לו, עדיין עם הגב אליו.
"אני לא וויתרתי. במשך חצי שנה, אני לא וויתרתי עליך.. למרות השמועות, למרות התמונות, למרות התירוצים, אף פעם לא וויתרתי. אז אל תפיל את זה עלי." החלטתי שהגיע הזמן לעשות את השיחה הזו. אם אני רוצה שהסיוט הזה ייגמר, אם אני רוצה שהוא ישחרר, צריך לסגור את זה. הפסקתי להרגיש את נשימותיו, הוא התרחק.. הסתובבתי בדיוק בזמן שהוא בעט בחוזקה בקיר. התכווצתי מעט, כאב לי לראות את זה.
"את לא נתת לי אפילו הזדמנות להסביר!" הוא הסתובב אלי, היה לו מבט מטורף, עצבני, כועס, כואב.. מעולם לא חשבתי שמבט אחד יכול להכיל כל כך הרבה רגשות.
"נתתי לך אינספור הזדמנויות להסביר במשך חצי שנה. יש גבול לכמות ההזדמנויות שאפשר לתת." אמרתי בפנים חתומות, לא מסגירה אף לא רגש אחד.
"הפסקת לענות לי לשיחות. לא יכולתי להשיג אותך, לספר לך מה עובר עלי. לספר לך שמאותו רגע כבר לא חייכתי, האוויר נהיה לי דליל מאז, בקושי יכולתי לנשום, הרגשתי כאילו מישהו הכניס את ידו דרך החזה שלי ועקר לי את הלב, הכל התחיל להתפורר…" דמעות היו בעיניו, והרגשתי כאילו מישהו סוחט לי את הלב, ניסיתי לנשום ביציבות, לא להראות עד כמה המילים שלו חלחלו אלי וגרמו לי לרצות להישבר ולבכות. "שום דבר כבר לא היה חשוב, את היית כל מה שאי פעם ביקשתי, כל מה שאי פעם חיפשתי ורציתי.. הבנתי הכל, מה היה חלקך בתוך חיי, עד כמה הוא היה גדול.." הוא התקרב אלי, לא היו לי מילים, לא יכולתי להכריח את עצמי לזוז, להתרחק, להגיב.. תעשי משהו למען השם.
"מילים לא יעזרו לך כאן. כשהיה צריך שתקת. מסתבר שזה נכון, מעריכים משהו רק אחרי שמאבדים אותו." הושטתי את היד אל כוס התה, חשבתי שאני מסוגלת לדבר על זה, אבל אני לא… הארי תפס את ידי, וקירב אותה אל פיו, מנשק אותה.
"לא ראית? לא הרגשת? לא הבחנת מי את בשבילי?" הוא הסתכל עלי בעיניים מתחננות, והרגשתי איך ליבי עומד להתפוצץ. אני לא יכולה לעמוד בזה.. זה יותר מידי.. זה כואב מידי..
"זה לא משנה עכשיו. יש לך חברה ואתה לא אמור לדבר ככה אל מישהי אחרת." שחררתי את ידי מאחיזתו.
"אני ואמבר, זה מורכב.. את לא מבינה מ-"
"הארי, די כבר!" לא יכולתי יותר, די, כמה אפשר להעמיס על הלב ולצפות שהוא יעמוד בכך? "אתה לא מבין שאתה יותר פוגע בי ככה? אתה לא חושב שזה קשה לי? תפסיק להיות אנוכי ולחשוב רק על עצמך! אתה שברת לי את הלב! ושום דבר לא יחזיר את זה אחורה! ביקשת שאני אסתכל עליך ואגיד לך שאני שונאת אותך?! אז הינה, אני שונא-" רעם חזק במיוחד קטע את דיבורי, הבזק חזק האיר את המטבח ובשנייה שלאחר מכן הכול החשיך, לא יכולתי לראות כלום. הפסקת חשמל. יש יותר מרפי מזה? קפצה למוחי לרגע המחשבה שאולי זה סימן מלמעלה שאני לא צריכה להגיד לו שאני שונאת אותו, אולי זה סימן שאם אני אגיד לו את המילים הללו, משהו רע יקרה.. משהוא שלא אמור לקרות..
"ה..הארי?!" הרמתי את ידי מגששת באוויר, ידיי נחו על החזה שלו, והורדתי אותן מיד. לא רואים כלום, פאק. ואז, משום מקום, באופן מפתיע ולא צפוי לחלוטין, הרגשתי ידיים אוחזות בפניי, ושפתיים שמתרסקות על שלי…