כך פגשתי את הארי סטיילס- עונה 2 פרק 6

-נקודת המבט של טלי-
"אני אוהבת אותך.. אתה לא מבין עד כמה!" אמרתי לו וליטפתי את פניו. היינו בחוף הים.
"אני אוהב אותך, באבי. מטורף, חולה, מאוהבבב" הוא צעק בקול, גם ככה זה רק אנחנו פה.
חייכתי אליו, והארי העביר קבוצת שיערות מאחורי אוזניי, ורכן אלי, מניח את שפתיו על שלי בעדינות. הרגשתי את ליבי מאיץ את פעימותיו, גורם לי לחולשה בכל תא ואיבר בגופי, גורם לי לאבד מכוחי, להתמסר למגע הידיים שלו על מותניי, להתמסר ללשון שלו שריקדה על שלי בתשוקה שלא נגמרת. טמנתי את ידיי בשערותיו, פורעת אותם, בדיוק כמו שהוא אוהב שאני עושה. הוא הרים את רגלי והניח אותם מסביב למותניו, ואז הניח אותי בעדינות על המיטה. מיטה!? איך הגיעה לפה מיטה!? מזה משנה אבל, נסחפתי אחרי ידיו שמלטפות את גופי, אחרי שפתיו שנישקו את צווארי..
ואז השעון המעורר צלצל, והעיר אותי. פאק, מה זה היה החלום הזה עכשיו?!
לא הצלחתי לנער את החלום הזה מראשי כל הבוקר. למה חלמתי את זה? למה דווקא עכשיו?
נזכרתי במה שאמרתי לו אתמול.. שהלוואי שלא הייתי פוגשת אותו.. המבט שלו לא יצא לי מהראש, אבל הייתי חייבת להגיד את זה. הוא בחיים לא ידע שזה לא נכון, הוא בחיים לא ידע שהוא הדבר הכי טוב שקרה לי, למרות הכול. היו ברקים ורעמים בחוץ, הסופה שאמרו שתהיה אתמול הגיעה רק היום. התלבשתי בבגדים חמים, ודין אסף אותי לאולם ההופעות בשעה 8 וחצי. הוא קנה לנו קפה, ושתינו בדרך לעבודה, שומעים שירים. לא דיברנו על אתמול, על איך שהוא עטף אותי בזרועותיו, על איך שהוא דאג לי והכין לי שתייה חמה, על איך שהוא לא עזב אותי עד שלא ראה שאני בטוחה במלון. זה היה מוזר כל ההתקרבות הזו בינינו, איך שכל כך מהר התחברנו.. הרגשתי אפילו טיפה נבוכה..
ניסיתי להעמיס עלי כמה שיותר עבודה, העיקר לא לחשוב. סיימתי את כל מה שהייתי צריכה לעשות אפילו לפני ארוחת הצהריים. נהיה קריר באולם, הסופה הזאת רק הלכה והתגברה. טפטופי הגשם נשמעו בחוזקה בתוך האולם, יוצרים הד עם כל טפטוף שפוגע בחלונות.
"טלי, וואן די פה.." רוז נכנסה לחדר ההפקה והודיעה לי.
"מה?? הם היו פה אתמול.." לא, אני לא יכולה להתמודד עם זה עכשיו. אני לא יכולה לראות עכשיו את הארי, אחרי אתמול, אחרי מה שאמרתי לו, אחרי החלום.. יכולתי להרגיש את לחיי מסמיקות רק מהמחשבה על החלום ההזוי הזה.
"פול הזה אמר שההופעה שלהם אתמול הייתה גרועה. שהארי בילבל הכול ושהם צריכים עוד חזרה." "הבנתי.." אני יצטרך ללכת לראות את ההופעה, או לפחות כמה דקות ממנה..
"טלי?" רוז קראה לי, הייתי בטוחה שהיא כבר יצאה מהחדר. הסתכלתי עליה, מחכה שהיא תמשיך לדבר. "אממ.. רציתי לשאול, אם.. אם את יכולה אולי להכיר לי אותם?" היא הייתה נבוכה.
"על מי מהם את דלוקה?" חייכתי אליה, אני מכירה את המבט הזה.
"ליאם…" היא חייכה במבוכה, מסמיקה מעט.
"סגור העניין." קמתי מהכסא, לובשת את המעיל עור שלי. היה ממש קר. "בואי, אנחנו צריכות לראות את ההופעה שלהם." רוז באה איתי והלכנו לכיוון הבמה. יכולתי לשמוע אותם שרים מרחוק, הם כבר התחילו. התקרבנו אל הכניסה, והגענו לשורה הראשונה. ג'מה ישבה שם, משועממת, מסתכלת על הבנים מופיעים. לא יכולתי שלא לחייך למראה שלה, היא לבשה את הכובע שלי. אבל היא נראתה לא טוב.. היא הייתה חיוורת קצת.. היא ראתה אותי מרחוק, וחייכה אלי חיוך עייף, קמה מהמושבים ומתקדמת אלי באיטיות. בדרך כלל היא רצה.. נעצרתי מולה, מתכופפת לגובה שלה.
"היי קטנטונת.. מה קרה?" ליטפתי לה את הראש.
"אני לא מרגישה טוב.." היא אמרה לי בקול רועד, עכשיו שאני מסתכלת עליה מקרוב, היא ממש לא נראית טוב..
"אווי.. מה יש לך? את חולה?" היא הנהנה בראשה, משפילה את המבט שלה. הרמתי אותה על ידיי, והמשכתי את דרכי לכיסאות, רוז מאחוריי. הושבתי אותי על ברכיי, והיא הסתובבה עם פנייה לכיווני, טומנת את ראשה בחזה שלי, מחבקת את המותן שלי עם יד אחת. זה הפתיע אותי, אבל כרכתי את היד שלי סביבה. היא הייתה ממש חמה. ברגע שהרמתי את המבט אל הבמה, ראיתי את הארי מסתכל עלינו, הוא ניראה מודאג.
"רוז, את יכולה ללכת להכין לה תה? ואולי תמצאי משו מתוק?" היא הנהנה בראשה וקמה מיד.
הקשבתי קצת לשירים שלהם, הכל נשמע תקין. אין סיבה שאני יהיה פה עוד. הורדתי את מבטי, מסתכלת על ג'מה, היא נרדמה בזרועותיי. קמתי בעדינות, מנסה לא להעיר אותה, סובבתי את רגליה למותניי, רגל אחת בכל צד וראשה אוטומטית נח על הכתף שלי.
"לאן זה?" הארי שאל דרך המיקרופון, מפנה את תשומת ליבם של כולם אלי.
"חדר מנוחה, היא נרדמה. אני אשכיב אותה שם." הוא הנהן ויכולתי לקרוא בשפתיו את המילה 'תודה'.
היום כמעט נגמר, ג'מה ישנה רוב היום, לפעמים הייתי נכנסת לבדוק מה שלומה, ורוב הזמן השארתי את רוז לשמור עליה. הבטחתי לה שאני אפצה אותה על זה ואכיר לה את ליאם בפעם אחרת.
אני עכשיו עם דין, אני חושבת שהוא הולך להזמין אותי לצאת הערב… אבל אז רוז נכנסה פתאום ברוח סערה לחדר הפקה, מתנשמת בבהלה.
"מה קרה??" שאלתי מיד, היא נראתה נורא.
"הילדה.. היא קודחת מחום.. והיא בוכה.. והיא הקיאה.." מה?? יצאתי מהחדר במהירות, רצה לכיוון חדר המנוחה. רוז רצה אחרי, אבל שלחתי אותה לקרוא להארי. נכנסתי לחדר מנוחה, וראיתי את ג'מה על הספה בוכה, הרצפה מכוסה בקיא. התקרבתי אליה, זיעה קרה כיסתה את פניה הקטנות, והיא החזיקה בבטן.
"קטנטונת! מה קרה?!" הרמתי אותה על ידיי, הנחתי יד אחת על מצחה, היא רותחת.
"אני.. רו..רוצה הבייתה.." היא בכתה את המילים, שוברת את ליבי.
"ששש.. יהיה בסדר, תכף הולכים." הרגעתי אותי ובדיוק באותו הרגע הארי נכנס בהיסטריה לחדר.
"ג'י?!" הוא ראה את הקיא על הרצפה ואז ראה עד כמה היא חיוורת.
"צריך לקחת אותה למרפאה.. היא רותחת." אמרתי, מתעלמת ממה שקרה בינינו, זה לא חשוב עכשיו, הילדה סובלת, אני יכולה לבלוע את האגו שלי, וגם הוא.
"בואי ג'י, נילך.." הוא הנהן בראשו והושיט את ידיו לקחת אותה, אבל היא נדבקה אלי, מסרבת לשחרר, כורכת את זרועותיה סביב צווארי.
"טלטוליי בואי" היא אמרה חלושות, מחבקת אותי יותר חזק.
"ג'י היא לא יכולה.. בו-"
"זה בסדר, אני אבוא." קטעתי אותו באמצע. הוא היה מופתע. "היא ילדה קטנה הארי, אני לא חסרת רגשות." זרקתי לו ויצאתי מהחדר, והוא אחריי.
נכנסנו אל המכונית של הארי, ישבתי מאחור יחד עם ג'מה בזרועותיי. הסופה החמירה, בקושי ניתן היה לראות משו מבעד לשמשה. הארי נאלץ לנסוע כל כך לאט שחשבתי שאנחנו לא זזים. לא היה אפשר לראות כלום מרוב הגשם. אחרי עשרים דקות בערך הגענו למרפאה, הארי יצא מכסא הנהג והגיע לדלת שלי, פותח אותה ומכסה אותי ואת ג'ימה עם מטריה. נכנסנו למרפאה, והרופא, שמסתבר שהיה בן משפחה שלהם, קיבל אותה ישר. ישבנו שם, אני בצד אחד של המרפאה והארי בצד אחר, מחכים שיבדקו אותה. הרופא יצא, וקפצנו שנינו, עושים את דרכנו אליו. הבטתי בו לפני שהגענו אל הרופא, הוא ללא ספק היה מופתע מאיך שאני דואגת לאחותו. אבל מה אני יעשה, ילדים זה החולשה שלי, והיא כל כך מקסימה ומתוקה, ושוב, היא לא אשמה שהיצור הזה הוא אח שלה.
הרופא אמר שיש לה וירוס, ונתן לה אנטיביוטיקה, היא צריכה לקחת אותה שלוש פעמים ביום.
"את בסדר?" הדוקטור אמר לי פתאום.
"אני? אממ כן.. למה?"
"את נראית חיוורת.. אני חושב שאת מפתחת משהו.." הוא קבע. נו באמת, איזה שטויות.
"אני מרגישה בסדר." הוא הנהן ושלח אותנו לקחת את ג'מה מהאחות, היא ישנה.
"אני ארים אותה." אמרתי להארי. "אתה צריך לנהוג." הוא הנהן והרמתי אותה, ועשינו את דרכנו אל המכונית.
"אנחנו הולכים אלי." הוא אמר כשהוא התניע את האוטו.
"מה? לא, אתה לוקח אותי למלון שלי ואז אתה הולך אליך." התנגדתי. אני לא הולכת אליו הביתה, אין לי מה לעשות שם.
"טלי, תסתכלי מסביבך. אני לא יכול לנהוג ככה עד למלון שלך. זאת תהיה שעה וחצי נסיעה במזג אוויר הזה, ואני לא יכול להשאיר את ג'מה בחוץ ככה חולה. הבית שלי הוא רבע שעה מפה." שיט! עד כמה ששנאתי את זה, הוא צודק. היה פתאום רעם חזק שהבהיל אותי וקפצתי מעט במקומי. הוא ניסה להסתיר את החיוך, אבל תפסתי אותו. אידיוט.
"אוקיי, אנחנו ניקח את ג'מה, ואז אני אחזור למלון במונית." קבעתי. אין סיכוי שאני נשארת אצלו בבית. הוא התחיל לנסוע. הנסיעה הייתה שקטה, לא דיברנו. אני הסתכלתי על ג'מה כל הנסיעה, היא ישנה, והיא נראתה כל כך קטנה ופגיעה.. היא עדיין הייתה חמה מאוד.
הארי החנה את האוטו בחנייה ויצאנו החוצה, נכנסים במהירות לבית שלו. היו שתי קומות בבית, מול דלת הכניסה היו מדרגות לקומה השנייה, מצד שמאל נפרס הסלון עם שתי ספות גדולות ופלזמה ענקית, ומצד ימין היה המטבח, היה דלפק בצורת אליפסה במרכז, ומאחור היה שולחן האוכל. היו שתי חלונות גדולים, שהיו בעצם הדלתות לחצר האחורית.
"הארי, זה אתה?" מישהי יצאה מהמטבח, עם מטלית בידה. היא נעצרה במקומה כשהיא ראתה אותי, עם ג'מה בידיי. זאת אן, אימא שלו.
"מה קרה??" היא נבהלה, והארי הרגיע אותה מיד, מספר לה מה שקרה.
"הארי, איפה להשכיב אותה?" עצרתי אותו באמצע.
"דלת ראשונה משמאל." אמא שלו ענתה לי, הנהנתי ועשיתי את דרכי למעלה. שמעתי אותה אומרת להארי בלחש 'זאת טלי?!', זה קרע אותי מבפנים. נזכרתי שוב באחת משיחות הסקייפ שלנו לפני שניתקנו את הקשר. הוא קרא לאמא שלו שתבוא לראות אותי. 'אמא, בואי תראי את אהבת חיי' הוא קרא לה ואני זוכרת שהסמקתי. 'הארי די לעשות לי בושות!' אמרתי לו, והוא מצידו רק חייך וצחק. ואז אמא שלו נעמדה מול המצלמה, היא הזמינה אותי לבקר אותם ואמרה לי שהיא מצפה בקוצר רוח לפגוש אותי. אני בטוחה שהיא לא חשבה שהיא תפגוש אותי ככה.. נכנסתי לחדר של ג'מה, הוא היה וורוד, מלא בצעצועים ובובות. השכבתי אותה במיטה, כיסיתי אותה וסגרתי את הדלת אחרי, יורדת למטה בחזרה.
"היא ישנה. טוב, ניראלי שאני אלך.." אמרתי והוצאתי את הפלאפון מהתיק כדי להזמין לי מונית.
"מה פתאום!" אמא שלו אמרה פתאום. "את לא יכולה לנסוע במזג אויר הזה, ועוד עם נהג מונית!"
"זה בסדר.." חייכתי אליה "אני אבקש שהוא ייסע לאט." התחלתי לחייג את המספר, אבל אן התקרבה אלי, מניחה את ידה על שלי. הרמתי את ראשי אלי, היה לה מבט כל כך אימהי ודואג בפניה, היא הזכירה לי פתאום את אמא שלי..
"טלי, את דאגת לבת שלי. תני לי עכשיו לדאוג לך.." היא אמרה בקול רך.
"לא.. זה בסדר באמת. גם ככה אין לי פה כלום, אני לא רוצה להיות נטל.."
"שום נטל. אני אביא לך בגדים, ויש לנו כל מה שתצטרכי. את נשארת וזהו. מחר בבוקר אם יתבהר תוכלי לחזור למלון שלך." היא חייכה אלי, והלכה למטבח. "אני מקווה שאת אוהבת עוף בתנור.." היא קראה לי מהמטבח.
"כן.. תודה." קראתי לה. הרוך שלה המיס אותי, נזכרתי באמא שלי, איך הביא בכתה שעזבתי.. אבל.. רגע.. מה הלך פה עכשיו לעזאזל!? אני הולכת להישאר לישון פה? מכל המקומות שיש בלונדון, מכל המקומות בעולם, אני מצאתי את עצמי תקועה בסופה דווקא בבית של הארי!? נו באמת..! הרגשתי את מרפי בפעולה…
הארי ישב בסלון, יכולתי מכאן לראות את הפרצוף המרוצה שלו. ואז הדלת נפתחה, ואמבר נכנסה. זה מה שהיה חסר לי עכשיו… נאנחתי ועליתי בחזרה למעלה, משאירה את אמבר בדלת הכניסה, עדיין בהלם, לא מבינה מה אני עושה שם. נכנסתי לחדר של ג'מה ונשכבתי לידה. עד כמה זה עצוב שהרגשתי שילדה בת 6 היא הבן אדם הכי קרוב אלי ברגע זה?!
עצמתי את עייני לידה, נאנחת מהמחשבה של הערב הארוך שעומד להיות לי.. ונרדמתי.