כך פגשתי את הארי סטיילס- עונה 2 פרק 5

-נקודת המבט של טלי-
היה לי ממש נחמד עם דין. לבשתי מכנס שחור סקיני צמוד, וסוודר אפור עם חורים, שהתיישב בדיוק על גזרת המותניים שלי. מעליי לבשתי מעיל בצבע לבן, שהגיע קצת אחרי הברכיים ולבשתי נעל עקב סגורה. לקח לדין כמה שניות להתאפס על עצמו כשהוא ראה אותי, וזה החמיא לי.. יצאנו לארוחת ערב באזשהי מסעדה, לא רחוק מהמלון שלי, ואחרי זה הוא לקח אותי לשדרה, שנפרסת לאורך נהר התמזה המפורסם של לונדון. משני צידי השביל הארוך היו עצים, מקושטים באורות ניאון כחולים, שהיו מקור האור היחידי בסביבה. זה הדבר הכי עוצר נשימה שראיתי בחיי. (אגב, שהייתי בלונדון הייתי במקום הזה, הוא פשוט מדהים! הכל זוהר בכחול משו מעלף- הערת כותבת). היה לילה חשוך וקר, והיו מעט אנשים בחוץ. בגלל שלא היו אורות במקום, חוץ מהזוהרים שעל העצים, ראינו את הכוכבים בשמיים, נפרסים מעלינו. טיילנו לאורך השביל, מדברים, צוחקים.. הצלחתי לכמה שעות לשכוח את הארי, לשכוח את העצבים, לשכוח מהכל.. באמצע ההליכה, דין החזיק בידי, תופס אותי לא מוכנה. הסתכלתי על ידי ששלובה בשלו ואז עליו, הוא חייך לי חיוך מתוק, ולא היה איכפת לי, חייכתי אליו ונתתי לחום גופו לעטוף לי את כף היד. המשכנו לטייל לנו, עד שאלה התקשרה אלי, צורחת עלי בטלפון על זה שעדיין לא הלכתי לבקר אותה. דין הבין, ועשינו את דרכנו אל הבית של לואי, אלה אמרה שהם שם, כולם. בהתחלה נרתעתי, לא רציתי לתת להארי להרוס לי את הערב שלי, אבל אז שחשבתי על זה שוב, להופיע שם עם דין יעשה את העבודה. הוא יבין שהתגברתי עליו, שהוא כבר לא מעניין אותי.. למרות שבתוך תוכי ידעתי, שעצם זה שאני מנסה להראות לו את זה, זה אומר שאני עדיין מרגישה אליו משו. גם אם זה נכון, זה בחיים לא יקרה, אני בחיים לא אפתח את ליבי אליו שוב. לעולם לא.
עצרנו מול קוטג' ענקי, האורות בקומה הראשונה היו דלוקים ויכולתי לראות צללים בתוך הבית. יצאנו מהרכב של דין וניגשנו לדלת. לואי פתח את הדלת, מברך אותי ואת דין, מזמין אותנו להיכנס. הבית שלו היה אפילו עוד יותר גדול ממה שזה ניראה מבחוץ. אף אחד לא היה בסלון, כולם היו בגינה בחוץ. הורדנו את המעילים, ולפני שהבנתי מה קורה, אלה קפצה עלי משום מקום, כמעט מפילה אותי. התאפסתי על עצמי וחיבקתי אותה הכי חזק שיכולתי. התגעגעתי אליה.
"אני לא מאמינה שאת באמת כאן!!" היא חנקה אותי.
"אני לא אהיה פה עוד מעט אם תמשיכי לחנוק אותי…" פלטתי, מנסה לנשום.
"סורי.." היא התנתקה ממני ועמדה מולי, מחייכת מאוזן לאוזן. היא לא השתנתה בכלל.
"תכירי, זה דין.. דין זאת אלה, החברה המופרעת שלי." הוא הושיט לה את ידו, אבל היא מצידה קפצה עליו בחיבוק. לא יכולתי שלא לצחוק על המראה המופתע של דין.
"אז אתה זה שהביא אותה לפה!? אני כבר מחבבת אותך!" היא אמרה לו וטפחה לו על השכם.
יצאנו אל הגינה, כולם קמו וקיבלו את פנינו בחום, אני ממש אוהבת את הבנים האלה, כל אחד מיוחד בצורה ייחודית משלו. חוץ מהארי. הוא עדיין היה בהלם שאני שם, עם דין. כנראה אלה לא הודיעה שאני מגיעה. תוך כמה דקות הכרתי שם את כולם. מסתבר שלנייל יש חברה כבר שלושה חודשים בשם ליזי. היא רזה, בעלת גוף מחוטב, בדוק היא דוגמנית או משו.. היה לה שיער שטני ארוך וחלק, ועיניים בצבע ירוק. היא הייתה מהממת. זאיין ישב שם עם פרי, סוף סוף הכרתי את הבחורה שגרמה לו להישאר במלון לפני שנה וחצי במקום לצאת איתנו למועדון. אז זה ניראה לי מוזר, אבל עכשיו שאני חושבת על זה, כל הכבוד לו שהוא לא יצא, שהוא העדיף לדבר איתה במקום לצאת למועדון, זאת אהבה.. ליאם ישב יחד עם עופרי, נערה רזה עם שיער חום מדורג ועיניים חומות. היא הייתה חברת הילדות שלו, ומאז שהם נהיו להקה, היא נהייתה האחות הקטנה של הבנים.
הייתה ללואי בריכה ענקית בגינה, וכולם ישבו על שתי נדנדות גינה שהיו שם, ובכורסאות זוגיות שנפרסו ליד שולחן החטיפים והשתייה. הרגשתי את מבטיו שלי הארי ננעצים בי, והידקתי עוד יותר את האחיזה בידו של דין.
"אאחח!" פלטתי באינסטינקט, כשמישהי עברה לידי ונתקלה בי עם הכתף שלה, בלי להסתכל ולהתנצל אפילו. היא גבוהה ממני בקצת, עם שיער חום ארוך וגלי שהיה צבעוני קצת בקצוות שלו. יכולתי לראות מבעד לשיער שלה קעקוע של רקדנית על החלק הימני בגבה העליון. איזו חצופה! אני בהלם! היא אפילו לא הסתובבה אלי, לא אמרה כלום, פשוט המשיכה ללכת.. להארי.. והינה היא מתיישבת עליו?.. ומנשקת אותו ?!?! יכולתי להרגיש איך עיניי נפערות לרווחה, הלסת שלי נשמטה, מה הולך פה!? כל היום הוא רודף אחרי מנסה לדבר איתי ויש לו חברה!? הוא לא מתבייש!? איך.. הוא.. הרגשתי את עצמי צורחת מבפנים, ואני דיי בטוחה אפילו שהכאבתי ליד של דין כשלחצתי את ידי לשלו מרוב עצבים. איך בשנייה אחת הוא מסוגל להרוס לי את הכל, להדליק לי את כל הפיוזים ולהוציא אותי מדעתי?? אני לא מאמינה! הוא רודף אחרי כל היום ויש לו חברה!! הורדתי את המבט מהם, הוא אפילו לא ניסה להסתיר את זה החצוף! הרגשתי את היד של דין מובילה אותי לשבת על הנדנדה, בצד הקרוב להארי ולסתומה שלו.
"לא.. בוא לא נישב שם." ניסיתי לראות אם יש מקום אחר בו נוכל לשבת.
"למה לא? זה מקום טוב, החומה עוצרת את הרוח, לא יהיה לך קר פה." הוא הושיב אותי, והתיישב ממש קרוב אלי. יותר מידי קרוב לטעמי. נשענתי על גב הנדנדה, והוא הרים את ידו ופרס אותה מאחורי גבי, על הנדנדה. אני יודעת כבר איך זה ניראה. אנחנו נראים כמו זוג. ולא איכפת לי. ראיתי את הארי מציץ לכיווני, ודווקא שמחתי שדין התיישב שם.
לואי עשה את הערב. הוא הצחיק אותנו לרמה שבכינו מצחוק. הכרחתי את עצמי לא להסתכל על הארי כל הערב, מתמקדת בשטויות של לואי, ובדין שמידי פעם העביר את ידיו בין שערותיי, משחק בקצוות השיער שלי.
"אני הולכת להכין לי משו חם לשתות. אתה רוצה משו?" שאלתי את דין אחרי שלואי נרגע קצת מהשטויות שלו.
"לא תודה, בובה. אני פה." הוא חייך אלי.
"כבר חוזרת.." אמרתי וקמתי משם, נכנסת אל הסלון ומשם למטבח, ממלאת מים בקומקום.
"אז את טלי המפורסמת.." שמעתי קול מדבר מאחורי, נבהלתי וקפצתי מעט. סובבתי את הראש, וזאת הייתה היא, הסתומה. היא עמדה בפתח הדלת למטבח.
"ואת?" אמרתי עם הגב אליה, מדליקה את הקומקום.
"אמבר." הקול שלה עיצבן אותי. לא עניתי לה, והיא פשוט עמדה ובהתה בי. זה היה מלחיץ..
"את צריכה משהו אמבר?" אמרתי לבסוף, והסתובבתי אליה, נשענת על השיש כשידיי משולבות.
"לא." היא אמרה ונכנסה למטבח, מסתכלת עלי ובוחנת אותי, כאילו משו בי לא בסדר. "סתם רציתי לראות מה הסיפור סביבך.." היא נשענה על שולחן המטבח, כמה מטרים ממני.
"לא ידעתי שיש סביבי סיפור." אמרתי בקרירות.
"אני אישית לא מבינה מה הסיפור. את סתם אחת, לא יותר מזה.." זקפתי גבה, לא מאמינה למה שאני שומעת. היא רצינית כאילו?!
"ענבר, אם את רוצה להגיד משו, תגידי." פלטתי בציניות, היא מתחילה לעלות לי על העצבים.
"זה אמבר. ואין לי מה להגיד לך. סתם לא מבינה מה הארי מצא בך. מזל שהוא היה מספיק חכם לזרוק אותך." הרגשתי את דמי מבעבע בתוך עורי, היא שילבה את ידיה, מסתכלת עלי בחיוך.
"לזרוק אותי? זה מה שהוא אמר לך?" גיכחתי. "תבדקי את המקורות שלך מתוקה." אמרתי והסתובבתי לקומקום שכבר רתח.
"אני לא צריכה לבדוק כלום. הוא שלי." עכשיו הבנתי.. איזו פתטית.. כל זה רק בשביל להראות לי שהארי איתה עכשיו? בשביל שאני ידע לא לנסות להחזיר אותו אלי? נו באמת!
"תראי, מה שהיה ביני לבין הארי מת מזמן. את לא צריכה לפחד שאני יבוא ויגנוב לך אותו, כי זה לא יקרה." חייכתי אליה חיוך מתגרה. ידעתי שזה יעצבן אותה, ורציתי לעצבן אותה. היא לא באה לי טוב מהרגע הראשון שראיתי אותה.
"אני? לפחד? הצחקת אותי! אני באתי בתור חברה כדי למנוע ממך לצאת פתטית ונואשת.." נשבעת שהחיוך שלה היה החיוך הכי מעצבן שראיתי בחיי.
"מי שיוצאת פה נואשת זו את.. אבל זה בסדר לפחד, ענבר. אל תדאגי, את יכולה לשמור לעצמך את הארי." טפחתי לה על הכתף ויצאתי עם התה מהמטבח.
"זה אמבר!" היא צעקה מאחורי.
"מעניין לי את יודעת את מה.." זרקתי לה ונעלמתי לסלון, חיוך מרוח על פני. אני אמרתי את המילה האחרונה בשיחה ההזויה הזו. יצאתי אל הגינה, עוברת ליד הבריכה לכיוונו של דין. ואז הכול קרה בשנייה אחת. הרגשתי כתף מתנגשת בשלי, יד שנוגעת במותניי, וברגע שאחרי זה מצאתי את עצמי נופלת לבריכה. הגעתי עד לתחתית, ועשיתי את דרכי למעלה, עולה מעל פני המים, מחפשת אוויר.
"אופס, בטעות…" ראיתי את אמבר עומדת איפה שאני עמדתי שנייה לפני כן, מחייכת אלי חיוך זדוני. אני הולכת להרוג אותה !
כולם השתתקו, ואחרי שנייה לואי התחיל לצחוק, גורר אחריו את כולם חוץ מהארי ודין שקמו שניהם יחד לעברי, לעזור לי לצאת מהמים. והינה הם עמדו שם מולי, שניהם, מכופפים ומושיטים לי את ידם. הסתכלתי על הארי, בוחנת את ההבעה שלו, הוא היה רציני, אני אפילו חושבת ששמעתי אותו צועק 'מה את עושה' כשהייתי מתחת למים. הושטתי את ידי, תופסת את ידו של דין שמשך אותי מהמים בלי מאמץ. גל קור היכה בי ובבגדיי הרטובים, מעביר רטט בכל גופי. התחלתי לרעוד מהקור, ודין עטף אותי בזרועותיו, מתעלם מהעובדה שאני רטובה. הוא התחיל להוביל אותי אל הבית, לואי ואלה אחרינו. זרקתי מבט חטוף לכיוונו של הארי, הוא ניראה עצבני, או אולי פגוע מזה שהעדפתי את דין? אבל מה הוא ציפה בדיוק?! מה שאני יודעת, שזה שהאגו שלו התנפץ לרסיסים. טוב מאוד.

-נקודת המבט של הארי-
"בשביל מה זה היה?!" צעקתי על אמבר במטבח. מזל שהוא רחוק מהגינה, ככה לא ישמעו אותנו.
"הארי אל תצעק עלי." היא אמרה בשקט, נינוחה ורגועה בזמן שאני פקעת עצבים.
"אמבר, תפסיקי להתנהג בילדותיות! אנחנו בפאקינג 5 מעלות בחוץ ואת זורקת אותה לבריכה?!"
"זה היה בטעות.."
"אני ניראה כאילו נולדתי אתמול!?" היא באמת חושבת לעמוד פה ולשקר ולהגיד לי שזה היה בטעות!? ראיתי שהיא מתכננת משהו עוד מהרגע שהיא יצאה אל הגינה. אם יש משו שאני יודע לזהות זה את המבט הביצ'י שלה לפני שהיא מוציאה מזימה לפועל.
"אתה ניראה עצבני.. ואני לא מבינה למה. לא אמור להיות לך איכפת ממנה.." היא אמרה לי בציניות, מרימה את הגבה, מחכה לתשובה ממני.
"אני לא ניראה עצבני, אני עצבני." צמצמתי את המרחק בינינו ועמדתי כמה סנטימטרים ממנה. "לא איכפת לי מה את עושה, אבל עד אליה." אמרתי לה בפנים רעילות, זורק לה מבטים מלאים באש.
היא חייכה. "חשבתי שאתה כבר לא מרגיש אליה כלום.." הקול שלה היה מלא בארס. מצאתי את עצמי מתרחק ממנה, לא מאמין שהיא אמרה את זה עכשיו. היא התקרבה אלי, כורכת את ידיה סביב צווארי, מדביקה נשיקה אל שפתיי. כשהיא שמה לב שאני לא מנשק אותה בחזרה, היא הביטה בי.
"הארי, אני בסך הכל הגנתי על מה ששלי.." היא אמרה לי, עדיין מחייכת.
"אני לא רכוש, אמבר." הורדתי את ידיה מהצוואר שלי ויצאתי משם. נעצרתי ליד המדרגות לקומה השנייה, ראיתי את אלה ולואי בגינה, והבחור שאיתו טלי באה בדיוק ירד ונכנס למטבח. היא לבד.
ניצלתי את ההזדמנות ועליתי למעלה. לא בטוח אפילו למה. זה כאב לי לראות אותה, ועוד עם מישהו אחר.. אבל לא יכולתי, הרגשתי צורך להיות לידה, לראות אותה, לשמוע את קולה, גם אם היא לא מתייחסת אלי.. דפקתי בדלת הראשונה מימין, לא הייתה תשובה. הלכתי לדלת השניה, דפקתי עליה ושמעתי את קולה עונה 'כן?'. פתחתי את הדלת לאט, ונכנסתי פנימה. למרות שהמזגן בחדר היה דלוק על חום, ולמרות שהיא הייתה מכוסה בפוך, עדיין יכולתי לראות אותה רועדת מקור. מגבת הייתה על ראשה, אוספת את שיערה הרטוב. היא כל כך יפה…
"אתה תעמוד שם עוד הרבה?" היא אמרה לי בציניות, לא מסתכלת עלי.
"אני מצטער על זה.. אין לה לפעמים גבולות.." אמרתי בשקט, מרכין את ראשי ומתקרב אל המיטה.
"בחורה לבבית מצאת לך."
"היא בסדר. צריך רק להתרגל אליה.." אמרתי במבוכה, מנסה להצדיק את עצמי.
"לא, תודה." היא הסתכלה עלי כשהתיישבתי לידה על המיטה, והיא זזה אחורה, מרחיקה את עצמה ממני. נאנחתי. אנחנו במצב הזה רק בגללי…
"טלי.. אני רוצה שנדבר.. בבקשה אל תברחי ואל תצעקי.. אני רק רוצה לדבר. בבקשה.." אני בטוח שההבעה על פניי הראתה כמה אני אומלל, עד כמה לא יכולתי לחיות עם עצמי עד שאני לא אסדר את העניינים בינינו. היא הביטה בי בשקט, בוחנת את הבעתי, יכולתי לראות לשבריר שנייה את פנייה מתרככות, וקיוויתי שהצלחתי להגיע אליה, לעבור שוב את החומות..
"יש לך שתי דקות." טעיתי. ההבעה הרכה התחלפה בהבעה קשוחה, צינית, קרה..
"אין לי מילים לתאר עד כמה אני מצטער.. לא הגיע לך, אני מודע לזה שעשיתי טעות. בגלל זה אני גם לא מנסה להחזיר אותך אלי, או מנסה לתקן, כי אני יודע שזה לא אפשרי. פגעתי בך, במקום הכי רגיש וכואב, אני יודע." דמעות התחילו לעלות בעיניי. "אני רק רוצה לבקש ממך, לתת לי קצת שלווה, לדעת שיש לי את הסליחה שלך.. גם אם אנחנו לא נחזור להיות חברים, אני רק רוצה להיות מסוגל לחיות עם עצמי.." התקרבתי אליה, סוגר את הפער בנינו. "בבקשה.."
"אם זה היה תלוי בי, לא הייתי רואה אותך או מדברת איתך בחיים. ההבטחות שלך? לא שוות כלום. המילים שלך? כלום." היא דיברה בקרירות, בעיניים מלאות רעל, היא דיברה כאילו היא שונאת אותי. "אתה לא שונה מאחרים, גם אתה כמו כולם, רוצה רק דבר אחד. אבל אני כבר מעבר לזה, אני סולחת, אבל לא שוכחת. ולא, אנחנו לא נחזור להיות חברים, כי כל דבר בך מזכיר לי את היום שבו שברת לי את הלב." המילים שלה ננעצו לי בלב, דוקרות אותו פעם אחר פעם, כל מילה פוצעת אותי יותר מהקודמת. "הלוואי ובחיים לא הייתי פוגשת אותך." היא אמרה את זה, וקמה, יוצאת מהחדר ומותירה אותי שם, מותירה אותי על המיטה. אני לא מצליח לנשום..