כך פגשתי את הארי סטיילס- עונה 2 פרק 4

בגלל שאתן מדהימוווות עם כל התגובות שלכן, אני מעלה עוד פרק היום :))) אוהבתתת!

"סליחה?!" אמרתי, והיא עדיין לא התייחסה. יכול להיות שהיא חירשת?! ראיתי אותה מסתכלת למטה, על הצל שלי.. היא לקחה נשימה עמוקה, ועוד אחת.. מה עובר עליה?! ואז היא הסתובבה…
________________________________
עייני נפערו, לא מאמינות למה שהן רואות. הרגשתי כאילו הקרקע נשמטת מתחת לרגליי, הרגשתי את גופי קופא, את דמי מפסיק לזרום בעורקיי, בוורידיי, לקחתי כמה צעדים אחורה, לא במודע, עדיין בהלם. היא הביטה בי בפנים חתומות, לא מסגירה את מחשבותיה. היא מולי, כמה סנטימטרים ממני, זה לא יכול להיות, אני מדמיין בטוח, אני הוזה.. היא לא יכולה להיות פה. זו לא יכולה להיות היא. אבל זאת היא, היא נראתה כמוה, רק הרבה יותר יפה ממה שזכרתי אותה, יותר מושלמת, יותר..
"טלי?!?!?!" יכולתי לשמוע את לואי צועק מאחורי. היא לא הגיבה, וגם לא אני. עמדנו ובהינו אחד בשני, כאילו זה רק שנינו בעולם הזה. זה רק אני עכשיו שמרגיש את כל הצמרמורות האלה בגופי? רק אני מרגיש את ליבי פועם כה מהר שאני מפחד שיהיה לי התקף לב!? לא יכולתי לראות כלום על פניה, ואני דיי בטוח שפניי הסגירו את מה שאני מרגיש. שמתי לב עכשיו שהפה שלי נשמט, היה פתוח בהלם כל הזמן הזה. הרגשתי את לואי עובר לידי, מתחכך בכתף שלי מזיז אותי קצת, ומחבק את טלי.
"אני לא מאמין שאת פה! מה את עושה כאן?!" הוא אימץ אותה ואת ג'מה לחיבוק דוב. אני לא מצליח להשתחרר מזה, אני לא מצליח להתגבר על הקיפאון הזה. אני לא מסוגל לזוז. היא חייכה.. וליבי החסיר פעימה. החיוך הזה, החיוך המושלם שלה שכל כך התגעגעתי אליו…
"לואי!" היא הגיבה, והניחה את ידה על גבו, מחבקת אותו גם. לפחות אחד מאיתנו מסוגל לזוז.
"אני לא מאמין! אלה תשתגע שהיא תשמע שאת פה! מה את עושה כאן!?" הוא נעמד בדיוק מולי, מסתיר את העובדה שאני עדיין לא מסוגל לזוז, לא מסוגל לדבר..
"אני מפיקה את האירוע הזה.." אני יכול להישבע שהיא אמרה את זה בקול רועד.. פניה לא הסגירו אותה, אך הקול שלה בגד בה. היא הרגישה בדיוק כמו שאני מרגיש עכשיו.
"יואו איזה יופי! אלה סיפרה לי שנהיה לך שם בתחום הזה! לא ידעתי שאת מפיקה פה את האירוע! ואוו, הולך להיות כיף!" הוא המשיך ושם לב פתאום לעובדה שהוא עומד ביני לבין טלי, אחרי שלא דיברנו כמעט שנה, אחרי אותה שיחה ארורה שלקחה לי את נשמתי, שלקחה לי הכל.
"אממ, טוב אני אלך לקחת את ג'י לאכול.. היא.. היא צריכה לאכול.." הוא לקח את ג'ימה מידיה ומיהר להיעלם מהמקום. היא הסתכלה עלי, עדיין לא אומרת מילה.
"טלי.." אמרתי, אחרי מאמצים רבים מצידי לגרום לגרון הבוגדני שלי להגיב ולהשמיע קול.
"עבר הרבה זמן.." היא אמרה בלחש, מביטה ישר אל תוך עיניי, כאילו חודרת אל נשמתי. הנהנתי בראשי, ומוחי התחיל להריץ משפטים ומילים והסברים בין רגע, שהותירו אותי מבולבל וחסר מילים.
"אני.. אני צריכה לעבוד." היא אמרה והסתובבה ללכת, אבל בצעד מהיר תפסתי את ידה, מונע ממנה להתרחק. יופי, עכשיו הגוף שלי החליט להגיב. היא הביטה ביד שלי שתופסת בשלה, ובתנועה מהירה שיחררה את עצמה מהמגע שלי, והסתובבה אלי, מביטה בי בפנים חתומות. זה הזכיר לי את היום הראשון שהכרנו, אותה תחושה שהייתה לי אז, אותה הבעת זלזול וציניות הייתה על פניה.
"אנחנו צריכים לדבר." אמרתי לה. אני לא מצליח להבין את ההבעה שלה, היא כועסת? היא פגועה?
"לא, אנחנו לא. הכל בסדר הארי. אין על מה לדבר." הקול שלה היה בטוח יותר עכשיו, יציב יותר.
"שום דבר לא בסדר באבי.." היא פקחה את עיניה שהיא שמעה אותי קורא לה ככה, זה נפלט לי, אני יודע שאין לי שום זכות לקרוא לה ככה כבר, אני יודע שאיבדתי את הזכות הזאת ממזמן, אבל לראות אותה פה, כל כך קרובה אלי שוב.. זה ערער אותי.
"אל תקרא לי ככה." היא אמרה בקול כועס מעט. "אנחנו הולכים לעבוד יחד כל השבוע וחצי הקרובים. אז בוא נשאיר את מה שקרה מאחור." היא אמרה נחושה בדעתה. היא נראתה אדישה.
"אני.. טלי.." גמגמתי. בחיים לא קרה לי שבחורה השאירה אותי חסר מילים. מה קורה לי?! איך גם אחרי שנה שלמה שלא דיברנו יש לה כזו השפעה עלי?!
"הארי, די!" היא הרימה מעט את קולה. "בוא נתנהג כמו שני בוגרים ונשאיר את העבר בעבר. אני לא כועסת, ואני לא הולכת לכעוס גם. אמרתי לך, הכול עבר ונשכח." היא אמרה והלכה מיד, לא נותנת לי אפילו הזדמנות להגיב. הרגשתי את הלב שלי פועם בחוזקה, את שרירי רפויים, חסרי כוחות, לראות אותה פה, במקום הכי לא צפוי, החזיר בי את כל הרגשות שהדחקתי, הרגשות שניסיתי לשכוח, הרגשות שניסיתי להסתיר.. אני לא מאמין שהיא פה..
לא הצלחתי להתרכז בכלום מאז. בחזרה שלנו בלבלתי את כל השירים, את כל המילים.. לא הייתי מפוקס. יכולתי לראות אותה יושבת בשורה הראשונה מקשיבה לנו. הרג אותי שאני לא יכול לדעת מה היא חושבת.. שאני לא יודע מה היא מרגישה. היא נראתה כל כך נינוחה, רגועה, כאילו לא קרה כלום. איך היא מסוגלת לשבת שם ככה ולהסתכל עלי אחרי מה שעשיתי לה!? לא הפסקתי להאשים את עצמי מאז השיחה האחרונה שלנו. אני הבטחתי לה שאני לא אפגע בה בחיים, הבטחתי לה שאני אגן עליה, שאני אהיה תמיד שם בשבילה, ואיכשהו, פעם אחר פעם אני הפרתי כל מילה שאי פעם אמרתי לה, והיא סלחה לי, כל פעם מחדש. בחיים אני לא אשכח את אותו בוקר, אותו הבוקר שבו קמתי עם האנג-אובר מהגיהנום, אותו בוקר שחור שהייתי נותן את כל הכסף והתהילה שלי רק בשביל לחזור ולתקן אותו, אותו בוקר בו הבנתי איזו טעות עשיתי. הגעלתי את עצמי, איך יכולתי לעשות את זה?! הערתי את הברמנית ושלחתי אותה לדרכה, מקלל את הרגע שבו ביקשתי ממנה למזוג לי שתייה. אותו יום אכלתי את עצמי, לא יצאתי מהמלון, לא יכולתי להתרכז בכלום, רק חשבתי על זה שאני הולך לאבד את טלי, את האהבה שלי.. אני מודה, חלף במוחי לא להגיד כלום, לא לספר לה, להמשיך כאילו לא קרה כלום, אבל לא יכולתי.. לא יכולתי לשקר לה ככה, לבגוד באמון שלה, כאילו לא מספיק שבגדתי בה.. ידעתי מראש מה הולך לקרות, ידעתי שאני מסתכן בכך שאני הולך לאבד את הדבר הכי יקר לי, את הדבר שהחזיק אותי.. לא מגיע לי אפילו שהיא תסלח לי. אני לא ראוי למחילה שלה.
היא קמה ממקומה, ולא יכולתי להוריד ממנה את עיניי. בלי לחשוב פעמיים קפצתי מהבמה, הולך אחריה. יכולתי לשמוע את הבנים קוראים לי, לא מבינים לאן אני הולך. הלכתי אחריה, אני לא יודע אם היא שמה לב שאני שם, היא נכנסה לשירותי הבנות. נעמדתי ליד הכניסה לשירותים, אני לא יודע למה, מה אני עושה פה בכלל!? למה באתי לפה!? מה אני אמור להגיד לה!?
הדלת נפתחה, והיא עצרה בפתח, מופתעת מזה אני שם. נכנסתי אל השירותים, גורם לה ללכת אחורה בהלם, וסגרתי את הדלת אחרי, נשען עליה, שאף אחד לא ייכנס.
"מה אתה חושב שאתה עושה!?" היא הרימה עלי את הקול.
"מנסה לדבר איתך!" השבתי לה באותו טון. ואז בשנייה התחרטתי על זה, לא באתי לפה כדי לצעוק עליה. אני אמור לנסות לתקן את הדברים, לא לעשות אותם יותר גרועים.
"אמרתי לך כבר שאין לי על מה לדבר איתך!" היא שילבה את ידיה, מסתכלת עלי, אש בעיניה. היא כל כך סקסית ככה..
"טלי, תתבגרי כבר! אנחנו צריכים לדבר! מה אנחנו ילדים קטנים שנתעלם מזה?!" לא אהבתי את הכיוון שזה הולך אליו.. זה לא בדיוק בקשת הסליחה שציפיתי שתהיה.
"אני צריכה להתבגר!? אני!?" היא רתחה מזעם. "הארי סטיילס, יש לך שלוש שניות לעוף מהדלת.."
"או שמה?!" התגריתי בה, עם חיוך על פני. היא הייתה אפילו עוד יותר המומה ממה שהיא הייתה עד עכשיו. היא קימצה את ידיה לאגרופים, היא עצבנית. היא התקרבה אלי, ונעמדה מולי, קרוב.
"זוז!" היא ציוותה עלי.
"לא!"
"הארי, זוז!" היא התעצבנה יותר מרגע לרגע. כל כך רציתי להושיט את היד, לתפוס במותניה ולהצמיד אותה אלי, להרגיש שוב את ידיה, את עורה, את שפתיה.. ואז נזכרתי באמבר.. יש לי חברה כבר חצי שנה, וכל מה שאני חושב עליו עכשיו זה עד כמה אני רוצה לנשק את טלי.. אני יודע שאף פעם לא הפסקתי להרגיש משו לטלי.. רק לא ידעתי עד כמה זה חזק..
"אני לא מתכוון לזוז, עד שלא נדבר!" אמרתי לה בנחישות. אני באמת לא מתכוון לזוז מפה, לא משנה מה יקרה. שום דבר בעולם לא יזיז אותי מהדלת הזו. אנחנו הולכים לדבר עכשיו.
"אתה רוצה לדבר!?" היא התקרבה אלי עוד יותר, יכולתי לחוש את נשימותיה על לחיי.
"כן." אמרתי בקול לא יציב, ערער אותי שהיא הייתה כל כך קרובה אלי, כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה לנשק את שפתיה.
"אני לא." היא אמרה ובשנייה אחת היא הרימה את ברך ימין שלה, בועטת לי במקום הרגיש. התקפלתי מכאב, מנסה להתקרב אל הכיור כדי להישען עליו, שיתמוך בי כדי שאני לא אפול. זה לא היה צפוי.. הסתכלתי עליה בפנים מעוותות מכאב, והיא חייכה!!! "אמרתי לך שכדאי לך לזוז תוך שלוש שניות.." והיא יצאה.
טוב, אולי כן היה משו שיזיז אותי מהדלת הזו.
-נקודת המבט של טלי-
מי הוא חושב שהוא!? אחרי הכול הוא זה שקורא לי ילדה קטנה!? ואייי! אני יכולה להרוג מישהו עכשיו מרוב עצבים! הלכתי לכיוון חדר הבקרה, זועמת, אני לא מקנאה במי שלא יבוא לי טוב עכשיו.
דין היה בחדר.
"הכול בסדר?" הוא שאל, לא מבין למה אני ניראת כאילו אני עומדת לדקור מישהו.
"סתם, לא משנה." מסכן.. הוא לא מבין למה הוא נכנס.. לא רציתי להוציא עליו את כל העצבים שלי.
"אוקיי." טוב, אני מודה שזה לא היה צפוי. ציפיתי שהוא ינסה לשכנע אותי לספר לו, ואז אני אתעצבן עליו. אבל לא, הוא ויתר ישר. "תספרי לי כשתרצי." הוא הוסיף אחרי כמה שניות של שקט. חמוד.
"סתם, עצבים מהעבר. לא משו קריטי. סיימנו את היום נכון?" הרמתי את התיק והמעיל שלי.
"כן. צריכה טרמפ?"
"לא זה בסדר. אני אקח מונית." אמרתי והלכתי לכיוון הדלת.
"טלי.. מה את עושה היום בערב?" הוא שאל פתאום לפני שהספקתי לצאת. מזל שהייתי עם הגב אליו, לא רציתי שהוא יראה את ההבעה המופתעת על פניי. התאפסתי על עצמי, לבשתי חיוך והסתובבתי אליו.
"אין לי כל כך תוכניות.. עדיין לא מכירה את לונדון.." חייכתי במבוכה. מה שנכון נכון.
"אז אני הולך לשנות את זה. תהיי מוכנה היום ב8. אני אקח אותך להכיר את לונדון." הוא חייך אלי. האינסטינקט הראשוני שלי היה להגיד לא. אבל אז נזכרתי מה הבטחתי לעצמי, שאם יש מישהו שמוצא חן בעיניי אני לא אדחה אותו. זה לא שהוא מוצא חן בעיניי, לפחות ניראלי שלא.. אני עדיין לא בטוחה. אני רק יודעת שהיה לי ממש נחמד איתו היום.. חוץ מזה, לא יזיק לי טיפה לשכוח את העצבים על הארי.. ואת הארי בכללי..
"אוקיי." חייכתי. "נתראה." ויצאתי מהחדר. יצאתי מהאולם, וראיתי את הבנים ואת הארי עומדים שם, חותמים לכמה מעריצות שהצליחו להסתנן. ג'מה ראתה אותי, ובשנייה היא רצה לכיווני, עם ידיה באוויר. חייכתי אליה והתכופפתי, מוכנה לקבל אותה בזרועותיי. מסכנה, עם איזה אח היא נדפקה..
"הייי קטנטונת!" הרמתי אותה על ידיי כשהיא הגיעה אלי, וסובבתי אותנו סיבוב אחד, היא צחקה.
"הינה הכובע שלך טלטול.." היא הורידה אותו מהראש שלה, מביאה לי אותו.
"את רוצה אותו?" שאלתי אותה, ונתתי לה נשיקה על הלחי. היא לא אשמה בכעס שלי על הארי, היא היצור הכי מתוק בעולם! היא הנהנה בראשה בהתלהבות ועם חיוך מאוזן לאוזן. יכולתי לראות את הארי מאחוריה בוהה בנו, כנראה תוהה מתי אני ואחותו הספקנו להתחבר ככה.
"אז הוא שלך." אמרתי לה והורדתי אותה לרצפה. "תשמרי עליו." נתתי לה נשיקה על הלחי והסתובבתי, עושה את דרכי אל המונית שהגיעה.
"טלטולייי" היא צעקה לי והסתובבתי. "מחר אני יביא לך גם משהו.." היא אמרה לי. איזו מתוקה! העפתי לה נשיקה באוויר, ונכנסתי אל המונית. ראיתי מהחלון את ג'מה מראה להארי את הכובע שהבאתי לה, וברגע שהמונית עברה לידם, הוא הסתכל עלי, מבטינו נפגשו לשנייה, ואז המונית עברה אותם, יוצאת מהמתחם.
חשבתי שאני אבכה, שאני אשבר לראות אותו. אבל הוא השתנה, הוא לא הארי המתוק והרגיש שזכיתי להכיר, הוא היה שוב הארי היהיר, זה שחושב שהכל מגיע לו, זה שחושב שאם הוא רוצה משו, זה חייב לקרות. מה קרה לו בשנה הזו שלא דיברנו?