כך פגשתי את הארי סטיילס- עונה 2 פרק 27

-שבוע מאוחר יותר-
-נקודת המבט של הארי-

"ג'י! תפסיקי להשתולל!" הרמתי עליה מעט את הקול. מהרגע שהיא ואמא נכנסו לחדר ג'מה לא הפסיקה לרוץ מסביב למיטתה של טלי.
"לא רוצה ולא רוצה!" היא הוציאה לי לשון. היא עברה לידי והושטתי יד, תופס אותה בבטנה ובתנועה מהירה אחת הושבתי אותה על ברכיי.
"די!" אמרתי לה בתוקף, ואז חייכתי אליה. אני לא רוצה שהיא תתחיל לבכות.
"אמא! תגידי לו! תעזוב.." היא ניסתה להשתחרר מאחיזתי.
"ג'מה מספיק. טלי לא מרגישה טוב ואת מפריעה לה." אמא אמרה לה בזמן שהיא החליפה את כד המים שעמד על השידה ליד המיטה.
"אבל טלטול גם ככה יושנת. היא יושנת כבר שבוע." ראיתי איך פתאום כל הצחוק והעליזות של אחותי הקטנה נעלמים ממנה, ובמקומם תופס את המקום פרצוף עצוב שקרע אותי מבפנים.
"לא, ג'י.. אל תהיי עצובה." ליטפתי את ראשה "היא תתעורר. היא תהיה בסדר.." רציתי כל כך להאמין בזה בעצמי, רציתי כל כך להיות אופטימי.. כבר שבוע עבר. שבוע, והיא עדיין לא התעוררה, היא עדיין לא מגיבה לתרופות הממריצות, לא מגיבה לשוקים הקטנים שנתנו לה ושברו את ליבי בכל פעם שראיתי את גופה מפרפר על המיטה עם כל מגע של הכפות הטעונות בחשמל. הרופאים לא יודעים כלום. הם לא יודעים מתי היא תתעורר, והם לא מבטיחים לנו כלום.
"למה טלטול לא מתעוררת אבל?" שמעתי את ג'מה שואלת את אמא.
"אני לא יודעת, מתוקה שלי." אמא אמרה לה בקול רך והתיישבה לידי על הכיסא הנוסף שהכניסו בשבילה לחדר.
"הארוש.. אולי תיתן לטלטול נשיקה וככה תעיר אותה? כמו ביפיפייה הנרדמת.." ג'מה חייכה אלי חיוך מתוק, ובעיקר, חיוך מאמין. זה מדהים עד כמה העולם פשוט בשביל ילדים קטנים.. זה עוד הגיל שבו מאמינים שניסים וקסמים באמת קורים, שהאגדות אמיתיות.. כשגדלים זה לא ככה. המציאות גורמת לך להתנער, מכניסה אותך בכל הכוח לעולם המבוגרים, זורקת אותך לבריכה הזו שנקראת אחריות ללא מצופים. נאנחתי, והצמדתי את ראשה אל החזה שלי, מחבק אותה בחיבוק דוב.
"זה לא עובד ככה בחיים האמיתיים ג'י.." מלמלתי אליה. אני לא רוצה להיות מניאק ששובר לילדה קטנה את החלומות והפנטזיות שלה, אבל זו המציאות. וכמה שהיא תתרגל לרעיון הזה שסיפורי פיות ואגדות לא באמת קיימים, ככה יותר טוב.
"אז אני לא רוצה להיות בחיים האמיתיים!" היא הרחיקה את עצמה ממני ושילבה את ידיה בהבעה זועפת, גורמת לי ולאמא לצחוק.
"את רוצה גלידה?" אמא שאלה אותה, והיא הנהנה באושר, שוכחת מהכל. אמא הרימה אותה ממני והן יצאו, משאירות אותי לבד בחדר. התרווחתי על הכיסא, נשען עם ראשי על המשענת. הבטתי בפניה השלוות של טלי. לא יכולתי שלא לחשוב על מה שג'מה אמרה לי.. היפיפייה הנרדמת.. איזה קסם זה.. הבחורה ישנה מאה שנה ובנשיקה של נסיך אחד היא התעוררה.. אולי.. אולי אם אני..
נו באמת, הארי! תפסיק להיות דביל! אגדות לא קיימות! היא לא תתעורר אם תנשק אותה! אבל.. אבל אולי בכל זאת.. מה יש לי להפסיד?
שנייה אחרי זה מצאתי את עצמי ליד טלי, יושב על הרווח שבין גופה לקצה המיטה. הרמתי את ידי וליטפתי את לחייה, היא היית כה חמה, קטיפתית, נעימה למגע.. רכנתי אליה באיטיות, בוחן במבטי, מנסה לתפוס כל תזוזת עפעף קטנה.. אבל שום דבר לא זז. נאנחתי קלות, מצמיד את מצחי אל מצחה.
"אני לא מאמין שאני באמת עושה את זה.. שאני באמת מאמין בזה.." מלמלתי, יותר לעצמי מאשר לטלי. "אבל זמנים נואשים דורשים צעדים נואשים, לא?" קירבתי את שפתיי לשלה, מרגיש בחום פניה מקרין על שפתיי, גורם לרטט קל לעבור בעורפי. שפתיי ריחפו מעל שלה, מלטפות את שפתיה במגע לא מחייב.. ואז הנחתי אותן על שלה, מתרגל מחדש לצורה המיוחדת של שפתיה. השפה התחתונה שלה תמיד הייתה תפוחה מעט, והעליונה לא הייתה דקה, אך גם לא עבה, היא הייתה מלאה בדיוק במידה. לחצתי את שפתיי על שלה, מתענג על המגע הזה בינינו, מתקשה לנשום, מתקשה לזוז.
שניות ארוכות עברו עד שהצלחתי לגרום לעצמי להתנתק ממנה. צפיתי בקוצר רוח בפניה, מקווה בכל מעודי ובכל נפשי שאולי זה כן נכון, אולי כן יש ניסים, אולי היא כן תפתח את עיניה.. היפיפייה שלי.. אבל כלום קרה. היא עדיין בקומה. נו ברור, למה ציפיתי!?
"הארי?" שמעתי את לואי מאחוריי, קפצתי מעט בבהלה. הוא הבהיל אותי. הסתובבתי אליו, מובך ועם לחיים סמוקות. קיוויתי שהוא לא ראה את ה"נשיקה".. "מה אתה עושה?" הוא שאל.
"סתם.. רציתי להיות קרוב אליה.." שיקרתי, סוג של.. אני תמיד ארצה להיות קרוב אליה.
"מממ.." הוא המהם בהבנה והתיישב על הכיסא עליו ישבתי כמה שניות קודם לכן. "מה איתה?"
"רגיל.. אין שינוי.." נאנחתי וקמתי מהמיטה, מתיישב על הכיסא ליד לואי. הרגל השתפרה, אני כבר יכול ללכת, או יותר נכון לצלוע, בלי קביים. "מה עם אלה?"
"בבדיקות. הרופאים עדיין פוחדים שהעשן הזיק איכשהו לתינוק. היא הלכה לרופא נשים, והיא סילקה אותי משם. אמרה משהו על זה שאני לא צריך לראות את זה כי זה יעשה לי טראומות.. או משהו כזה.." הוא גיכח.
"עזוב אחי. אתה לא רוצה להתערב בענייני נשים.." גיכחתי. מה שנכון נכון. "אתה יודע איזו בדיקה זו נכון?" חייכתי אליו בחיוך מתגרה.
"איזו?" הוא שאל בבלבול.
"אתה יודע.. זה מסוג הבדיקות האלה שהוא בודק לה.. אממ.. את.. המקום שממנו היא אמורה ללדת.." ניסיתי לעדן את המילים בלי לפגוע בכבודה של אלה.
"ממש מעודד אתה…!" הוא נהיה אדום וחיוכי רק התרחב. "כן, אני יודע. וזה גם רופא ולא רופאה.. בגלל זה היא אמרה לי לצאת! כדי שאני לא אתחרפן שם." הוא מלמל בכעס על המחשבה שהרופא עכשיו מסתכל על אלה במקום שרק הוא אמור לראות.
"לו'.. תיזהר לא להתפוצץ.." צחקתי עליו.
"אה כן? חכה.. יום יבוא וגם אתה תהיה במצב הזה כשטלי תהיה בהריון ואז אני אהיה זה שיצחק על-" הוא הפסיק פתאום לדבר. אני בטוח שהוא ראה את גופי קופא.
"האז.. אני.. אני מצטער.. זה לא היה במקום.." הוא הסתכל עלי, אבל אני רק המשכתי להסתכל על טלי. יבוא יום.. אני מקווה שהיום הזה יגיע.. שהיא תהיה בסדר.. שאנחנו נהיה בסדר..
"זה בסדר." נאנחתי בלי להפנות את מבטי אליו.
"איך אתה?" הוא שאל פתאום, מוחק כל זכר לאווירה הקלילה שהייתה בינינו, ונותן מקום לאווירה מכבידה שהעיבה עלי ועל נשמתי. החיוך נמחק מפני, ואנחה גדולה יצאה מפי.
"מנסה להתמודד.. קשה לי לראות אותה ככה, לו'.. אני לא מסוגל.." הבטתי בטלי, שעדיין שכבה ללא ניע, עדיין בקומה.
"תמשיך להאמין אחי. היא חייבת לצאת מזה." לואי הניח את ידו עלי כפתי, לוחץ אותה מעט.
"מתי אבל? מתי??" טמנתי את ראשי בידיי. אני לא רוצה שלואי יראה אותי בוכה, שוב.
"אתה לא צריך להסתיר את הבכי. זה טבעי.." הוא אמר לי פתאום. "זה לא קל, אני יודע. ואתה לא רובוט הארי, מותר לך להראות רגשות. מותר לך להישבר."
"לא, אני לא יכול להישבר, לו'! אני חייב להישאר חזק.. להישבר זה אומר שאני וויתרתי עליה.." ניגבתי את הדמעות מעיניי בעזרת כפות ידי, נושם נשימה עמוקה שלא הקלה אפילו לא במעט על תחושת המועקה שעטפה אותי.
"לא הארי.. להישבר זה לא אומר לוותר.. להישבר זה אומר להיות אנושי.."
"הוא צודק.." הפננו שנינו את מבטינו אל הכניסה, אלה עמדה שם. מעניין כמה זמן היא כבר מקשיבה לנו. נאנחתי שוב, לא מגיב.
"הארי.. אל תתייאש. היא לא התייאשה עליך, היא ישבה וחיכתה. היא האמינה. אתה חייב לה לפחות את זה." אלה המשיכה להגיד והתקרבה אלינו, יושבת על ברכיו של לואי שכרך את ידיו סביב מותניה.
"אני לא מתייאש אלה, אבל.. עבר כבר פאקינג שבוע, והיא באותו מצב.. אני כבר לא יודע מה לחשוב. אני מנסה בכל הכוח להדחיק את המחשבות הרעות שעולות לי, אבל.. אבל הן שם.. מכרסמות ומשחקות לי במוח." הבטתי בה במבט נואש. אני כבר לא יודע מה לעשות.
"אתה חייב לצאת להתאוורר." היא אמרה פתאום. "אתה כל השבוע סגור פה בחדר, לא יוצא לשנייה אפילו. לך, תעשה סיבוב.. תנקה את המחשבות שלך.." זה היה נשמע מאוד מפתה.
"לא, אני לא עוזב אותה. אני רוצה להיות פה שהיא תתעורר." אני לא יוצא מכאן, ולו לשם הסיכוי הקטן הזה שניסים כן קורים, הסיכוי שהנשיקה שלי תעיר אותה.. הבלעתי חיוך, צוחק על עצמי. כמה מטומטם אני יכול להיות?
"אני לא אתעקש." היא קמה מלואי. "אבל תחשוב על זה. לו'.. אתה יכול לבוא איתי שנייה?" היא שאלה אותו ולואי הנהנן, קם אחריה.
"איך הייתה הבדיקה?" שאלתי לפני שהם יצאו מהחדר.
"אנחנו בסדר.." היא חייכה אלי והם יצאו. ידעתי שבמילה 'אנחנו' היא התכוונה אל עצמה ואל התינוק, או התינוקת.
נותרנו שוב רק אני וטלי. הסתכלתי עליה, דמעות בעיניי. 'יבוא יום וגם טלי תהיה בהריון'.. המילים של לואי הדהדו במוחי, גורמים לליבי להחסיר פעימה. רק המחשבה על זה הלהיטה את קרביי וגרמה לתחושת חמימות להתפשט בתוכי. עצמתי את עיניי, מריץ במוחי את כל הדברים שיכולנו לעשות יחד, אם כל זה לא היה קורה.. כמה פספסנו, כמה לא הערכנו את מה שהיה לנו, כמה התעקשנו.. וסתם, הכל סתם. אגו. הכל בגלל האגו הארור הזה. טלי בהריון.. יכולתי לדמיין במוחי את המראה הזה, של טלי עם בטן הריונית נפוחה, נושאת ברחמה את הילד שלנו, את מה שהאהבה שלנו יצרה..
נאנחתי וקמתי מהכיסא. אולי באמת לא יזיק לי לעשות סיבוב קטן.

הסתובבתי לצאת, הייתי כבר בדלת כששמעתי פתאום רחשוש מאחורי. קפאתי במקומי, צמרמורת עבר בן רגע מתחת לעורי, מעבירה זרמים מכף רגלי עד לראשי. עייני נפקחו לרווחה, נשימתי נעתקה. פחדתי להסתובב. הרגשתי איך תחושת אושר ממלאת אותי פתאום, אבל פחדתי להסתובב ולהתאכזב, זה ישבור אותי סופית, אני לא אעמוד בעוד אכזבה כזו. עצמתי את עיניי, מקשיב לשקט ששרר בחדר. עדיין שקט. כנראה דמיינתי את זה. נשימתי ברחה מאפי והשפלתי את ראשי מטה. אני משתגע.. הרמתי את הרגל עם הגבס, עושה עוד צעד, והינה זה שוב. רחשוש, רק שהפעם זה נשמע יותר כמו שיעול חלש. דמי קפא בעורקיי, סובבתי את ראשי לכיוון המיטה של טלי וליבי צנח.
הסתובבתי בבת אחת, מאבד משיווי המשקל שלי אבל מתאזן במהירות. פי נפער לרווחה, לא מאמין למראה עיניי. טלי.. היא.. עיניה היו עצומות, אך ראיתי איך אצבעות ידיה זזות.. היא פלטה שיעול חלש נוסף, גורמת לליבי לצנוח שוב מטה. התקרבתי אליה במהירות, מביט בידה הימנית, היד כבר לא זזה. הסתכלתי בפניה, וראיתי את עפעפיה זזים מעט.
"ט.. טלי..?" רכנתי מעליה, מלטף את הלחי שלה. ואז נשמתי נעתקה. היא פקחה את עיניה, סוף סוף, מבטינו הצטלבו.. הרגשתי איך כל העולם נדם מלכת, התנתקתי מהכל, הרגשתי רק אותי ואותה.. היא הביטה בי.. בעיניה החומות כדבש, ואני הייתי בהן.. השתקפתי בתוך עיניה..
"ב.. באבי.." הדמעות זלגו מעיניי ללא אישור. הצמדתי את ידי הפנויה אל הלחי השנייה שלה, מלטף את לחייה עם אגודליי, עדיין לא מאמין.. היא התעוררה.. ככה, פתאום.. היפיפייה הנרדמת שלי.. היא הביטה בי, לא מוציאה מילה.
"אלוהים, באבי.. באבי שלי.." קולי רעד, לא יכולתי לשלוט בו. הצמדתי את מצחי אל מצחה, מרטיב את לחייה בדמעות ומנגב אותן ממנה. נשקתי למצחה, נשקתי לאפה, ולבסוף על שפתיה, נשיקה ארוכה. אבל היא לא החזירה לי נשיקה. הרחקתי את פניי ממנה, מביט בה. הבעה מבוהלת הייתה על פניה ודמעה זלגה מזווית עינה.
"באבי? מה.. מה קרה אהובה שלי?" הבטתי בה בחזרה בחרדה. למה היא לא מגיבה?
"מ.. מי.. מי אתה?" היא פלטה בשקט.