כך פגשתי את הארי סטיילס- עונה 2 פרק 25

טוב אין לי הרבה מה להגיד. מקווה שלא תהרגו אותי בסוף הפרק. אוהבת :)

-נקודת מבט כללית-

עברה חצי שעה מאז שהארי נשאר לבד בחדר. הוא הרגיש על קוצים, הוא לא יכל לשכב יותר, אבל גם לא יכל לקום ללא עזרה.. רגלו הייתה חבושה בגבס. 'היא קורסת'- המילים הללו לא עזבו את מוחו ולו לשנייה אחת מאז שאלה נכנסה ואמרה אותם. היא קורסת.. המחשבה שטלי עכשיו בטיפול נמרץ, נאבקת על חייה, כרסמה בו. הוא כל כך רצה להיות לידה.. הוא הרגיש צורך עז להיות שם, להראות לה שיש לה בשביל מה להילחם.. יש לה סיבה להילחם- הוא! היא צריכה להילחם ולצאת מזה בשבילו.. כי הוא לא יודע מה הוא יעשה בלעדיה. המחשבה הזו, של להיות בלעדיה, העבירה צמרמורת בגופו. הוא ניסה לא לחשוב על זה, ניסה להישאר אופטימי. הכל יהיה בסדר. נכון?!
הארי התיישב במיטתו, הוא חייב לעשות משהו. הוא לא יכול יותר לשכב פה בחוסר מעשה. בדיוק באותו הרגע אמבר נכנסה לחדר.. זאת הפעם הראשונה שהוא רואה אותה מאז התעורר לפני יומיים. למרות שהיא לא ממש הייתה חסרה לו, כי כל מה שהעסיק אותו זה למה לא נותנים לו לדבר עם טלי, יצא לו לתהות כמה פעמים מדוע היא לא ביקרה אותו.
"היי.." אמבר אמרה בקול חלוש, עיניה היו אדומות מעט, מסגירות את העובדה שהיא בכתה.
"היי.. אמבר, הכל בסדר?" הארי שאל כשראה את פניה.
"לא.. הכל לא בסדר, הארי. הכל ממש לא בסדר!" היא פלטה במהירות ובשנייה אחת צמצמה את המרווח ביניהם, כורכת את זרועותיה סביב כתפיו של הארי ומחבקת אותו.
"אמ'.. מה קרה?" הארי שאל מודאג. זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא ראה את אמבר בוכה.. בעצם, זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא ראה את אמבר מביעה רגש כלשהו שהוא לא ציניות..
"אני כל כך מצטערת, הארי. היה לי זמן לחשוב על כל מה שעשיתי, ואני כל כך מצטערת!" היא כרכה את ידיה חזק יותר מסביבו.
"מה עשית, אמ'? על מה את מצטערת?" הארי לא הבין על מה היא מדברת.
"אתה יותר מידי טוב, הארי.." היא אמרה לו והביטה בו, לופתת את פניו של הארי בידיה. "אתה אוהב את טלי, אתה צריך להיות איתה."
הארי קפא במקומו. מה לעזאזל קרה בזמן הזה שהוא היה מורדם?! זה ניראה כאילו כולם התהפכו 360 מעלות.. ממתי אמבר בוכה?! ממתי היא מצטערת על משהו? והיא אומרת לו שהוא צריך להיות עם טלי!? מה לעזאזל?..
"אמ'-" הארי ניסה לדבר אך אמבר קטעה אותו.
"תקשיב לי.. אני עוזבת.. אני.. אני חוזרת הביתה.." אמבר לא הייתה בבית כבר שלוש שנים. מאז התאונה של דייב, היא לא יכלה להישאר שם. כל דבר, כל מקום, כל בן אדם הזכירו לה את אהובה שנקרע ממנה בטרם עת. היא שקעה בדיכאון עמוק לאחר הלוויה שלו, לא יצאה בחוץ, לא אכלה, לא חיה.. בסופו של דבר ההורים שלה החליטו לשלוח אותה אל דוד שלה בלוס אנג'לס, שם היא הייתה מאז. בעקבות הפיצוץ במועדון, אמבר מצאה את עצמה עושה חשבון נפש עם עצמה.. היא מצאה את עצמה מתמודדת עם סיטואציות ורגשות שהיא קיוותה כל כך להדחיק.. לראות את הארי מאושפז ומחוסר הכרה.. לראות את טלי מסכנת את עצמה ובריאותה בשביל להיות איתו.. האהבה הזו שהייתה ביניהם.. זה הזכיר לה יותר מידי אותה ואת דייב..
"חשבתי שאת לא רוצה לחזור לשם בחיים…"
"הגיע הזמן להתמודד עם העבר, הארי.. הגיע הזמן להפסיק לברוח.." היא אמרה בקול חלש ועצוב, משפילה את מבטה ולוקחת נשימה עמוקה. "אני יודעת שאתה מעולם לא הרגשת אלי כלום. אבל.. איפושהו בדרך מצאתי את עצמי מתחילה להרגיש.. למרות שניסיתי כל כך שלא להרגיש.." אמבר התעלמה מההבעה ההמומה על פניו של הארי והמשיכה. "אבל זה בסדר, כי גרמת לי להבין שאפשר להיפתח שוב, לא משנה מה קרה בעבר. הארי, תקשיב לי, טלי.. היא אוהבת אותך.. היא אוהבת אותך יותר מאשר את עצמה.. בדיוק כמו שאתה אוהב אותה. זה הרגע, הארי. זה הרגע להחזיר אותה אליך.. הראיתי לה את המכתב שרשמת לה.." היא אמרה לבסוף, בוחנת את ההבעה על פניו.
"מאיפה את יודעת על המכתב?"
"עוד לא הבנת שאני יודעת הכל האז?" היא חייכה חיוך קלוש, מנסה להקל על האווירה המכבידה שמילותיה יצרו.
"זה לא משנה.. היא עם דין עכשיו.." הארי השפיל את מבטו, נאנח. היא עם דין.. להגיד את זה בקול הפך את זה להיות מציאותי פתאום..
"היא לא עם דין הארי. דין עזב. הוא היה צריך לחזור לעבודה, ללונדון, אחרת היו מפטרים אותו. ו.. טלי.. היא מעולם לא שכבה איתו." היא הייתה חייבת להשתחרר גם מהשקר הזה. אם היא רוצה להתמודד, היא צריכה להתמודד עם הכל, כל השקרים, כל התחבולות.. הכל.
"אמ' את לא צריכה לעשות את זה.. אני ראיתי את התמונה.." הארי לא האמין למה שאמבר אומרת. זה הרגיש טוב מידי כדי להיות אמיתי.. פתאום דין כבר לא בתמונה, והיא מעולם לא שכבה איתו.. זה מסתדר יותר מידי טוב כדי שזה יהיה מציאותי.
"התמונה מזויפת הארי. הם לא שכבו. ואל תשאל אותי איך אני יודעת, כי אני לא אגיד לך. פשוט.. פשוט תסמוך עלי.." היא אומרת את האמת, אבל עד גבול מסוים. היא לא יכולה לחיות עם זה שהארי ישנא אותה.
הארי לא ידע מה להגיד. הוא השתתק, מגלגל במוחו את מילותיה של אמבר שוב ושוב. ייתכן שזה נכון?! ייתכן שבאמת כבר אין כלום שמפריד בינו לבין אהבת חייו? אם היא באמת קראה את המכתב, המכתב שהוא כתב ממעמקי נפשו.. זה אומר שהיא יודעת מה הוא מרגיש. ואם היא אומרת שטלי אוהבת אותו גם.. אז מה בעצם מונע מהם להיות יחד?!
'היא קורסת'.. המילים הללו חלחלו שוב אל מוחו של הארי. עיניו נפערו לרווחה פתאום, הוא הביט באמבר, והוא ידע שהוא לא יכול לחכות שנייה נוספת, הוא הולך אליה.. הוא הולך להחזיר אותה אליו, סוף סוף.
"אמ'… תוכלי לבקש מהרופאים קביים בשבילי?!" הארי לא הבין איך הוא לא חשב על האפשרות הזאת לפני.
"אממ.. כן, כן בטח." אמבר קמה וחזרה אחרי חמש דקות עם זוג קביים. הארי הוריד את רגליו מהמיטה, מיקם את הקביים מתחת לשחי וקם מהמיטה. באותו רגע הוא הודה על כך שכוחו חזר אליו, ושהוא מסוגל להחזיק את עצמו. הארי הביט באמבר, שעמדה לידו עם דמעות בעיניה.
"תודה.." הארי אמר לה. "ואני מצטער.. על היחסים בינינו, על איך שהתנהגתי אליך.. על שלא הצלחתי להרגיש אליך כלום.." הוא באמת הצטער. לא כל אחת הייתה יכולה לסבול השפלות כמו שאמבר עברה ממנו. אין יותר משפיל מלהיות עם מישהי בזמן שאתה אוהב מישהי אחרת.
"זה בסדר.. באמת.. גם אני לא טלית שכולה תכלת, אז אנחנו פיטים.." אמבר חייכה אליו חיוך קלוש. "לך אליה, תהיה איתה. תדרוש את הסוף השמח שמגיע לך.." היא כרכה את ידיה סביב צווארו, יודעת שזו הפעם האחרונה כנראה שהיא תחבק אותו.

הארי יצא מהחדר, עושה את דרכו לאט ובזהירות אל עבר דלפק האחיות. פקידה צעירה ישבה ליד המחשב, ולפי ההבעה שלה, היא זיהתה את הארי. הוא יכל אפילו לראות אותה מסובבת אליו את גבו ובודקת את האיפור שלה במראה קטנה שהיא הוציאה מהמגירה. הארי התעלם מכך.
"שלום." הוא אמר בקול אדיש.
"ש..שלום. אני מעריצה אותך כל כך הארי! אתה הפייב שלי!" היא אמרה לו בחיוך מרוח על פניה. הארי ניסה להיות סבלני וחייך, למרות שזה הדבר האחרון שהוא צריך עכשיו, עוד מעריצה.
"תודה. אני צריך לדעת בבקשה איפה החדר של טלי מילר." הוא ניגש ישר לעניין. אין זמן לבזבז.
"אממ.. תכף." היא הקלידה משהו במחשב, כנראה את השם של טלי. "חדר 309. בהמשך המסדרון ימינה. ואתה וטלי הייתם זוג כל כך יפה לפני שנה וחצי, חבל שנפרדתם!" היא חייכה אליו באושר. הארי הנהן לה בתודה, מופתע מהאומץ שלה להגיד לו דבר כזה, ופנה אל המסדרון, עושה את דרכו במאמץ רב. הכוח בידיו הולך ונחלש.

הארי יכל להרגיש את ליבו פועם חזק יותר ויותר עם כל צעד שעשה. הוא ידע שהיא תהיה בטח חבולה, או עם תחבושות כמו שהוא היה.. אבל זה לא משנה לו, היא תהיה יפה בשבילו בכל מצב. הוא המשיך ללכת, שקוע במחשבות, בזיכרונות, בשאלות.. מעניין איך טלי הגיבה כשהיא ראתה את המכתב.. כשהוא כתב את המכתב הזה, הוא התכוון לכל מילה ומילה שהוא לא יכל להגיד לה, כי היא פשוט לא הקשיבה. היא אטמה את עצמה בפניו, והארי לא יכל לשפוט אותה, כי באיזשהו מקום הוא הבין אותה. הוא מקווה שהיא הבינה מה הוא מרגיש.. פתאום עלו במוחו כל כך הרבה מילים ומשפטים שהוא היה רוצה להוסיף למכתב הזה.. אבל לא משנה, הוא יגיד לה אותם בפנים.
שקוע במחשבות, הוא נעצר ליד החדר. הוא עצם את עיניו, ולקח נשימה עמוקה, ניסה להתאפס על עצמו, ניסה להכין את עצמו למראה של טלי מחוברת למכונות, חסרת הכרה.. הוא פקח את עיניו ונכנס לחדר, נעמד בכניסה.
אף אחד מחבריו לא היה בחדר. המיטה הייתה ריקה ומסודרת, ללא מצעים עליה. אחות עמדה ליד המיטה, מורידה את שקית הנוזלים שחוברה לעמוד האינפוזיה וכיבתה את המכשירים שהיו שם.
"סליחה, איפה החולה ששכבה כאן?" הארי התחיל להרגיש סערה מתחוללת בתוכו.
"אתה קרוב של הנערה?" האחות שאלה בזמן שהניחה את שקית הנוזלים של האינפוזיה על העגלה שהייתה לידה.
"כ..כן.. סוג של. איפה היא?"
"אני מצטערת. אחרי שהחזירו אותה מטיפול נמרץ, חלה שוב הידרדרות במצבה. הרופאים ניסו לעשות הכל.." האחות גלגלה את העגלה לכיוון היציאה מהחדר, איפה שהארי עמד קפוא במקומו, מנסה לעכל את מילותיה. כשהאחות עברה ליד הארי היא נגעה בכתפו בניחום. "החברים התאספו בלובי של קומת הטיפול הנמרץ, אם תרצה ללכת לשם. שוב, אני מצטערת על האובדן שלך, ומשתתפת בצערך.." היא אמרה בקול רך ומלטף, בקול שבאמת מביע צער, ועברה את הארי, מותירה אותו עומד במקום, קפוא.

זה לא יכול להיות, לא, זה בלתי אפשרי.. זה לא יכול להיות שהיא.. דמעות החלו לנזול מעיניו של הארי, הדופק התגבר וכך גם פעימות הלב. גופו השתתק. הוא לא מסוגל לזוז, לא מסוגל לחשוב. בקושי יכול לנשום. הארי שמע קול חלש ומרוחק מדבר אליו, זאת הייתה האחות שעמדה ממש מאחוריו והציעה לו כוס מים. בהלם ובשוק הוא הניד את ראשו לשלילה, בלי לזוז ממקומו. הראות בעיניו של הארי הלכה והיטשטשה לנוכח הדמעות שעלו בעיניו. זה חלום רע.. הוא בטוח.. הוא עוד רגע יתעורר ממנו.. הארי עצם את עיניו בחוזקה, מנסה לנשום, מנסה לגרום לריאותיו להכניס אוויר ולהוציא, דבר שניראה כמו משימה בלתי אפשרית, הוא הרגיש את המחנק בגרון מתחיל לתת את אותותיו, איך ידיו כבר לא מסוגלות להחזיק את גופו השבור. הארי הסתובב, יצא מהחדר, זה ניראה כאילו הוא עדיין לא מבין ומעכל את מלוא המשמעות של המילים שהוא שמע עכשיו. הוא מהלך כמו זומבי; לא מודע לאנשים מסביבו, מחשבתו נתונה אך ורק לדבר אחד, והשאר פשוט לא חשוב. כלום לא חשוב כבר, שום דבר.. החיים כבר לא חשובים.. הארי מצא את עצמו מאחל לכך שהיה מת שם, בבמה הזאת, כי זה היה עדיף מאשר המצב עכשיו.. טלי.. לא, זה לא ייתכן..
הארי התקדם במסדרון, לא מודע לצעדיו, לא מודע לכך שכמעט התנגשה בו אחות שמיהרה לחדרו של חולה. כל הדם נזל מפניו, הוא היה חיוור כסיד, גרונו צרב, ליבו שרף.. הארי מצא את עצמו נעמד בכניסה לחדרו, מביט על אמבר שהניחה את מגש האוכל שהביאו להארי על השידה.
אמבר הסתובבה כאשר היא שמעה נשימות כבדות ולא יציבות בכניסה לחדר, וראתה את הארי עומד שם, פניו חיוורות, עיניו פקוחות לרווחה בבעתה, בבהלה, בכאב..
"הארי? מה קרה?" היא התקדמה אליו, בחיים היא לא ראתה אותו ככה.
"ט.. טלי.." הוא לא הצליח לדבר, גרונו בגד בו, מוחו לא חשב.. הוא לא יכל לחשוב או להגיד את המילה הזו..
"מה.. מה איתה?" ההבנה החלה לחלחל במוחה של אמבר ככל שבהתה יותר זמן בהבעתו הריקה וחסרת החיים של הארי. "הארי, תדבר למען השם!" היא מצאה את עצמה צועקת עליו. הוא לא הגיב, הוא פשוט עמד שם ובהה בנקודה לא ברורה בחלל החדר. "הארי!" אמבר קראה לו שוב, נעמדת מולו. הוא לא הניד עפעף, האישונים שלו לא נעו מילימטר אפילו, הוא המשיך לבהות, כאילו הוא רואה דרך דמותה של אמבר שניצבה מולו.
הוא לא היה שם. פיזית, הוא היה. אבל המחשבות שלו.. נדדו הרחק משם. הוא נזכר ביום בו הוא פגש אותה, בפעם הראשונה שהוא ריסק את שפתיו על שלה בחדר המלון שלו, בנשיקות הרכות והאוהבות בחוף הים, בדרך בה היא ניסתה לנחם אותו במעלית בבית החולים אחרי התאונה של ליאם ואור, בקרני השמש שהעירו את פניה בבוקר בו היא התעוררה לראשונה בין זרועותיו, ברגע בו היא התעוררה מהעילפון וקראה בשמו אחרי מה שהמניאק הזה עשה, ברגע בו הוא נישק אותה בהופעה האחרונה שלהם שם מול כולם, בדמעות בעיניה כשהוא הקדיש לה שיר, בדרך בה היא הייתה שכובה עליו בערסל בבוקר בו הוא עזב.. הכל חלף לנגד עיניו, כאילו מוחו מנסה לשמר כל זיכרון שנותר לו מהבן אדם היחיד שנגע בליבו.. מהבן אדם שכבר לא פה..
"היא.. היא לא.." הוא מלמל, עדיין בוהה בחלל החדר.
"היא מה הארי??" דמעות החלו לעלות בעיניה של אמבר. היא חושבת שהיא מבינה.. היא אחזה בפניו של הארי בידיה והכריחה אותו להביט בה, מוציאה אותו מהטראנס הזה שהוא נכנס אליו.
"היא.. מתה.. טלי.. טלי מתה.." והוא נשבר, נותן לכל מה שנצבר בתוכו להשתחרר החוצה. גופו איבד מכוחו והוא מצא את עצמו נתמך באמבר, שמנעה ממנו ליפול וכרכה את זרועותיה סביב צווארו. הוא התייפח אל תוך כתפיה, בכי מר, בכי שהכה בכל תא וגיד בגופה של אמבר, הוא בכה בכי מענה, בכי שובר וקורע לב. "לא!!" הוא התייפח, בוכה את נשמתו, בוכה על מר גורלו. "למה!? למה?? טלי!!!" הוא בכה, בכי תמרורים, בכי של לב שבור.
אמבר לא ידעה מה לומר, זה היכה בה כברק ביום בהיר, זה ריסק ושבר אותה, זה לא נתפס, טלי.. לפני יומיים היא עמדה לידה, לפני יומיים היא דיברה איתה, נתנה לה את ההזדמנות להיות מאושרת, אבל מסתבר שזה היה מאוחר מידי..
"באביייי!!!!!"
הארי צרח, נופל על ברכיו, רגלו עם הגבס מושטת קדימה, הוא זעק אל השמיים, זעק זעקה ממעמקי ליבו, לא מאמין שאלוהים לקח לו את שאהבה נפשו, לא מאמין שלקחו לו את החיים שלו. הוא רוצה למות. לא נותרה לו סיבה לחיות. הוא פשוט רוצה למות, להתאחד עם אהובתו, גם אם זה בעולם הבא.
"באביייי!!!!!!"