כך פגשתי את הארי סטיילס- עונה 2 פרק 24 + הצצה לפרק הבא

בגלל שאתן כאלה מקסימות ואני חולה עליכן התאמצתי ממש ואני מעלה עוד פרק , תהנו :)

-ארבעה ימים מאוחר יותר-
-נקודת מבט כללית-

זה קרה. מה שהרופאים חששו ממנו. "פיק אנרגיה" גרם לטלי לשקוע שוב בקומה. כבר ארבעה ימים היא לא מגיבה לתרופות, לא מגיבה לניסיונות להעיר אותה. אלה ולואי השתחררו כבר, אך הם עדיין בילו את רוב זמנם בבית חולים, ליד מיטותיהם של הזוג המסכן, טלי והארי, שניראה כאילו הגורל החליט לקחת מהם כל סיכוי להיות יחד. זה ניראה כאילו הגורל התעקש להפריד ביניהם, לגרום להם לסבול.. יומיים אחרי שטלי נכנסה שוב לקומה, הארי התעורר סוף סוף. וכמו בסרט רומנטי דביק וצפוי, גם הוא שאל בראש ובראשונה על טלי, בדיוק כפי שהיא שאלה עליו כשהיא התעוררה. הפעם החבורה למדה את הלקח שלה, והם החליטו לא להגיד להארי על מצבה של טלי. הם ידעו שסביר להניח שהוא יפעל בדיוק כמו שטלי פעלה, הם היו בטוחים שהוא יתעקש לקום וללכת לראות אותה. הם לא יכלו להרשות לעצמם את זה, לכן הם סיפרו לו שטלי התעוררה, אך לא יכולה לקום ממיטתה. הארי התחכם איתם, וביקש לדבר איתה בטלפון, לשמוע את קולה לפחות. הוא שם לב למשהו מוזר בצורה שבה הבנים כל הזמן התחמקו מלתת לו לדבר איתה, עם תירוצים עלובים.
הארי עבר ניתוח נוסף ברגלו, והניחו עליה גבס, שאמור להישאר על רגלו למשך חודש. הרופאים לא הפסיקו להזכיר להארי עד כמה הוא היה בר מזל.

"אתם מוכנים לתת לי לדבר איתה? אתם כבר יומיים סוחבים אותי עם תירוצים.." הארי המשיך בשלו, מתעקש על לדבר עם טלי.
"הארי, היא ישנה עכשיו." זאיין אמר באי נוחות, שונא את זה שהוא צריך לשקר.
"היא ישנה כבר יומיים זאיין? היא לא קמה לאכול? להתפנות?" הוא תקף אותו בשאלות.
"האז, תירגע. תתרכז עכשיו בהחלמה שלך.." לואי התערב בשיחה.
"אתם לא מבינים שהפאקינג החלמה שלי לא מעניינת אותי?! אני רוצה לדעת מה עם טלי!" הוא צעק את זה, ומיד לאחר מכן התחיל להשתעל בחוזקה… ולהשתעל.. ולהשתעל.. וזה לא הפסיק..
"זו האסטמה!" לואי קלט פתאום, הוא למד לזהות את צליל השיעול של הארי כשהוא סובל מאחד מהתקפי האסטמה שלו. הוא הוציא בזריזות את המשאף מהמגירה ליד המיטה והביא להארי, ששאף במהירות, מרגיע את השיעול.
"ת..תודה לו'.. " הארי נשם לרווחה סוף סוף.
"אין בעד מה, האז. אתה רואה.. אסור לך להתעצבן ולהתאמץ.. תיראה מה זה עושה לך..!"
"לו'.. אני בסך הכל רוצה לשמוע אותה.. אני לא אידיוט, אתם מתנהגים מוזר כל היומיים האלה, מתלחששים כל הזמן.. תגידו לי כבר.. מה עם טלי? מה יש-"
"היא קורסת!!!" אלה נכנסה ברוח סערה לחדר, קוטעת את דיבורו של הארי. ואז היא קפאה במקומה, מסתכלת ישירות על הארי-הוא שמע אותה..

הארי הרגיש איך כל מערכותיו נדלקו ברגע, זרם עז עבר לאורך גופו, גורם לליבו לפעום בחוזקה. היא קורסת? מי קורסת? הוא לא יכל שלא להבחין בפנים המעוותות של הבנים, זאיין וליאם רצו ישר מהחדר, לא אומרים מילה, נייל הביט בהארי בפנים קפואות, ולואי הביט באלה בפנים קפואות.
"מי קורסת??" הארי שאל בזמן שקם למצב ישיבה במיטה. "אלה! תעני לי לעזאזל! מי קורסת? טלי??" הצמרמורות לא עזבו את גופו של הארי, הוא הרגיש את דמו נוזל מפניו, הוא הרגיש זיעה קרה נאגרת על מצחו.. זאת טלי.. הוא הבין את זה כבר מהשתיקה שלהם. "מה יש לה?" הוא שאל בקול רועד מעט, לא מנסה להסתיר אפילו את החרדה שתוקפת אותו.
"היא.. היא בקומה.. בתרדמת.." אלה אמרה לבסוף, צופה בעיניו של הארי נפקחות לרווחה, לסתו נשמטה מטה.
"מ..מה? קומה?" הארי הביט בשני חבריו, לא מבין. "אבל.. אבל אמרתם.. אמרתם שהיא ערה.. שהיא.." מחשבות רבות הציפו את ראשו של הארי, מונעות ממנו להמשיך לדבר.
"היא התעוררה. אבל היא נפלה שוב לתרדמת לפני ארבעה ימים.." אלה אמרה בלחש, נמנעת מלהסתכל ישירות אל הארי.
"לא.. לא.. זה לא.. טלי.." זה חלחל למוחו של הארי באיטיות.. הוא התחיל להבין את המשמעות של דבריה.. ואז נזכר.. היא קורסת.. אהבת חיו קורסת.. הוא הרים את השמיכה מעל לגופו, הוא חייב ללכת לראות אותה.. הוא חייב להיות איתה..
"לא! הארי, אתה לא יכול לקום!" לואי התערב ומנע מהארי להוריד את רגליו מהמיטה.
"לואי תעוף מפה! איך יכולת לא לספר לי?!? ככה אתה משקר לי יומיים? כולכם!" הוא צרח עליהם.
"הארי.. ידענו שזה בדיוק מה שתעשה.. לא יכולנו לתת לך לסכן את עצמך ככה.." אלה דיברה אליו עם דמעות בעיניה.
"לא יכולתם לדעת מה אני אעשה! הייתם צריכים לספר לי!" הוא המשיך לצרוח, מפנה הפעם את כעסו אל אלה, שהייתה היחידה שהעזה לדבר איתו.
"אל תצעק עליה!" לואי היה זה שצעק כרגע. אנקת בכי השתחררה מפיה של אלה, והיא יצאה בריצה מהחדר. לואי זרק מבט כועס לכיוונו של הארי ויצא אחרי אלה.
"קדימה, למה אתה מחכה?? תזרוק לי גם אתה מבט מזדיין ותצא מפה כאילו אני אשם במשהו!" הארי צרח על נייל, שהיה היחיד שנשאר בחדר.
"טלי התעוררה, ובאה לשבת פה לידך, היא לא עזבה את החדר שלך במשך יומיים, לא משנה כמה התעקשנו, לא משנה כמה אמרנו לה שהיא עדיין בסכנה. היא לא הקשיבה, כמו שגם אתה לא היית מקשיב לנו אם היינו מספרים לך. היא נפלה פה אצלך בחדר, ונכנסה שוב לקומה. אז תסלח לנו, חבר, שרצינו למנוע ממך לפגוע בבריאות שלך.. כי מטלי לא הצלחנו למנוע את זה. וזה אוכל אותנו מבפנים. אז לפני שאתה פאקינג מתפרץ על כולם, תחשוב קצת. זה הכל היה לטובתך אחי." נייל אמר ברוגע ויצא מהחדר, מותיר את הארי ההמום לבדו בחדר.

-נקודת המבט של אלה-

לא יכולתי להסתכל לו בפנים. הרגשתי אשמה.. אשמה שלא סיפרתי לו על טלי.. זו זכותו לדעת.. יצאתי מהחדר שלו, מנסה להשתלט על הבכי שלי. הלכתי לחדרה של טלי, שהיה ריק, הם לקחו אותה לטיפול נמרץ. התיישבתי על הכיסא בחדר, נשענת עם מרפקיי על ברכיי, ראשי טמון בידיי.
"מאמי.." לואי נכנס אל החדר כמה שניות אחרי. הרמתי את ראשי אליו, פניי רטובות מדמעות. הוא עיוות את פניו בהבעה סובלת, הוא תמיד שנא לראות אותי בוכה. הוא התקרב אלי והרים אותי מהכיסא, התיישב עליו וסימן לי לשבת על ברכיו. צייתתי בלי להתנגד, ישבתי על ברכיו והנחתי את ראשי על חזהו, ידיו עטפו אותי בחיבוק מנחם.
"אני לא.. אני לא יודעת מה אני יעשה אם יקרה לה משו לו'.. אני.." התייפחתי, רק לחשוב על זה גרם לי להתכווץ.. טלי.. האחות שמעולם לא הייתה לי.. היא לא יכולה לעזוב אותי ככה..
"ששש.. יהיה בסדר יפה שלי.. צריך להאמין." הוא ליטף את ראשי, מנחם אותי. הנהנתי בראשי אל תוך חזהו, נרגעת מעט מידיו העטופות סביבי וממגע ידו על ראשי.
"לו'.. " אמרתי אחרי כמה דקות של שקט.
"מה יפה שלי?"
"אני.." לקחתי נשימה עמוקה. יש משהו שעוד לא סיפרתי לו.. "אני צריכה לספר לך משהו.."
"כולי אוזן.." הוא נשק לראשי. ניתקתי את עצמי מהחיבוק, והבטתי בו.
"אתה יודע.. יודע כמה אני אוהבת אותך, נכון?" ליטפתי את פניו. "אתה.. הדבר הכי טוב שקרה לי.. אתה הוצאת אותי מחיי והראית לי את העולם.. אתה מילאת את חיי באושר שלא חשבתי אפילו שמגיע לי.." כשאני חושבת על זה, זו פעם ראשונה שאני מתוודה בפניו עד כמה הוא חשוב לי.. עד כמה הוא חלק משמעותי ממני..
"כיף לשמוע את זה.." הוא חייך אלי חיוך קלוש ונשק נשיקה קצרה לשפתיי.
"אתה.. אתה אוהב אותי?" אני יודעת שהוא כן.. אבל אני חייבת את החיזוק הזה לפני שאני מספרת לו.. לפני שאני מודיעה לו שלפני חודש הוא נהפך להיות אבא..
"יותר מאת עצמי.. יותר ממה שחשבתי שאפשר לאהוב.. אני אוהב אותך.." הרגשתי את ליבי מתמלא בחום, באהבה.. חייכתי אליו ונישקתי אותו, נשיקה ארוכה, נשיקה שסחפה אותי ואת מחשבותיי הרחק מפה..
"מאיפה זה בא עכשיו?" הוא מלמל בין שפתיי תוך כדי נשיקה.
"אני בהריון." פלטתי את זה, והרגשתי את שפתיו קופאות על שלי. פאק. זה לא יצא כמו שתכננתי.. לא רציתי לירות את זה ככה לחלל החדר.. תכננתי להגיד את זה לאט יותר, מה עבר עלי!? הרחקתי את פני מפניו, מביטה בו, הוא הסתכל עלי, מביט בי ולא אומר דבר. "לו'..? תגיד משהו.." הפצרתי בו. אני לא יכולה לקרוא את פניו, אני לא יודעת מה הוא מרגיש.. מה הוא חושב..
"את.. את בהריון?" הוא פלט בקושי, מבטו עדיין נעוץ בפניי. הנהנתי בראשי והשפלתי את המבט. הרגשתי את אצבעותיו על סנטרי, מרימות את פניי כך שאפגוש את מבטו.
"איזה חודש?"
"ראשון.." ליבי הלם בחוזקה כנגד החזה שלי.
"ואני האבא?" פי נפער בהלם, צמרמורת חדה עברה בעורפי. מה הוא שאל הרגע?! "סתם צוחק, יפשלי.." הוא חייך לפתע וריסק את שפתיו על שלי, מנשק אותי בלהט פתאומי. ניתקתי את עצמי מהנשיקה, רק כדי להביא לו מכה, שבטח לא הזיזה לו, בידו.
"זה לא מצחיק דביל!" זה באמת לא היה מצחיק!
"את רוצה להגיד לי.. שיצור קטן.. נמצא בתוכך עכשיו?" הוא הניח על ידו על הבטן שלי "יצור קטן.. שהוא הפרי של האהבה שלנו?" ואוו.. לא ידעתי שקיים בלואי הצד הזה.. הצד שאומר דברים רומנטיים כאלו..
"של האהבה שלנו.." מלמלתי, לא מורידה את עיניי ממנו, רואה איך חיוך מתפשט על פניו, רואה את עיניו קורנות פתאום, מלאות בחום וברוך..
"אני.." הוא נישק אותי על שפתיי. "אוהב.." שוב נשיקה. "אותך.." שוב נשיקה, אבל זאת הייתה ארוכה יותר. "אני.." נשיקה קצרה. "הבן אדם.." שוב נשיקה. "הכי מאושר.." שוב נשיקה. "שקיים בעולם הז-" ריסקתי את שפתיי על שלו, לא נותנת לו אפילו לסיים את דבריו. אני כל כך אוהבת אותו.. כל כך.. דחפתי את לשוני אל פיו בשנייה אחת, מרגישה את גופי מתלהט ומתחמם ממגע לשונו על שלי. הרגשתי את גופו קופא לשנייה, מתפלא מהיוזמה שלקחתי פתאום, אבל הוא לא נשאר אדיש. הרגשתי את ידיו נכנסות אל מתחת לחולצה שלי, עולות מעלה אל החזה שלי..
"לו'.." מלמלתי אל תוך פיו, מתנשמת בכבדות. "לא פה.." למרות שכל מערכותיי דלקו פתאום, ולמרות שרציתי את לואי כל כך עכשיו.. אני לא יכולה.. לא בחדר של חברה שלי, שנמצאת כרגע בטיפול נמרץ.. הוא המשיך לנשק אותי, אך הוריד את ידיו מהחזה שלי, הוציא אותן מהחולצה שלי ואחז בפניי.
"אני אוהב אותך כל כך.. ואני כל כך רוצה אותך עכשיו.." הוא נתן לי נשיקה נוספת ארוכה על שפתיי, גורם לי לרצות אותו אפילו יותר.. "אבל את צודקת.. לא פה.." למרות שזה הדבר האחרון שרציתי לעשות, ניתקתי את עצמי ממנו וקמתי מברכיו.
"נלך לראות מה עם טלי?" הושטתי לו את היד, והוא לקח אותה. הוא קם ונתן לי נשיקה נוספת.
"מזל טוב, אמא.." הוא לחש לי באוזן ונשק לראשי בזמן שיצאנו מהחדר.
אמא..
אני הולכת להיות אמא..

_____________________________________
טוב, אז בגלל שזה פרק מעבר למה שהולך לקרות בפרק הבא, ואני חושבת שהוא יצא קצת משעמם, אני מעלה לכן הצצה לפרק הבא, שהולך להיות ממש ממש… אממ, טוב, אני אתן לכן כבר להחליט לבד על הפרק הבא ;)

הינה ההצצה:

הארי עצם את עיניו בחוזקה, מנסה לנשום, מנסה לגרום לריאותיו להכניס אוויר ולהוציא, דבר שניראה כמו משימה בלתי אפשרית, הוא הרגיש את המחנק בגרון מתחיל לתת את אותותיו, איך ידיו כבר לא מסוגלות להחזיק את גופו השבור. הארי הסתובב, יצא מהחדר, זה ניראה כאילו הוא עדיין לא מבין ומעכל את מלוא המשמעות של המילים שהוא שמע עכשיו. הוא מהלך כמו זומבי; לא מודע לאנשים מסביבו, מחשבתו נתונה אך ורק לדבר אחד, והשאר פשוט לא חשוב. כלום לא חשוב כבר, שום דבר..
הארי התקדם במסדרון, לא מודע לצעדיו, לא מודע לכך שכמעט התנגשה בו אחות שמיהרה לחדרו של חולה. כל הדם נזל מפניו, הוא היה חיוור כסיד, גרונו צרב, ליבו שרף.. הארי מצא את עצמו נעמד בכניסה לחדרו, מביט על אמבר שהניחה את מגש האוכל שהביאו להארי על השידה.
אמבר הסתובבה כאשר היא שמעה נשימות כבדות ולא יציבות בכניסה לחדר, וראתה את הארי עומד שם, פניו חיוורות, עיניו פקוחות בכאב..
"הארי? מה קרה?" היא התקדמה אליו, בחיים היא לא ראתה אותו ככה.