כך פגשתי את הארי סטיילס- עונה 2 פרק 23

זה ה-פרק האהוב עלי! לא משנה כמה אני אקרא אותו אני מתרגשת כל פעם מחדש! הלוואי על כל אחת מאיתנו שיגידו לה דברים כאלה! (אתן תבינו בהמשך למה אני מתכוונת חח) מקווה שתאהבו כמו שאני אהבתי… :)
_________________________________

-נקודת המבט של טלי-

היא השתתקה פתאום. הסתכלתי עליה.. בחיים לא חשבתי שמאחורי הביצ'יות הזאת שלה עומד סיפור כזה.. כאב לי עליה.. עד כמה שלא שנאתי אותה, לאף אחד לא מגיע דבר כזה. החיים לקחו ממנה את הדבר היקר לה מכל, לקחו את אהובה.. חשבתי על עצמי פתאום, נכון, אמנם גם אני איבדתי את אהובי, אבל לפחות אני יכולה להתנחם במחשבה שהוא חי.. שהוא נושם את אותו אוויר שאני נושמת.. אצל אמבר זה לא ככה.. הוא מת.. והיא מאשימה את עצמה.. זה כל כך נורא.. להאשים את עצמך על דבר כזה.. לא פלא שהיא נהייתה כזו..
"טלי…" היא אמרה פתאום, ולקחה נשימה עמוקה. "אני מצטערת…" זה היה מפתיע. מרגע לרגע אני מגלה עד כמה אמבר שמה על עצמה מסיכות.. זאת אמבר האמיתית מסתבר.. היא לא כלבה מהגהנום.. היא בסך הכל נערה שהחיים התאכזרו אליה בצורה הכי גרועה שיש..
"זה בסדר.." מלמלתי.
"לא.. את לא מבינה.. זה לא רק הבריכה והמים ששפכתי עליך.." לא הבנתי לאן היא חותרת עם זה.
"מה זאת אומרת?" שאלתי בבלבול.
"אני.." היא נאנחה. היא עצמה את עיניה, ואמרה את שארית המשפט במהירות. "הארי אוהב אותך. הוא תמיד אהב אותך, יותר מכל דבר אחר. גם שהיינו ביחד, הוא דאג לא להרגיש אלי כלום, הוא הרחיק את עצמו מכל רגש, הכי קטן, כי ליבו היה שמור רק בשבילך." פי נפער בתדהמה. לזה לא ציפיתי.
"הוא לא אמבר. את לא צריכה להגן עליו." היא בטח מרגישה רע עכשיו, בגלל זה היא אומרת את זה.
"אוף, טלי! בפעם היחידה שאני מספרת את האמת את בוחרת לא להאמין לי??" היא קמה מהרצפה לידי, והלכה אל התיק שלה שהונח על השידה ליד המיטה של הארי. "השיחה ששמעת היא לא אמיתית." היא אמרה עם גבה אלי. מאיפה היא יודעת ששמעתי את השיחה!? "אני ערכתי אותה. הוא מעולם לא אמר את הדברים האלו. לא עליך לפחות…"
"מה זאת אומרת ערכת את זה??" קמתי בקושי רב מהרצפה, נתמכת בעמוד האינפוזיה. כל הרחמים שהיו לי אליה נעלמו והתחלפו בתחושת זעם.
"יש לך את כל הזכות לשנוא אותי על זה." היא אמרה והוציאה מעטפה מהתיק שלה, הסתכלה עליה שניות ארוכות והושיטה אותה אלי.
"מה זה?" שאלתי לא מבינה, לוקחת את המעטפה לידי.
"ה.. הארי.. הוא כתב לך את זה לפני.. לפני מה שקרה.. בבוקר של הטיסה.." דמעות זלגו מעיניה. "הוא רצה להביא לך את זה, אבל הראיתי לו משהו שמנע ממנו לתת לך את זה."
"מה הראית לו? אני לא מבינה אמבר!" הרגשתי את הקול שלי הופך לתוקפני.
"אני מצטערת.. באמת.. הלוואי יכולתי להחזיר את הגלגל אחורה." היא אמרה ויצאה מהחדר. בהיתי במקום בו היא עמדה שניות ארוכות, נאנחת עמוקות. מה זה היה עכשיו? למה היא התכוונה שהיא אמרה שהשיחה לא אמיתית? הסתכלתי על הארי, על ראשו החבוש, הצינור שהיה תחוב אל פיו, התחבושות שעל גופו.. דמעות זלגו מעיניי שוב.. ואז נזכרתי במעטפה. התיישבתי על הכיסא ליד המיטה ופתחתי אותה. זיהיתי את הכתב המעוגל והמסודר של הארי. וככל שקראתי יותר ויותר, הרגשתי את הצער עוטף אותי, את ליבי נמחץ תחת טונות של אבנים, את נשימתי הלא סדירה..

(למי שרוצה שתקרא את זה ביחד עם השיר שהוספתי לו קישור למטה- אני במקרה קראתי עם השיר הזה ברקע וזה עוד יותר ריגש אותי.. אז למי שרוצה הקישור למטה- הערת כותבת)

'טלי שלי, באבי יפה ואהובה שלי..
אני כל כך מנסה.. תאמיני לי, ניסיתי. ניסיתי בכל מעודי לשכוח, להתעלם, להדחיק את המחשבות שאוכלות אותי, להדחיק את הלב שלא הפסיק לדמם כבר שנה וחצי.. אבל אני לא יכול..
זה ניראה כאילו כל פעם שאני רואה אותך, ומדבר איתך.. הכול יוצא פשוט לא בסדר. במקום להגיד את מה שאני באמת רוצה להגיד, אני מוצא את עצמי פוגע בך עם המילים שלי, אני מוצא את עצמי מתחבא מאחורי הרים של ציניות ועוקצנות.. כמה אירוני, לא? לפני שנה וחצי אני הייתי זה ששאל אותך למה את מתנהגת ככה.. ותיראי אותי עכשיו.. חשבתי איך אני יכול להגיד לך כל מה שאני לא מסוגל להגיד לך בפנים.. וחשבתי על הדרך שלי, הדרך היחידה שאני מכיר, לכתוב לך.. הכתיבה היא המפלט שלי, תמיד הייתה ותמיד תהיה.. אני שופך את עצמי על הדף, בלי לפחד משיפוט ובלי לחשוב מה יגידו. אז הינה אני, יושב לי לבד, ומנסה לכתוב לך את מה שאני לא מסוגל להגיד לך..
כבר שנה שאני פוקח את עיניי בבוקר, מתעורר לבדידות מוזרה אליה התרגלתי. לכולם הכול היה רגיל, השמש זרחה להם כמו שהיא זרחה ביום לפני וכמו שהיא תזרח ביום שאחרי. אבל לא אצלי, אני רק ניסיתי מידי יום לאסוף את השברים, השברים שנותרו אחרי מה שעשיתי. הבנים היו מעודדים אותי, נותנים לי כוח לעבור את היום.. מנסים לשכנע אותי שיש עוד חיים.. הם לא ידעו שאת היית החיים שלי.. שום דבר לא חזר להיות אותו דבר. מאז שעזבת אותי, ובצדק, אני כבר לא הכרתי את עצמי. מצאתי את עצמי חושב וחולם וחושב שוב, רק עליך.. החיוך על הפנים נועד להסתיר את העצב שבפנים. אל תחשבי שהיה לי קל בלעדייך.. כל התמונות מהמועדונים וכל ה'אושר'.. הכל זיוף. את לא יודעת כמה היית חסרה לי, גם שהיינו עדיין בקשר. כמה חסר היה לי החיבוק שלך, הליטוף שלך.. אפילו קיוויתי לקבל ממך מרפק לצלעות כמו שנתת לי באותו בוקר, הבוקר המאושר ביותר בחיי, הבוקר בו התעוררתי לראשונה כשאת בין זרועותיי, הבוקר בו הבנתי שאת היחידה שאני רוצה להתעורר לצידה במשך שארית חיי. ניראה כאילו עברו חיים שלמים מאז. אם רק היית יודעת כמה העולם היה שונה לי.. פתאום כלום כבר לא היה חשוב, הכול איבד מהמשמעות שלו.. השירה שהייתה כל חיי כבר לא הייתה כלום, לא היה לי למי לשיר.. איך אני יכול לשיר שירי אהבה, כשהאהבה הגדולה של חיי לא איתי? מכל אותן הבחורות שהייתי איתם.. אותך אהבתי. אהבתי באמת. ועדיין אוהב. אהבה טהורה, אהבה שהיא מעבר לכל דבר, אהבה ללא גבולות, אהבה שנחרטה בי. את לימדת אותי מזה לאהוב ולהיות נאהב, את לימדת אותי מזה להעמיד מישהו אחר לפניך, מה זה לדאוג למישהו יותר ממה שאתה דואג לעצמך.. תמיד צחקתי על המשפט 'אהבה ממבט ראשון', איזה שטויות, איך אפשר להתאהב ממבט?.. אבל זה בדיוק מה שקרה לי איתך. ברגע שבו פתחת את ענייך כשהערתי אותך לפני שנה וחצי, ברגע הזה הייתי שלך. כבשת אותי במבט אחד. במבט ראשון. אילו רק יכולתי להסביר לך את הכול שוב.. עד כמה אני אוהב.. רציתי להיות שלך, להיות איתך.. במבט אחד ראיתי כמה טוב ורוך יש בך..
אני מנסה לברוח מהכול, אבל אני לא יכול. ניסיתי לשכוח מי את, מה היית בשבילי.. ניסיתי להשלים עם החיים חסרי הטעם שהותרת אחריך, ולזמן מסוים זה ניראה שהצלחתי. אבל זה רק ניראה ככה.. כי כשראיתי אותך, עומדת עם ג'מה בידייך.. הכול חזר, ובעוצמה חזקה יותר. אני לא מוכן לשכוח את הזמן הזה שאת היית שלי.. כל מה שהיה לנו.. מהסוף להתחלה.. זה היה קצר מידי..
כל מה שנותר לי לרשום זה.. סליחה. שלא הייתי שם, שלא הערכתי מה שיש לי בידיים, כשעדיין היה לי אותו. סליחה שלא תמכתי בך לאורך זמן אחרי מה שהמנוול הזה עשה לך, סליחה שלא הייתי שם בשבילך כשהחלטת בהחלטה אמיצה ללכת נגד ההורים שלך, ולעשות את מה שאת אוהבת, סליחה שהפרתי את הדבר היחידי שאי פעם הבטחתי לך, סליחה שפגעתי בך.. סליחה, סליחה, סליחה. איך מילה אחת עם חמש אותיות יכולה להכיל משמעות כל כך רבה, אה?
באבי, אני רוצה שתדעי מה את בשבילי.. מה שתמיד היית.. מה שתמיד תהיי..
אני לא עיוור, אני רואה שטוב לך עכשיו.. והייתי מוכן לרגע קטן אחד לשחרר. לתת לך להמשיך בחייך, להיות מאושרת, גם אם זה לא איתי. אבל אני לא יכול, אני אנוכי, אני יודע. אני אגואיסט מגעיל, נכון. אבל אני לא יכול לשלוט בזה. אני רוצה אותך.. רוצה אותך איתי, ולא עם אף אחד אחר.
כשראיתי אותך עם דין.. הוא חיבק אותך, הוא אחז בידייך.. מחשבות ושאלות החלו לאכול אותי מבפנים.. אולי התמזל מזלו והוא טעם את שפתייך? אולי הוא אפילו התעורר לצידך? הרגשתי איך אני נשבר לאט לאט, איך כל נגיעה שלו בך, הפשוטה ביותר, גורמת לליבי לשרוף..
אני לא יכול בלעדייך, באבי שלי. את הכול בשבילי.. העבר, ההווה, ובתקווה גם העתיד.. אני רוצה שנדבר.. שנדבר באמת.. אני רוצה שנעצור ונבין את הכול.. אני רוצה שתגלי שנשארתי אני, רק יותר שבור.. בתוך תוכי אני עדיין ה'תלתלים' שהכרת.. את היחידה שמסוגלת לאחות את ליבי, שמסוגלת להחזיר את האושר והאור אל חיי.. את הסאנשיין שלי, האור הזורח שמאיר אותי..
אנחנו כל כך קרובים פיזית, אבל יחד עם זאת כל כך רחוקים.. תדעי לך שטעיתי, הבנתי ולמדתי.
את כל מה שאני רואה מול עיניי מאז שראיתי אותך שוב.. כל מה שאני מדמיין זה אותך חוזרת אלי.. אל זרועותיי.. אל ליבי.. את עומדת מולי, בפנים אטומות רוב הזמן, בלי לדעת כמה כוח את נתת לי בימיי הקשים ביותר.. רק מילה אחת שלך הספיקה לי כדי להרגיש טוב יותר עם עצמי. את היית האור שבקצה המנהרה.. הדבר שהחזיק אותי לעבור את היום, הדבר לו חיכיתי יותר מכל- לשיחה איתך..
אני מבקש ממך רק דבר אחד. תנסי לפנות לי קצת זמן בתוך העולם שלך, תני לי סימן אחד.. סימן אחד שלא הכול אבוד.. סימן אחד קטנטן שאולי יש לי עוד סיכוי להיות מאושר, איתך..
אני מתגעגע אליך באבי.. אל המגע שלך, אל הצחוק שלך.. אני מחפש את המילים הנכונות לומר לך מה את בשבילי.. עד כמה את חלק בלתי נפרד מליבי.
אני מבקש ממך, לא.. אני מתחנן.. תשיבי לי את טיפת האושר שהרגשתי איתך. כל מה שנותר לי זה זיכרונות מתוקים, נגיעות קטנות של אושר איתך, שנגמרו עוד לפני שהתחילו..
אם רק תתני לי.. אני אתן לך ימים, שנים, כל דקה מחיי.. כי את חיי.. אם תרצי אותי, אני אהיה שלך.. לעולם לא אעזוב אותך, אני אקדיש כל דקה מחיי כדי לגרום לך לצחוק, כדי לחבק אותך, לנשק אותך, לעטוף אותך.. אני אפול כמו שיכור לרגלייך, ואני אחיה את חיי רק לצידך.. אני אשכח את השמות של כל הבנות בעולם למענך, אני רוצה להכיר רק את טעם שפתייך.. רק את ריחו של עורך..
באבי, אני כבר לא יודע מה להגיד. אני בוכה כמו תינוק, מכתים לך את הדף בדמעות שזולגות ללא אישור. כואב לי, אני רוצה אותך. גאד דמאט, אני צריך אותך!.. אני אוהב אותך.. את כל חיי.. אני לא מכיר את עצמי, כל מה שאני חושב עליו זה את.. בכל שנייה שעוברת.. רק את שוכנת במחשבותיי..
אני מתחנן אליך, תני לי הזדמנות.. תני לנו הזדמנות.. הזדמנות להיות מה שלא יצא לנו להיות.. הזדמנות להיות מאושרים.. להיות נאהבים.. תני לי לחזור אל זרועותייך, אל חום גופך.. אל ליבך.. את הנשמה שלי, החצי השני שמשלים אותי, את האור שבי, את השמחה, החיוך והאושר…
את הכל!

אני מבטיח לך, שאם עדיין לא תרצי לשמוע ממני אחרי זה, אני איעלם. אני אפסיק להיות אגואיסט, ואתן לך ללכת. כי בסופו של דבר, האושר שלך הוא מה שחשוב לי, גם אם זה אומר שלא תהיי איתי, גם אם זה אומר שאני אשאר באפלה.

באבי אהובה שלי,
I can love you more than this…
אם רק תתני לי..

אוהב יותר ממה שמילים יכולות לתאר,
באבי שלך.'

בחיים לא התייפחתי ככה. לא אחרי מה שקרה עם עומרי, לא כשהוא סיפר לי על הבגידה שלו, לא כשהבנתי שאני עדיין אוהבת אותו, לא כשחשבתי ששמעתי אותו אומר שהוא לא אהב אותי.. אף פעם בחיי לא התייפחתי ככה. הרגשתי את ליבי, מאיים להתפוצץ.. המכתב נשמט מידיי וקמתי אל הארי.. מביטה בפניו של אהבת חיי היחידה..
"ה..הארי.." התייפחתי. "ב..באבי שלי.. תתעורר.. ב..בבקשה.. אל תשאיר אותי לבד.. אני.. אני אוהבת אותך.. בבקשה, אלוהים, בבקשה.. תחזור אלי.." טמנתי את ראשי בחזהו, מתייפחת עליו. "אני כל כך אוהבת אותך.. אתה.. אתה לא מבין עד כמה.." דיברתי אליו, יודעת שהסיכויים שהוא שומע אותי הם קלושים. "באבי שלי.. אהבה יחידה שלי.." בחיים לא חשבתי שצער יכול לשאוב אותי פנימה, לגרום לנשימתי לברוח מאפי, לגופי לפרפר, לריאותיי לחרחר.. התחלתי להשתעל על חזהו, נואשת לאוויר.. זה הרגיש כאילו הריאות שלי שוב מתמלאות בעשן.. התחלתי לשמוע באוזניי את פצפוצי האש, גופות של אנשים שרופים עולים מולי עיניי פתאום.. אני נכנסת להתקף!? הרמתי את עצמי ממנו, וברגע שעזבתי את ידיי ממעקה המיטה שלו, הרגשתי את עצמי נופלת ופוגעת ברצפה הקרה. והכול החשיך.