כך פגשתי את הארי סטיילס- עונה 2 פרק 21

טוב, אז אנחנו מתקדמים לקראת סוף העונה.. (אני לא מאמינה!!!) הפרקים הבאים הולכים לסגור מעגל.. סוג של.. הפרק טיפה ארוך יותר מהרגיל.. מקווה שתאהבו :)
____________________________________________

-נקודת מבט כללית-

עברו שלושה ימים מאז השריפה במועדון. לאחר שמכבי האש הצליחו להשתלט על האש ולכבות אותה, צוות אנשי מד"א נכנס למקום וחילץ משם בראש ובראשונה את לואי, אלה וטלי, יחד עם עוד שלושה אנשים. לאחר מכן פינו את שאר האנשים מהמועדון. 23 אנשים נהרגו בשריפה הזו, בעיקר צעירים. המשטרה קבעה את הסיבה- קצר שנגרם במערכת ההגברה שהייתה מתחת לבמה. גילו שעובד במקום השאיר בקבוק מים פתוח ליד המערכת, ומהבסים של כלי הנגינה הבקבוק זז ונשפך על כבל פתוח שהיה שם. ואז הקצר הגיע גם לבלון גז קטן שהיה בסביבה, גורם לשני פיצוצים, שאחד מהם גרם לקריסת הבמה, שסחבה איתה שלושה נגנים מהלהקה, ואת הארי, הארי סטיילס.
דין, נייל, ליזי, ליאם ורוז היו במקרה מחוץ למועדון. הבנים התעצבנו על הארי שלקח על עצמו לשיר לבד את השיר שלהם, ויצאו החוצה, כשהבנות שאיתם הגיעו יוצאות אחריהם. דין יצא לשיחת טלפון שהייתה לו, והוא לא ידע בכלל על ההחלטה של הארי לעלות לשיר. הם עמדו כולם יחד, ואז נשמע הפיצוץ מפנים. באינסטינקט, הם כולם השתטחו על הרצפה, הבנים מגנים בגופם על הבנות. אנשים התחילו לצרוח ולצאת מהמועדון, רצים לכל עבר. שלוש דקות לאחר מכן הגיעו כבר שוטרים, שמנעו מכולם להיכנס. ליאם ודין ניסו להיכנס למועדון, התפרעו בידיהם של השוטרים שמנעו מהם זאת.
הם ישבו בצד, חרדים לגורלם של חבריהם. ואז הוציאו אותם. הם נעמדו כולם בשורה אחת, מביטים באלונקות החולפות כשחבריהם נמצאים עליהם.
טלי הייתה מחוסרת הכרה, פניה שחורות משחור ומכונת הנשמה משאירה אותה בחיים. על ידיה היו כוויות רבות, חלקים מבגדיה שרופים וחושפים עור שהשחיר. הפרמדיקים רצו והובילו אותה בדחיפות אל האמבולנס ומשם לחדר מיון, דין הצטרף אליהם. ואחריה, כאילו המראה של טלי לא הספיק להם, הם הוציאו את אלה על אלונקה. ידיה ורגליה היו שחורות, כוויות כיסו את רגל שמאל שלה, וחצאית המיני שהיא לבשה נשרפה בקצותיה. ואז לואי, שהיה במצב דומה לשל אלה, רק שעיניו היו פקוחות, והבעת חרדה מכסה את פניו. הבנים התקרבו אל לואי בזמן שחיכו שהאמבולנס שלו יגיע, היה לו מבט ריק, חסר תחושה בעיניו. לאחר שהעלו גם את לואי על האמבולנס, הבנים חיכו. היה להם עוד חבר אחר בפנים. חבר שלא הגיע. לאחר מה שנראה כמו נצח, הפרמדיקים חילצו את כולם, חוץ מאלו שהיו בהריסות הבמה. לא הצליחו להגיע אליהם, לכן הם נאלצו לחכות לכלים מיוחדים שיגיעו. מרגע לרגע החשש לחייו של הארי גבר, מותיר את הבנים שבורים, המומים.
בסופו של דבר, אחרי שעתיים וחצי של עבודה, הארי חולץ, במצב קריטי.

***

"לא.. שום דבר חדש. כן. לא, זה בסדר אן. אני כאן. קחי את הזמן. כן, כן, ברור. אוקיי. ביי." אמבר ניתקה את השיחה עם אמא של הארי. זה היום הרביעי שהוא מונשם ומורדם. אמבר ישבה ליד מיטתו בבית חולים, מחכה שאן תגיע. היא הרימה את רגליה אל הכיסא, מצמידה אותן אל החזה שלה וכרכה את ידיה סביב ברכיה, מביטה בהארי. הרופאים לא היו אופטימיים. בכלל לא. היו כבר שני מקרים בארבעה הימים האחרונים בהם הוא קרס, והיו צריכים להחיות אותו בעזרת שוקים חשמליים.
"היי אמבר.." ליאם נכנס אל החדר, מחזיר את אמבר ממחשבותיה, ושתי כוסות קפה בידיו. "הבאתי לך קפה.." הוא הושיט לה כוס אחת ונעמד ליד המיטה, מביט בחברו המונשם. אף אחד מהבנים לא התאושש באמת ממה שקרה. העובדה שהם יצאו ללא פגע מהעניין הזה, העובדה שלהם המזל האיר פנים אכלה אותם. הם יצאו מהמועדון כי הם כעסו עליו, ומסתבר שזה מה שהציל אותם.
"תודה.. מה עם לואי? ואלה?" אמבר לקחה את כוס הקפה ולגמה ממנה, מסתכלת על פניו המהורהרות של ליאם. לקחו לו כמה שניות לענות.
"לואי רגיל. הוא יציב ומתקשר. הרופאים אופטימיים, אומרים שעוד שלושה ימים הוא כבר יוכל להשתחרר. אלה.. הריאות שלה עדיין לא התנקו מכל העשן שהיא שאפה, אז היא תהיה מאושפזת קצת יותר. אבל גם היא, כבר מתקשרת." הוא לגם מהקפה.
"לואי יודע? על ההריון?.." אמבר שאלה בשקט. אחרי שהביאו אותם אל הבית חולים וערכו להם בדיקות וטיפלו בהם, הרופאים הודיעו לחבורה שאלה בהריון בחודש ראשון. זה תפס אותם בהפתעה, לא היה להם מושג. הבנים הניחו שבגלל שלואי לא אמר כלום על זה, הוא כנראה לא יודע.
"עדיין לא. אין לנו זכות לספר לו. זה צריך לבוא מאלה." הוא ענה בפשטות.
"הם כבר ראו אחד את השני?"
"עוד לא. אף אחד מהם לא במצב של לזוז ממיטתו. אבל נתנו להם לדבר דרך הטלפון. אני הייתי עם אלה, ואני יכול להגיד לך.. שהבכי שלה ריסק אותי.." ליאם נשם עמוקות, מנסה להתגבר על שטף הרגשות שהציף אותו פתאום. "מה איתו? בדקו אותו היום?"
"כן. הם עדיין לא מעירים אותו. הניתוח שעשו לו כנראה הצליח, הריאות שלו מתפקדות. הם עדיין לא יודעים בקשר לרגל, הם אמרו שאחד הברזלים של הבמה ממש מחץ אותו." אמבר טמנה את ראשה בין ברכיה, לוקחת נשימה עמוקה. עדיין קשה לה להסתגל לזה, לעובדה שבמשך ארבעה ימים הבן האדם היחידי שהיא הסכימה לעצמה להרגיש אליו משהו אחרי מה שקרה לה, שוכב מחוסר הכרה, עם חשש כבד לחייו. היא הרגישה כאילו ההיסטוריה חוזרת על עצמה, ודמעות החלו לעלות בעיניה.
"יהיה בסדר, אמבר. אסור לנו לאבד תקווה. אנחנו צריכים להיות חיוביים…" ליאם התקרב אליה והניח את ידו על כתפה בניחום.
"מה עם.. עם טלי?" זה ניראה כאילו כל השנאה שאמבר חשה אליה נעלמה. איך אפשר לשנוא מישהו שכמעט איבד את חייו?
"עדיין מורדמת. שמעת מה הרופאים אמרו?" הוא שאל אותה, והמשיך לדבר כשראה אותה מנידה בראשה לשלילה. "הם אמרו שהיה לה זעזוע מוח, כי היא חבטה את הראש במשהו. יחד עם העשן וזה שהיא איבדה את ההכרה, זה דפק לה משהו שם במוח, והם עדיין לא מצליחים להעיר אותה. הם אמרו שהריאות שלה כבר כמעט נקיות, והיא כבר לא על חומר הרדמה.. אבל היא פשוט לא מתעוררת…" אמבר השפילה את מבטה, והיא לא יכלה להתעלם מהצביטה שהיא הרגישה בליבה. היא חשב ברע עם מה שהיא עשתה לטלי, על הסבל שהיא גרמה לה..
"מסכנה…" אמבר מלמלה בשקט, יותר לעצמה מאשר לליאם.
"כן.. הרופאים גם אמרו שזה שהיה לה זעזוע מוח בעבר כנראה עשה את זה יותר גרוע עכשיו.." ליאם התרחק לכיוון הדלת, זרק את כוס הקפה הריקה והתמקם שוב מול מיטתו של הארי.
"היה לה זעזוע מחר בעבר? הילדה לא מצליחה לשמור על הראש שלה, אה?.." אמבר גיחכה, אבל לא גיחוך מזלזל או ציני, גיחוך עצוב, גיחוך מרחם..
"לפני שנה וחצי, כשהיא כמעט נאנסה היא ע-"
"היא כמעט נאנסה??" אמבר קטעה את ליאם, לא מאמינה לדבריו.
"כן.. האקס שלה.. הוא כמעט אנס אותה.. הארי הגיע אליה בזמן והציל אותה. אחרת.." ליאם לא המשיך את המשפט, הוא גם לא היה צריך. אמבר הבינה מה היה קורה אם הארי לא היה מגיע אליה בזמן. מסתבר שהקשר ביניהם חזק יותר ממה שהיא חשבה. אם אמבר חשבה שהיא חשה אשמה, זה כלום לעומת מה שהיא מרגישה עכשיו. היא לא ידעה שזה מה שטלי עברה. כמעט להיאנס על ידי האקס שלך? יש יותר משפיל מזה? האשמה שלה רק הלכה והתעצמה עם כל רגע שעובר.
"ליאם?… אתה.. אתה יכול להישאר כמה דקות עם הארי? אני צריכה לצאת רגע.."
"כן ברור. לכי תתאווררי קצת." ליאם חייך אליה חיוך קלוש ותפס את מקומה על הכיסא ברגע שהיא קמה. אמבר יצאה מהחדר, שקועה במחשבות. היא דאגה להארי, אבל היא לא יכלה להתעלם מהאשמה שכרסמה בה, מהאשמה של מה שהיא עשתה. המצב הזה, השהייה הממושכת בבית חולים, הזיכרונות שהחלו לעלות בה, הכול ניראה פתאום כל כך.. כל כך רשע.. היא לא בדיוק הבינה עד עכשיו, עד כמה היא השתנתה. עד כמה היא באמת הפכה להיות כלבה מהגהנום.
בלי שום יעד מוגדר, אמבר החלה לצעוד במסדרונות הבית חולים, ואחרי דקה או שתיים היא מצאה את עצמה נעמדת בכניסה לחדרה של טלי. רוז ישבה איתה שם, מארחת חברה לטלי ששכבה ללא כל תזוזה, מכונה מנשימה אותה. אמבר נכנסה אל החדר, ונעמדה מול המיטה, מביטה בפניה של טלי, וסורקת את גופה. תחבושת הייתה על ידה, ועל רגליה.
"רוז, תוכלי להשאיר אותה כמה דקות לבד עם טלי?" היא שאלה פתאום, מופתעת בעצמה מהבקשה
"אממ.. כן.." רוז נראתה מבולבלת, זו פעם ראשונה שאמבר בכלל הביטה לכיוון החדר של טלי, ועכשיו היא רוצה פתאום להישאר איתה לבד? בכל מקרה, היא קמה והשאירה את אמבר בחדר.
אמבר התקרבה אל טלי, מסתכלת בפניה השלוות, כאילו היא לא עברה דבר בימים האחרונים. היא לא ידעה למה היא שם. למה רגליה הובילו אותה דווקא לחדר הזה, למה מוחה ציווה על פיה לבקש להישאר איתה לבד.
"אני.. אני מצטערת.." היא מלמלה פתאום. "לא הגיע לך.. הלוואי יכולתי להחזיר את הגלגל אחורה.." היא נאנחה. מה לעזאזל היא עושה!? ממתי היא מבקשת סליחה?! היא לא הייתה צריכה לבוא לפה. היא הסתובבה בבת אחת, והופתעה כשהיא ראתה את זאיין עומד בכניסה.
"לא הגיע לה מה?" הוא שאל בהפתעה, במבט ריק. זה לא היה סוד שזאיין מעולם לא סבל את אמבר. היא ידעה את זה, הארי ידע את זה, כולם ידעו את זה.
"ס..סתם." היא פלטה במלמול ועשתה את דרכה אל מחוץ לחדר, מתחככת בכתפו של זאיין כשהיא עברה אותו.

-אחרי שלושה ימים נוספים-

"את צריכה לחזור למיטה שלך! את עדיין לא יצאת מהסכנה!" ליאם לא צעק, אך קולו בהחלט היה תוקפני ומצווה.
"לא! אני מרגישה בסדר. אני לא זזה מפה ליאם, לא משנה מה תגיד." היא עמדה על שלה, היא התעקשה. שום דבר לא יזיז אותה משם.
"רוז, אולי את תכניסי לה קצת היגיון למוח? היא עדיין לא בריאה!" ליאם פנה לרוז, אולי לה היא כן תקשיב. ליאם לא ידע למה, אבל היא ממש נקשרה לרוז. כנראה בגלל שרוז ממלאת את התפקיד שהיא מילאה פעם, בתחילת דרכה.
"טלי.. הוא צודק.." היא מלמלה בחוסר ביטחון, לא מבינה למה ליאם חושב שיכולה להיות לה השפעה עליה.
"רוז, אני אוהבת אותך אבל אל תתערבי. אני לא זזה מכאן בעד שום הון שבעולם!" טלי השעינה את ראשה על גב הכיסא, נאנחת מהריב המיותר הזה. היא לא הולכת לקום מהכיסא הזה.
"טלי.." היא לא פקחה את עיניה, אבל היא יכלה לזהות את קולו של זאיין. "את צריכה לחשוב על עצמך.. על הבריאות שלך.. למה את מתעקשת ככה?" טלי לא ענתה. היא המשיכה לשבת עם עיניים עצומות.

היא התעוררה לפני יומיים מהתרדמת. הרופאים היו המומים, היא פשוט פקחה את עיניה, והתיישבה על המיטה. הבדיקות שערכו לה הראו שעדיין הריאות שלה לא התנקו מהפיח והעשן, אבל טלי טענה שהיא מרגישה בסדר גמור. הרופאים לא ידעו איך להסביר את זה, אבל הם השאירו אותה להשגחה של שבוע נוסף. הם פחדו ממש שנקרא 'פיק אנרגיה'. אומרים שלפעמים, חולים מתעוררים פתאום מתרדמת כאילו כלום לא קרה, מרגישים יותר טוב מאי פעם, אך אחרי כמה ימים, האנרגיה הזו שהם קיבלו נעלמת, והם שוקעים שוב לתרדמת, בדרך כלל יותר חריפה ומסוכנת מהקודמת. טלי תאמה לתיאור הזה, באופן בו היא פתאום התעוררה והרגישה טוב, אך הרופאים העדיפו להישאר אופטימיים. לא תמיד ה'פיק אנרגיה' הזה קורה.
מהרגע שהיא קמה, המילה הראשונה שהיא הוציאה מפיה, הייתה שמו של הארי. ליאם לקח על עצמו את התפקיד לספר לה את מצבו, ואת מצבם של לואי ואלה, שכבר הרגישו יותר טוב. כשליאם סיים את דבריו, טלי קמה בבת אחת מהמיטה, מחזיקה את עמוד האינפוזיה שחובר אל ידה, והיא דרשה בתוקף ללכת לראות את הארי. ליאם שהופתע מהכוחות הפתאומיים שהיו לה, שאל את הרופאים אם זה בסדר והם אמרו שכן. טלי נכנסה לחדר של הארי, ודמעות עלו בפניה כשהיא ראתה אותו שוכב מחוסר הכרה, מחובר למכשירים. מאז, במשך היומיים האחרונים, היא לא עזבה את הכיסא שליד מיטתו. היא אכלה שם את הארוחות שהביאו לה, ישנה שם, ישבה שם.. הפעמים היחידות שהיא קמה היו כדי ללכת לשירותים. היא לא עזבה את חיקו אף לא לרגע, לא משנה כמה הבנים התעקשו, לא משנה כמה אן, אמא שלו הפצירה בה לדאוג לעצמה וללכת לחדרה ולשכב. שום דבר לא עזר.

"טלי! את תקשיבי לי טוב עכשיו! אם את לא-"
"נייל, סתום! תשתחררו ממני כבר!" נמאס לה,היא הרימה את ראשה במהירות, מה שגרם לה לסחרחורת קלה. הבנים הבחינו בחוסר האיזון הפתאומי שלה, והתקרבו אליה בבת אחת, מחזיקים אותה.
"טלי!? את בסדר?? תקראו לרופא!" זאיין צעק.
"לא.. לא. אני בסדר.." הסחרחורת עברה לה. היא פקחה בעיניה וראתה לראשונה את כולם עומדים סביבה, מסתכלים עליה בהבעה מודאגת. "באמת, אני בסדר. בבקשה חבר'ה, אני לא יכולה ללכת. אם אני לא אהיה פה אני אשתגע.. תבינו אותי.. בבקשה.." היא אמרה בקול חלש. אם צעקות לא עזרו, לפחות היא תפנה אל הלב שלהם.. הם יבינו אותה, יבינו למה היא לא יכולה להתרחק ממנו.
הבנים עזבו את העניין. לא שהייתה להם כל כך ברירה, הם בחיים לא חשבו שטלי יכולה להיות עקשנית כל כך. אחרי כמה שעות, הבנים עזבו את החדר, הלכו לבקר את לואי ואלה, ורק טלי ואמבר נשארו עם הארי בחדרו.
אמבר הביטה מהצד על טלי. רגליה של טלי היו צמודות אל החזה שלה, והאינפוזיה הייתה מחוברת ישירות אל הווריד שלה. מבטה לא זז מהארי לשנייה, היא פשוט ישבה שם ובהתה בו. מחכה לתנועה הקטנה ביותר שלו, לכל תזוזה.. לכל סימן חיים.. אמבר לא יכלה שלא להיסחף למחשבות.. הרי, טלי חושבת שהארי מעולם לא אהב אותה, אבל בכל זאת היא כאן, לא עוזבת את מיטתו כבר יומיים.. למרות שהיא בטוחה שכל מה שהוא עשה זה לשקר לה.. היא כאן.
"למה את פה?" אמבר שאלה פתאום. טלי הפנתה את מבטה אליה. זו הפעם הראשונה שאמבר מדברת איתה ופונה אליה ביומיים האחרונים. "אני מתכוונת.. את יודעת שהוא לא אהב אותך.. אז למה את עדיין פה?" היא המשיכה לדבר כשהיא ראתה שטלי מופתעת.
"זה שהוא לא אהב אותי מעולם, זה לא אומר שאני לא אהבתי אותו." היא אמרה בקול חלוש ופנתה שוב להביט בהארי.
"את עדיין אוהבת אותו.." אמבר מלמלה, כאילו רק עכשיו ההבנה הזו מחלחלת אל התודעה שלה. טלי לא ענתה לה, היא פשוט המשיכה להביט בהארי. "גם אני אהבתי ככה מישהו פעם.." היא אמרה פתאום, מופתעת בעצמה שהיא אמרה בקול את מה שעבר במוחה. טלי הביטה בה מופתעת.
"טוב לדעת שיש לך לב." טלי פלטה בארסיות.
"טעות, היה לי לב.. עכשיו כבר לא." להגיד את המילים האלו בקול, גרמו לדמעות לעלות בעיניה של אמבר. פתאום היא הבינה באופן מלא את מה שהיא עשתה לטלי. פתאום היא הבינה שהיא שברה את ליבה של טלי, בדיוק כמו ששלה נשבר. מועקה התחילה להצטבר בתוכה, מכבידה על נשימתה.
"כן, דיי שמתי לב לעובדה הזו.. מה קרה לך?" טלי שאלה, באמת בהתעניינות. אמבר הביטה בה, מנסה לזהות קמצוץ של ציניות או עוקצנות במילותיה ובהבעתה של טלי. אבל לא, היא באמת שאלה את זה בכנות. אמבר הרגישה איך הצער עוטף אותה, את כל כולה.. היא הייתה חייבת לשחרר את זה, לספר למישהו את מה שהיא לעולם לא סיפרה לאף אחד, אפילו לא לאלין, ואם המישהו הזה זאת טלי.. אז שיהיה. היא לא יכלה יותר לשמור את זה לעצמה. היא הייתה חייבת לספר..
"זה קרה לפני שלוש שנים…" הדמעות זלגו על לחייה לנוכח הזיכרונות שהציפו אותה.