כך פגשתי את הארי סטיילס- עונה 2 פרק 2

-נקודת המבט של טלי-

ויתרתי. אני כבר לא אצליח להירדם. ייצבתי את כיסא המטוס למצב ישיבה, מביטה בחלון המטוס, רואה רצפת עננים נפרסת בשמיים הכחולים מתחתיי. הזיכרון האחרון שעלה במוחי העיק עלי בין רגע, גורם לכמה דמעות מרדניות לזלוג מעיניי. לא יכולתי להוציא את השיחה האחרונה הזו שלנו ממוחי, היא נטמעה, נחרטה עמוק, מסרבת לעזוב, מסרבת להישכח, מסרבת לתת לי לשחרר.

-השיחה מלפני שנה-
"היום בבוקר.." הוא לקח נשימה עמוקה, ואז הוא אמר את זה, מפלח את ליבי, את נשמתי, בסכין חדה, שנדקרה בליבי, מותירה אותו לדמם. "היום בבוקר, התעוררתי ליד אותה ברמנית במיטה."
הרגשתי כאילו עולמי חרב עלי. כל הכוחות האחרונים שנותרו בי נעלמו, גורמים לי להפיל את הפלאפון על המיטה, כשהיד שלי עדיין ליד האוזן, קפואה. קפאתי, לא יכולתי לזוז, לא יכולתי לנשום. דמעות החלו לזלוג מעיניי, כאילו מוחי שחרר את מאגר הדמעות שיש לי, הן נשפכו להן כמו נהר, זורמות על גבי לחיי, מגיעות אפילו אל בגדיי, נוטפות מפניי. יכולתי לשמוע קול חלוש קורא בשמי, לקח לי זמן לעכל שזה הקול שלו בטלפון. הסתכלתי על מסך הטלפון, והתמונה שלו ברקע רק גרמה לליבי להישבר יותר, פוצע אותי מהרסיסים שהרגשתי שהתפזרו בכל גופי, דוקרים ושורטים כל תא ותא בתוכי, שורפים אותי מבפנים. התקשיתי לנשום, ואנקת בכי השתחררה מפי, גורמת להארי לצעוק חזק יותר את שמי דרך הטלפון. קיפלתי את רגלי, הקרבתי אותן אל החזה שלי ותפסתי את ראשי בידיי, אובדת עצות.. המחשבה שהוא היה עם מישהי אחרת, שהוא נישק מישהי אחרת, ליטף מישהי אחרת, אחרי שהוא אומר לי כל החצי שנה הזאת שהוא אוהב אותי.. בתוך תוכי ידעתי שזה יגיע באיזשהו שלב, ציפיתי לזה, אבל לא ציפיתי שזה יכאב ככה, לא ציפיתי שזה ירגום לי להרגיש כה נבגדת.. חיבקתי את ברכיי וטמנתי את ראשי במרווח שבינם לבין גופי, מתייפחת. שמעתי את הארי.. 'באבי שלי, את הורגת אותי, אל תבכי'.. זה הרתיח אותי ברגע, הוא עוד מבקש ממני לא לבכות!? הוא עוד אומר שאני הורגת אותו?? אני?? שכל מה שעשיתי זה לשבת ולהיות משועבדת לפלאפון, מחכה נואשות לכל שיחה, לשמוע את קולו, מחכה לרגע בו הוא יוכל לדבר איתי בסקייפ, לראות אותו גם אם זה דרך מסך מחשב.. אני הייתי סגורה בקופסה שנקראה על שמו, בזמן שהוא טייל בעולם, יצא למועדונים, נהנה לעשות את מה שהוא אוהב, לשיר לרקוד.. ואני זו שהורגת אותו?! מחיתי את דמעותיי ברגע, מרגישה איך כל הכאב הפך לזעם, נהפכתי שוב למה שהייתי, שוב הרגשתי את הלבנים והסלעים מתחילים להיבנות מסביב לליבי. הרמתי את הטלפון, מצמידה אותו לאוזניי.
"אני לא אבכה. אני לא אהיה עצובה. אני לא ארגיש שזאת בגידה. כי זו לא. אין בינינו כלום הארי. זו רק אשליה שברוב טיפשותי המשכתי להאמין שהיא נכונה." דיברתי בקול הכי קר ומנוקר שיכולתי להוציא מפי, זורקת סכינים חדות בכל מילה שאני אומרת. "אתה לא חייב לי כלום. וזאת הפעם האחרונה שאנחנו הולכים לדבר הארי, כי אני כבר לא יכולה להמשיך ככה. אני צריכה להתחיל לחיות את חיי." כלום כבר לא עניין אותי פתאום, הרגשתי אדישה, חסרת אכפתיות.. בעצם, לא הרגשתי כלום. פשוט כלום. נהייתי פתאום אפאתית, הכאב הסבל והזעם שבי הגיעו לרמות כל כך גבוהות עד שהפסקתי להרגיש.
"לא, באבי, אל תגידי לי את זה! אני אוהב אותך! אני מצטער, אל תגידי את זה, יש בינינו הכול, אני ואת.. אנחנו או-"
"אין בינינו כלום!" צרחתי עליו בטלפון "אנחנו כלום! אתה מבין!? אתה חי את החיים שלך שם ונהנה ובינתיים אני זו שסגורה בבית מחכה לשיחות ממך! נמאס לי לחכות לצלצול כל החיים! נמאס לי!"
"באבי.." הקול שלו היה שבור, אבל לא היה איכפת לי. נמאס לי. בתוך תוכי ידעתי שאני לא יכולה להאשים אותו, הוא גבר, כמה הוא כבר יכול לחכות למישהי שהוא כנראה לא יראה יותר בחיים?!
"אל תתקשר יותר. תשכח שהייתי קיימת בכלל. תמחק אותי מחייך." אמרתי וניתקתי את הטלפון. לא עניתי לשיחות שלו מאז. ואז, באיזשהו שלב, אחרי חודשיים, השיחות האלו הפסיקו להגיע. הוא הבין שהוא איבד אותי.

'נוסעים יקרים, אנחנו נוחתים כעת בשדה התעופה היטרו' שבלונדון, אנא הדקו חגורות'
הקריאה של הטייס החזירה אותי ממחשבותיי. מחיתי את הדמעות בעיניי, והתיישרתי בכיסא, מהדקת את החגורה. השיחה הזאת עדיין כאבה כאילו היא קרתה אתמול בלילה. אבל הבטחתי לעצמי באותו יום שאני אף פעם לא אגיע למצב שיברון שכזה יותר, שאני לא אתן לאף אחד את ההשפעה הזו עלי. שלא תבינו לא נכון, אני לא מרחיקה ממני אנשים כמו פעם, להיפך, אפילו הכרתי מישהו לפני חצי שנה, אבל זה לא הלך, זה כבר סיפור אחר. החלטתי פשוט לזרום עם זה, אם מישהו מוצא חן בעיניי, אני לא ארחיק אותו, אבל אני כן אשמור על עצמי, אעמוד על המשמר, שומרת על ליבי, הוא נפגע יותר מידי פעמים.
אחרי כמה שעות מייגעות בשדה התעופה, הגעתי למלון שלי, עולה לחדרי ומניחה את המזוודה על המיטה. החדר היה נחמד, דיי גדול האמת, מלון על רמה. הם לא חסכו בהוצאות עלי מסתבר, הם רוצים אותי.. חיוך עלה על פניי מהמחשבה הזו. אנשים מכירים אותי בזכות העבודה שלי, בזכות ההפקות שהקמתי, הפקות עוצרות נשימה ביופיין. השעה הייתה מאוחרת, ואחרי מקלחת חמימה ונעימה נכנסתי למיטה. מחר יום חדש. מחר מתחילים החיים החדשים שלי.
הגעתי למשרדי החברה בשעה 9 בבוקר. היה קריר בתקופה הזו, אז לבשתי מכנס שחור ארוך, מגף קצר עם עקב דק וחולצה ארוכה, קצרה מלפנים ארוכה מאחורה. לקחתי איתי מעיל ליתר ביטחון, אמרו שיכול להיות שתהיה סופה. על שיערי השחור והגולש הנחתי כובע צמר, שישמור עליו מהרוחות בחוץ. קיבלו את פניי בחום, הציעו לי ארוחת בוקר, הראו לי את המקום ולבסוף הובילו אותי אל החדר שבו אני אעבוד היום.
"אז זה המשרד שלך, אני מקווה שהוא בסדר.." אמרה המזכירה.
"הוא מעולה." חייכתי אליה.
"יופי, תכף יגיע דין והוא יתדרך אותך." היא חייכה ויצאה. דין היה המפיק הראשי פה, זה ששמע עלי והציע להעסיק אותי. בחנתי את החדר, הוא היה נחמד. הקיר מול הדלת היה כולו זכוכית, חושף בפניי את המראה המרהיב של לונדון היפיפייה. הרצפה הייתה מכוסה בשטיח בצבע שמפניה, שולחן עבודה ומחשב, טלפון, ארונות למסמכים ושלוש כסאות, אחת שלי ועוד שניים מול מקום הישיבה שלי. התיישבתי על השולחן והדלקתי את המחשב. בינתיים הסתובבתי להביט בחלון. שעון הביג בן המפורסם נראה מפה בבירור, וגם הגלגל הענק. לונדון היא עיר מדהימה, אני מקווה שיצא לי לטייל בה קצת. שמעתי דפיקה על הדלת, והיא נפתחה. הסתובבתי בכיסאי וראיתי בדלת בחור גבוה, עם שיער חום מעט ארוך, עיניו היו בצבע חום דבש, הוא היה שחום, והיה נראה מבעד לבגדיו כי גופו היה חטוב. הוא ניראה טוב. ממש טוב.
"היי, נעים מאוד. דין." הוא התקרב אלי ומושיט אל ידו אלי.
"טלי, נעים מאוד." קמתי מהכיסא ולחצתי את ידו. הוא נעמד מולי, השולחן מפריד בינינו.
"איך הייתה הטיסה?" הוא שאל והחווה אלי עם ידו שאני אתיישב בכיסאי בזמן שהוא ישב על הכיסא ממולי.
"ארוכה…" חייכתי. "5 שעות טיסה זה לא קל…"
"אני מקווה שנחת אתמול כי מחכה לנו הרבה עבודה. היום את לא תעבדי פה, אנחנו יוצאים עכשיו לאולם מופעים פה בקרבה, כמה מהאומנים מגיעים היום לעשות חזרות שם." ליבי צנח. יכול להיות שאני אראה את הארי עוד היום?! חשבתי שיש לי לפחות שבוע, עד שאני אטוס לפריז.
"כ..כמה אומנים?" שאלתי, מנסה לא להראות את העובדה שליבי פועם על מאתיים בערך.
"כן.. היום אני יודע שיבואו כריס בראון, דמי לובאטו, ופינק." נשמתי לרווחה. אני לא אראה אותו היום. "אה.." הוא אמר פתאום, נזכר במשהו. בבקשה אל תגיד את מה שאני חושבת, בבקשה.. "שכחתי, גם וואן דיירקשן." הוא אמר את מה שאני חושבת.. נאנחתי בכיסאי.
"הכל בסדר?"
"כן, כן, ברור. בוא נלך." קמתי, לקחתי את התיק והמעיל ויצאתי אחריו, מנסה לעכל את העובדה שאני הולכת לפגוש היום את הבן אדם האחרון שרציתי לראות.

-נקודת המבט של הארי-
השעון המעורר צלצל, הנפתי את ידי לכיוון השידה שליד המיטה שלי, מכבה אותו. הנחתי את ראשי חזרה על הכרית, נאנח מעייפות. הרגשתי את ידיה של אמבר מחבקות את גבי, והסתובבתי אליה.
"בוקר טוב.." היא אמר עם עיניים חצי עצומות, נותנת לי נשיקה קצרה על שפתיי.
"בוקר.." חייכתי אליה. היא הרימה את עצמה ונשכבה עלי. היא עדיין הייתה עירומה מאתמול בלילה. היא התחילה לנשק את צווארי, יורדת מטה אל החזה.. ידיה מלטפות את גופי, ויורדות יותר ויותר מטה אל עבר רגליי.. עצרתי אותה לפני שאני לא אוכל לשלוט בעצמי..
"אמבר, לא עכשיו.." הפכתי אותה על גבה, ועכשיו אני הייתי זה שמעליה. "ההורים שלי וג'מה בבית.." נשקתי לה על הלחי, וקמתי, לובש את הבוקסר.
"זה לא הפריע לך אתמול בלילה.." היא אמרה בציניות וגיחכה.
"אתמול בלילה הם לא היו בבית. עכשיו הם כן.." אמרתי לה מהמקלחת. פתחתי את הברז והתענגתי על מגע המים הזורמים על גופי.
"תזכיר לי למה באנו לפה ולא הלכנו לבית שלך?" היא נכנסה אלי למקלחת, עומדת מולי בזמן שהתקלחתי, לבושה בחולצה הלבנה שלי שהגיעה לה קצת אחרי המותניים. היא שאלה אותי את זה כבר שלוש פעמים מאז שנחתנו פה לפני יומיים.
"כי אני בלונדון רק עד יום שני, עד שאני ממשיך מפה לפריז, ואני גם ככה בקושי רואה את המשפחה שלי. אז אנחנו נהיה כאן עד שנטוס." אני מודע לזה שאמרתי את זה קצת בעצבים, אבל מה אני יעשה, כמה אפשר לשאול מישהו את אותה השאלה?
"אתה לא צריך להתעצבן.." היא אמרה בקול מפתה, ונכנסה אל המקלחון, עומדת מתחת לזרם של המים. החולצה הלבנה שהיא לבשה נרטבה, חושפת למולי את החזה שלה, היא הייתה בלי חזייה. הייתה על פניה הבעה מרוצה על כך שהיא הצליחה למשוך את תשומת ליבי, היא העבירה אצבע לאורך החזה שלי, יורדת מטה.. לא יכולתי להתאפק והצמדתי אותה לקיר המקלחת, אוחז בישבנה ומצמיד אותה אלי, ריסקתי את שפתיי על שלה, בנשיקה אגרסיבית, הרגשתי את המים עדיין זורמים עלינו, ואת הידיים שלה שורטות את גבי. עברתי לנשק את צווארה, שומע את קולות ההנאה החלושות היוצאות מפיה.
"האריי!?" שמעתי את אמא שלי קוראת לי, וקפאתי במקומי. מיד התנתקתי מאמבר והתעטפתי במגבת, יוצא אל החדר וסוגר את דלת המקלחת אחרי, משאיר שם את אמבר עדיין צמודה לקיר.
"אה אמא?" פתחתי את הדלת לחריץ קטן, מציץ ממנו.
"בוקר טוב, מתוק. איך ישנת בלילה?" היא חייכה אלי את החיוך האימהי שכל כך התגעגעתי אליו.
"בסדר גמור.. התגעגעתי למיטה שלי.. אני שנייה מתלבש ויוצא אליך בסדר?" היא הנהנה בראשה ואמרה לי שהפנקייקים מוכנים למטה. חייכתי אליה וסגרתי את הדלת אחרי, נשען עליה עם גבי. ראיתי את אמבר מחייכת חיוך שובב וממזרי בדלת של המקלחת. גלגלתי את עיניי והלכתי להתלבש.
"בוקר טוב.." ירדתי למטה למטבח. נישקתי את אימי בראשה וחיבקתי אותה חזק, פתאום שאני לידה שאני שם לב עד כמה שהיא הייתה חסרה לי.
"תאכל לפני שזה יתקרר." היא חייכה אלי. התיישבתי על הדלפק בצורת האליפסה שהיה במטבח.
"איפה ג'י?" שאלתי, דוחף פרוסת פנקייק ענקית לפי, ורק אז נזכר שלא חיכיתי לאמבר לאכול איתה. טוב נו, מזה משנה.. מי אמר שאני חייב לחכות לה כדי לאכול ארוחת בוקר?
"עדיין לא מרגישה טוב.. אני צריכה טובה ענקית ממך היום.." היא הסתובבה אלי, נשענת על השיש ליד הכיור. היא המשיכה לדבר כשהנהנתי בראשי. "אני צריכה שתיקח איתך את ג'מה היום.. הבייביסיטר שלה הבריזה לי היום בדקה ה-90 ואין לי איפה להשאיר אותה.."
(בסיפור שלי ג'מה אחות של הארי קטנה ממנו, והיא בת 6 וחצי- הערת כותבת).
"אממ אם אני אשאיר אותה עם אמבר?" שאלתי
"ממש לא! אני לא נשארת עם הצוציקית החולה.." אמבר נכנסה בדיוק למטבח, היא כנראה שמעה אותנו. ראיתי את אמא נאנחת כשהיא נכנסה. היא לא ממש מתה עליה בוא נגיד.
"אמבר, זאת ילדה בת 6.. את שמה לה בובספוג והיא שקועה לך בטלווזיה כל היום. אפילו את יכולה להתמודד עם זה.." גיחכתי ולגמתי מהנס שלי.
"מצחיק. תשכח מזה." היא סיכמה את הנושא והתיישבה לידי, גונבת לי פנקייק מהצלחת. נאנחתי, לפעמים היא כל כך עייפה אותי.
"אני אקח אותה אמא." אמרתי וקמתי מהדלפק, עולה למעלה להעיר את ג'י, אני צריך להיות בחזרות לטקס עוד שעה.