כך פגשתי את הארי סטיילס- עונה 2 פרק 11

-נקודת המבט של טלי-

לא הצלחתי להירדם בשאר הלילה, או לפחות מה שנשאר ממנו. לא הפסקתי לחשוב.. הארי, אמבר, הנשיקה, השיחה של אמבר.. הרגשתי את ראשי מתפוצץ. העקצוץ בגרון חזר, הרגשתי כאילו מישהו עומד עם גפרור ושורף לי את פנים הגרון באיטיות, התחלתי גם להשתעל.. אוי לא.. רק לא זה.. בסופו של דבר נרדמתי, עד ששמעתי מלמולים…
"היא נראית נורא.." שמעתי את קולה של אן מעליי, לא היו לי כוחות אפילו כדי לזקוף גבה. אני נראית נורא?! מה זה אמור להביע לעזאזל?!
"אמא, מה יש לטלטולי?" ג'מה הייתה ערה גם, עד כמה זה מוזר שהתגעגעתי לשמוע את הקול המתוק הזה שלה? שמעו עליה שהיא מרגישה יותר טוב.
"אני לא יודעת מתוקה שלי. אני חושבת שהיא נדבקה ממך.." בשנייה אחת פקחתי את עיניי, לא, אין סיכוי.. אני לא יכולה להיות חולה.. ראיתי את רגליה של ג'מה מול עיניי, הרמתי מעט את המבט וראיתי אותה עומדת על המיטה, אן לידה. הרמתי את עצמי, נעזרת יותר מידי בידיי, הייתי חלשה..
"בוקר טוב מתוקה, איך את מרגישה?" אן שאלה אותי בדאגה. פתחתי את פי לענות לה, אבל אז הרגשתי את הבטן שלי מתהפכת, הרגשתי איך כל שרירי מתכווצים, מעלים מיץ מרה בגרוני, הנחתי את ידי על הפה וקמתי בריצה אל השירותים בחדר של ג'מה, בקושי מספיקה להגיע לאסלה- הקאתי, הקאתי את נשמתי. הרגשתי את ידה של אן אוחזת במצחי, תומכת בראשי בזמן שהקאתי.. רגליי כשלו ונפלתי עם ברכיי על הרצפה ליד האסלה, מתנשפת, הרגשתי את ראותיי צורבות, את גרוני זועק מכאב, את ראשי מאיים להתפוצץ. התיישבתי על הרצפה, נשענת על הקיר. אן הורידה את המים בשירותים ומזגה לי מים, לשטוף את הפה. הסתכלתי על ג'מה, היא עמדה בכניסה לשירותים מבוהלת, פניה הקטנות מעוותות מפחד.
"קטנטונת לכי מפה, את לא צריכה לראות את זה." אמרתי לה במאמץ רב, הרגשתי כאילו כל מילה שיוצאת מפי גורמת לגרון שלי לזעוק חזק יותר, לצרוב חזק יותר. אוי ואבוי. הדוקטור אמר לי שהוא חושב שאני מפתחת משהו.. אבל הייתי בסדר.. יכול להיות שבאמת נדבקתי מג'מה? אוי.. ועוד ישנתי איתה בלילה.. ואתמול בערב לפני הארוחה.. מה חשבתי לעצמי?! זה מה שחסר לי, להיות חולה בימי החופש שלי בלונדון..
"בואי מתוקה, תשכבי במיטה, את רותחת מחום.." אן לקחה את ידי ועזרה לי לקום, רגליי היו חלשות, בקושי הצלחתי ללכת. הנחתי את ידי על מצחי, באמת קדחתי מחום. נשכבתי במיטה, ואן כיסתה אותי. ג'מה התיישבה לידי על המיטה, מלטפת לי את היד, הסתכלתי עליה ולא יכולתי שלא לחייך, היא דואגת לי? אם לא הייתי חולה הייתי מתנפלת עליה כבר עם נשיקות.
"קטנטונת רדי למטה. עד שהבראת את לא צריכה להיות לידי.." היא משכה בכתפה, מסרבת ללכת. אני מקווה שגם אצלי זה וירוס שחולף תוך 24 שעות כמו שעבר לג'מה.. אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות חולה ברגע הכי קריטי בחיי, ברגע שבו אני הכי אמורה לזהור ולהראות לעולם מה זו הפקה עוצרת נשימה.
"בואי ג'מה, ניתן לה לנוח קצת. אם את צריכה משהו תקראי לי, בסדר?" הנהנתי בראשי ואן הרימה את ג'מה מהמיטה וסגרה את הדלת אחריה. עדיין הרגשתי בחילה, והגרון לא הפסיק לצרוב. הבטתי אל החלון, יכולתי לראות את הבית שממול, מעבר לכביש, מכוסה בשלג. הרגשתי את עיניי נעצמות, המחשבות סוף סוף עזבו!? זה ייתכן!? נאנחתי, משחררת אוויר מראותיי, ונרדמתי.

התעוררתי בבהלה, נואשת לאוויר, פניי רטובות. לא הבנתי מה קרה, ראיתי את אמבר מעליי עם כוס ריקה בידה.
"ביקשו ממני להעיר אותך. קומי." היא חייכה אלי חיוך זדוני ויצאה מהחדר. הסתכלתי על עצמי, אני רטובה. הכלבה שוב שפכה עלי מים?!?! אני לא מאמינה!! זרקתי את ראשי על הכרית בחוזקה, והצטערתי על זה. ברגע אחד הרגשתי סחרחורת, עצמתי את עיניי חזק, מחכה שהסחרחורת תעבור. הנחתי את ידי על המצח, אני חושבת שאני יותר חמה ממקודם אפילו. הרמתי מעליי את השמיכה והתיישבתי בזהירות, קמתי, והתחלתי ללכת אל הדלת. הייתי כל כך חלשה, נשענתי על משקוף החדר, נושמת עמוק אל תוך ריאותיי, מנסה להחדיר כוחות אל גופי. הגרון עדיין כאב, והרגשתי את כל גופי מתפתל מכאב, הרגשתי את עצמי רועדת, כאילו כל תא ותא בגופי רטט בתוכי. התחלתי לרדת במדרגות, יורדת מדרגה מדרגה, באיטיות, בקושי מצליחה להרים את רגליי, שוב סחרחורת, הרגשתי זיעה קרה נאגרת על מצחי, אני לא מצליחה להחזיק את עצמי.. אני לא מצליחה לעמוד.. התיישבתי בבת אחת באמצע המדרגות, אם אני יעמוד עוד שנייה אחת אני אתגלגל במדרגות. תמכתי בראשי עם יד אחת ועם השנייה החזקתי במעקה. הסחרחורת לא עוברת, הרגשתי את דמי מבעבע בתוכי, הרגשתי את החום מתפשט בכל מערכותיי, עיניי לא מצליחות להישאר פקוחות.. מצמצתי חזק, מנסה להשאיר אותן פתוחות, ניסיתי להתרומם, ללא הצלחה, הרגשתי את האוויר מדלדל מנשימתי, התחלתי להתנשף, מחפשת אחר אויר שלא הגיע, אני לא מצליחה לנשום, ריאותיי צרבו, הרגשתי חנוקה, ניסיתי לשאוף אוויר, ללא הצלחה.. עיניי נפערו לרווחה, אני לא נושמת..
"טלי!?!" הארי יצא מהמטבח והבחין בי, בשתי צעדים הוא עלה את המדרגות ועצר מולי. הוא הניח את ידו על המצח המזיעה שלי "אמא!!!" הוא צעק וכבר לא יכולתי להחזיק את עיניי פקוחות. הן נעצמו מעצמן. ברגע שלאחר מכן הרגשתי את גופי באוויר, בזרועותיו.. ניסיתי להחזיק את ראשי, ללא הצלחה.. אני לא מצליחה לנשום.. אני.. הרגשתי את ראשי נופל אחורה, והכול החשיך.

-נקודת המבט של הארי-

עברו בסך הכל 3 שעות, וזה הרגיש לי כמו נצח. ישבתי בחוסר סבלנות על הכיסא ליד המיטה, מסתכל על צפצוף המכשירים. אשפזו אותה בבית חולים והם חיברו אותה לאינפוזיה, אמרו שידעו יותר רק עוד כמה שעות, שיחזרו תוצאות הבדיקות. היא התעלפה לי בידיים.. הרגשתי את דמי קופא בעורקיי כשראיתי את הראש שלה מוטל אחורנית, ללא כל רוח חיים. אני יכול להישבע שהיא לא נשמה.. אמא אמרה שאני מדמיין, אבל כשאמרתי את זה לרופא כשהגענו, הוא אמר שהחום שלה היה כל כך גבוה, שהתאים שלה לא הצליחו להעביר אוויר בתוכה. הוא אמר שהיה יכול להיגרם לה נזק בלתי הפיך אם לא היינו מביאים אותה לכאן, ואם לא היו מורידים לה את החום במהירות. החום שלה שיחק, פעם יורד פעם עולה, פעם אחרונה שהאחות בדקה לה חום, היה לה 42.2 מעלות. היא אמרה שזה בגבול קריטי והיא הגדילה את המינון של האינפוזיה. היא הייתה אמורה להתעורר כבר.. הרופאים לא הרדימו אותה, הם רק נתנו לה משככי כאבים, והיא הייתה אמורה להתעורר כבר.. למה היא לא מתעוררת לעזאזל?! שמעתי פתאום את הפלאפון שלי מצלצל, זה היה לואי. ואז קלטתי שאלה לא יודעת אפילו שטלי מאושפזת. סיפרתי ללואי, ויכולתי לשמוע את אלה צועקת בטלפון, כנראה הייתי על רמקול. הרמתי את מבטי אל טלי, תוך כדי השיחה, וראיתי את עיניה פקוחות..! ליבי החסיר פעימה, ואז החל לפעום מהר יותר ויותר. 'אני אדבר איתך עוד מעט' פלטתי וניתקתי את הפלאפון, זורק אותו על הכורסה ונעמד מעל טלי. היא הפנתה את מבטה אלי באיטיות, מעוותת את פניה, כאילו זה כאב לה לזוז.
"ה..הארי?" היא אמרה בקול חלש, בקושי שמעתי אותה.
"אני פה.." אמרתי ולקחתי את ידה בידי. לא יכולתי שלא להיזכר ברגע בו היא התעוררה וקראה בשמי אחרי מה שקרה לה לפני שנה וחצי.. היא הביטה בי, דמעה זולגת מעיניה. הרגשתי את ליבי נשבר, בחיים לא חשבתי שאני אראה אותה שוב במצב כל כך חסר אונים כמו אז..
"מה.. איפה אני..?" היא ניסתה לדבר, ראו עליה שהיא מתאמצת להוציא מילים מפיה.
"בבית חולים.. התעלפת.." אמרתי בקצרה כשהיא עצמה את עיניה ופקחה אותן שוב.
"אתה.. אתה יודע שאני אוהבת.. אותך.. נכון?" ליבי נדם. עייני נפערו, צמרמורת עברה בעורפי, השתתקתי.. פי נפער כלא מאמין למשמע אוזניי. "אני.. אל.. אל תעזוב.." היא עצמה את עיניה שוב, משאירה אותן עצומות זמן רב יותר עד שהיא פקחה אותן שוב. אני לא מסוגל לזוז.. הסתכלתי עליה, ליבי מאיים לפרוץ החוצה מהחזה שלי, היא לא שונאת אותי.. היא אוהבת אותי? "אל.." היא ניסתה להמשיך לדבר "אל.. תלך.. בבקשה.. לא.. עומרי.. לא.." היא אמרה פתאום, מה?! עומרי!? "ה..הארי.. איפה..אתה..?" היא המשיכה למלמל עם עיניים עצומות. אני לא מבין.. על מה היא מדברת? מה הולך פה? "אני.. אוהבת.. אותך.." היא אמרה את המילים האלו, וראשה נשמט הצידה.
"טלי?!" החזקתי את פניה מנער את ראשה בעדינות, מנסה להעיר אותה. "טלי!?"
"מה אתה עושה?" הרופא נכנס והסתכל עלי בהלם.
"היא.. היא התחילה למלמל דברים.. לא ברורים ואז היא הפסיקה והראש שלה נפל הצידה והיא לא מתעוררת…!" אמרתי במהירות, מנסה להסביר מה הלך פה הרגע, ניראלי שניסיתי להסביר יותר לעצמי מאשר לרופא.. זה לא הלך.. מה לעזאזל קרה עכשיו?! הרופא התקרב והסתכלת ברשימות של האחות שהייתה פה לפני כן.
"מממ.. יש לה חום גבוה עדיין.. היא כנראה בהזיות." הוא אמר.
"הזיות?" שאלתי לא מבין.
"כן, הזיות. זה נפוץ בקרב אנשים שיש להם חום גבוה הרבה זמן כמו אצלה. החום הגבוה משבש את הערכת הזמנים במוח, ואנשים מתחילים למלמל דברים שקשורים לחוויות שהם עברו בזמנים שונים.. חוויות מההווה ומהעבר. אל תדאג, אנחנו נקבל בקרוב את התוצאות. היא יציבה בנתיים." הוא קבע ויצא מהחדר. הזיות.. אלו הזיות.. היא נזכרה במה שקרה לה עם עומרי.. זה סירב לעזוב אותה.. ליבי התכווץ, מרחם על כמה שהיא שברירית.. על כך שבאותו יום הבטחתי לעצמי שהיא בחיים לא תהיה יותר במצב הזה, וחצי שנה אחרי אני שברתי את ליבה.. רכנתי אליה, מנשק לה את המצח, משאיר את שפתיי שניות ארוכות, והתיישבתי בכיסא. ואז משהו אחר התחיל לאכול אותי.. מכרסם בי ובמוחי.. הזיות של חוויות מהעבר ומההווה.. שהיא אמרה שהיא אוהבת אותי.. זה חוויה מהעבר.. או מעכשיו!?