כך פגשתי את הארי סטיילס- עונה 2 פרק 10

כל הפרק הזה מדבר על היחסים בין אמבר להארי.. תהנו :)

-נקודת המבט של אמבר-
עליתי עם חיוך על פניי. לא סבלתי אותה, רק לראות אותה עיצבן אותי, הרתיח את דמי בצורה שאף אחד אחר לא הצליח. אני שונאת אותה. אני שונאת אותה בגלל העובדה שהארי אוהב אותה. אני לא משלה את עצמי, אני יודעת שהארי לא אוהב אותי, הוא גם אמר לי שהוא לא יאהב אותי, אך עדיין, תמיד הייתה בליבי התקווה שאולי הוא כן יפתח רגשות…
"מה יש לך?" נכנסתי לחדר וראיתי את הארי שוכב על המיטה ובוהה בתקרה בהבעה חלולה, בהבעה ריקה. הוא נאנח.
"סתם." הוא אמר בקצרה, לא מסתכל עלי אפילו. משהו קרה בין שתי אלה למטה. אני יכולה להרגיש את זה. נכנסתי מתחת לשמיכה, והתיישבתי לידו.
"הארי אני מכירה אותך. דבר. מה יש לך?" הוא הסתכל עלי, נאנח שוב.
"נישקתי אותה." ליבי התכווץ בין רגע. הרגשתי את כל שערותיי סומרות, קפאתי במקומי. קיוויתי כל כך שהארי לא ירגיש זאת. פוקר פייס, אמבר. הגיע הזמן לפוקר פייס.
"ממ.. אוקיי. נו ו..? הרגשת משהו?" שאלתי אותו באדישות, כאילו זה לא גרם לליבי לזעוק ולדמם בתוכי, כאילו לא רציתי לצרוח, לבכות, להתפרק.. אבל אסור לי. לא לידו, לא ליד אף אחד.
"עזבי אמבר. את לא צריכה לעשות את זה." הוא הסתובב ונשכב על צידו, מפנה אלי את גבו.
"אל תגיד לי מה לעשות. לפחות תהיה גבר ותסתכל עלי אחרי שאתה אומר לי דבר כזה."
"אמבר.. אני לא יכול לשלוט בזה.. חשבתי שהתגברתי עליה.."
"אתה מוכן להסתכל עלי?" זה עיצבן אותי. לפחות תסתכל ותגיד לי את זה בפנים כמו גבר ולא כמו נמושה. הוא הסתובב. "יופי. נו ו..? מה היה? ניצוצות? זיקוקים? חור שחור? מה?" שאלתי אותו, לא מסגירה את רגשותיי. הוא התמהמה מעט, מתלבט אם לספר לי או לא.
"זה לא משנה. היא שונאת אותי." לא, היא לא, דביל. זה מרוח לה על כל הפרצוף שהיא מאוהבת בך. מהרגע הראשון שראיתי אותה אצל לואי ראיתי איך היא מסתכלת עליו.
"מאיפה אתה יודע שהיא שונאת אותך?" שאלתי
"היא אמרה לי." יופי דביל, תאמין למה שבנות אומרות לך. הוא עוד לא הבין שאנחנו הבנות אומרות דבר אחד ומתכוונות לדבר אחר לגמרי?! בכל מקרה, בעיה שלה, בעיה שלו, אני לא אהיה זאת שתדחוף אותו לרדוף אחריה.
"אז הגיע הזמן לשחרר באמת הארי. אין טעם לרדוף אחרי עבר שלא קיים יותר." סיכמתי והסתובבתי לשכב על הצד, מפנה להארי את גבי, מכניסה יד אחת מתחת לכרית ומניחה את ראשי. הוא כיסה אותי בשמיכה, וחיבק אותי מאחור, כך שישנו בכפיות. המגע שלו סביב מותניי גמר אותי, לא יכולתי יותר, בהיתי בנקודה מסוימת בקיר, דמעות זולגות מעיני, השארתי את נשימתי יציבה, מנסה לשחק אותה ישנה. עצמתי את עיני, נותנת לדמעות לזלוג. שנאתי את עצמי על כך שאני בוכה בגללו, הבטחתי לעצמי שזה לא יקרה. נזכרתי ברגע בו אני והארי נפגשנו, ואז ברגע בו החלטנו להתחיל לצאת…

*פלאשבק חצי שנה אחורה*
"זה הארי סטיילס?" שאלתי את אלין. היא החברה הכי טובה שלי, גם דוגמנית כמוני. יש לה שיער חום גלי, תלתלים טבעיים ועיניים ירוקות צהובות, היא גבוהה ורזה, והאגו שלה גדול כמעט כמו שלי. היינו בהשקה של קו בגדי הים החדש של ויקטוריה סיקרט.
"יוווואו! איזה מושלם הוא אמ' !" אלין התלהבה.
"תירגעי לין. בלי בושות." אמרתי לה והרמתי שתי כוסות שמפניה מהמגש של המלצר שעבר לידי. קרצתי לאלין ועשיתי את דרכי אליו. הוא עמד בצד, בנפרד משאר הילדודס שבלהקה שלו. הוא היה הכי מושך, הכי מסתורי, הכי.. הכי אני.. הגעתי אליו, הוא לא הסתכל עלי אפילו כשנעמדתי מולו, מציעה לו כוס שמפניה. אאוץ'- מכה מתחת לחגורה.
"ככה אתה מסרב לבחורה? בלי להסתכל עליה אפילו?" אמרתי בקול מפלרטט. הוא הביט בי, והרגשתי את ליבי צונח, העיניים הללו..
"את מעדיפה שאני יסרב לך בפנים?" הוא זקף גבה. הוא לא צחק..
"כן. עדיף להיות ישר מאשר ללכת סחור סחור." חייכתי אליו והושטתי אליו שוב את הכוס. הוא לקח אותה. ברור, אף אחד לא יכול לסרב לי. "אז מה סטיילס.. למה אתה עומד פה לבד?"
"כי אין שום דבר מעניין בשום מקום אחר." הוא ענה בפשטותו והפנה שוב את מבטו ממני. הוא סיקרן אותי, שמעתי עליו כל כך הרבה דברים.. חלקם טובים חלקם פחות..
"זה כי אני לא הייתי איתך בשום מקום אחר.." חייכתי אליו והוא גיכח.
"ביטחון עצמי גבוה יש לנו אה?" הוא פלט במהירות, לוגם את כל הכוס בבת אחת. חייכתי אליו.
"שיהיה לך ערב מקסים, סטיילס." קרצתי לו והלכתי משם, יכולתי להרגיש את המבט ההמום והלא מבין שלו עלי. הגעתי לאלין וסימנתי לה עם הראש לבוא אחרי, ונכנסנו אל שירותי הבנות.
"תתקשרי לטוני, תגידי לו שאני צריכה אותו." אמרתי לה, בזמן שמרחתי על שפתיי אודם אדום בוהק.
"טוני? למה את צריכה אותו?" היא שאלה מופתעת, מוציאה את הפלאפון שלה מהתיק.
"פשוט תתקשרי ותביאי לי לדבר איתו." הוא היה אתגר. הוא לא נמרח עלי כמו כל הגברים האחרים שראו אותי, הוא בקושי הסתכל עלי. ואני הולכת לשנות את זה. אף אחד עוד לא אמר לי לא לפני, ואף אחד גם לא יגיד לי לא, אפילו לא הארי סטיילס. התוכנית שלי עם טוני הייתה מאוד ברורה, אני יוצאת החוצה והוא יתקוף אותי. ובאורח פלא, כמובן בעזרתה של אלין, הארי יצא ויראה את זה. אף גבר שמכבד את עצמו לא יתעלם מנערה במצוקה. ואכן, הוא לא התעלם. הוא אפילו הזמין אותי לארוחת ערב, לגרום לי לשכוח את מה שעברתי, או לפחות מה שהוא חשב שעברתי. מכאן, הכל התנהל בדיוק כמו שרציתי. התחלנו לדבר ולהיות בקשר, וראיתי שלהיות מקושרת אליו העלה את הפופולאריות שלי במדורי רכילות. אני לא אגיד שלא אהבתי את זה, הרי בכל זאת, גם לדוגמניות מגיע לככב בכל מיני כתבות שער עסיסיות של רכילויות. שבועיים אחרי שהכרנו יצאנו שוב לארוחת ערב, והלכנו אלי הביתה לאחר מכן. העניינים התחילו.. להתחמם.. מצאנו את עצמנו במיטה, רק בבגדים תחתונים, מתנשקים. הוא מנשק כל כך טוב.. אוי.. בחיים לא הרגשתי כאלו צמרמורות רק מנשיקה.. אבל אז, כשהכל ניראה כאילו זה הולך לכיוון הברור מאליו, הוא הרחיק אותי, נשכב על גבו ונאנח.
"היי.. מה קרה?" שאלתי, מנשקת את החזה השרירי שלו.
"אני.. אני לא יכול.." הוא אמר בשקט. הסתכלתי עליו בפנים מופתעות, ואז הוא הבין מה המחשבה הראשונה שעברה לי בראש. "לא.. כאילו אני יכול.. שלא תחשבי.. לא התכוונתי מהבחינה הזו.." הוא הסמיק ולא יכולתי שלא לצחוק.
"אז מה הבעיה?" ואז הוא סיפר לי. על טלי, על היומיים בסיבוב הופעות שלו שם, על החצי שנה שהם היו ביחד, ועל זה שהוא שכב עם מישהי אחרת כשהוא היה שיכור. הוא שפך את ליבו בפני. אני מודה, זה היה קצת גדול עלי. מספיק לי הסיבוכים שלי בחיים, האכזבות והסופים הלא טובים שלי.. למה אני צריכה עכשיו להתמודד עם מטען כזה כבד? זה לא שהמטען שלי שקל כנוצה.. 'אני לא מסוגל לתת לעצמי להרגיש' הוא אמר. הוא לא רוצה להרגיש שוב, לא רוצה להתאהב.. הבנתי אותו. זה מה שהבטחתי לעצמי לפני שלוש שנים, ועד עכשיו עמדתי בזה טוב מאוד. אין סיבה שאני לא אעמוד בזה גם עכשיו. הוא לא רוצה רגשות? מי צריך אותם בכלל? גם ככה כל מה שהם עושים זה לסבך תמיד את העניינים.
"אז תהיה לנו מערכת יחסים אחרת. נטולת רגשות." חייכתי אליו לבסוף "אנחנו פשוט נבלה, נעביר את הזמן יחד, בחוץ.. במיטה.." קרצתי לו והדבקתי נשיקה לשפתיו. "אנחנו יכולים אפילו להיות במערכת יחסים פתוחה מצידי.. רק אל תעשה את זה בפומבי.. אני לא צריכה שיציירו לי קרניים בעיתונים.." חייכתי אליו והוא ניראה המום.
"זה לא מפריע לך שאני אומר לך מראש שאני לא הולך להתאהב בך ושאני לא הולך להרגיש אליך כלום!? לא מפריע לך שאני עדיין אוהב מישהי אחרת!?"
"לא.. מערכת יחסים פיזית בלבד עובדת בשבילי.." הרמתי את עצמי ונשכבתי עליו. "גם ככה רגשות רק מסבכים את הכל.." סיכמתי את הנושא ונישקתי אותו, ואחרי שזה ירד מליבו, הוא לא עצר את עצמו יותר, והוא סובב אותי על גבי, נשכב מעלי, פותח את סוגר החזייה שלי..
*סוף פלאשבק*

אז, בזמנו, לפני חצי שנה, באמת האמנתי בזה. באמת לא רציתי מערכת יחסים עם רגשות. לא הפריע לי שהוא לא אוהב אותי, לא הפריע לי שהוא חושב על מישהי אחרת.. כל עוד הסקס היה טוב וכל עוד נהניתי מכל ההטבות מהתואר "חברה של.." לא היה איכפת לי. לפני חצי שנה אני בעצמי לא רציתי גם רגשות, צלקות מלפני שלוש שנים עדיין חיו ובעטו בי, גורמות לי להדחיק הכל, כל רגש פצפון שהיה קיים בי. הפכתי להיות ביצ'ית, ואהבתי את זה. ככה אף אחד לא דרך עלי. ככה לא הייתי זו שדורכים ומשפילים אותה, ככה אני הייתי בעמדת הכוח, אני הייתי זאת שקובעת.
רק לא ציפיתי שאני אתחיל לפתח רגשות אליו. מתישהו לאורך הדרך, התחלתי לפתח את הדבר הארור הזה שנקרא רגשות. בהתחלה התעלמתי מזה, אבל זה רק הלך והתחזק. הייתי בטוחה שאני אגרום לו להתאהב גם, שאני אגרום לו להרגיש כמו שהוא גרם לי, אבל לא. הוא היה אטום, נעול, סגור בתוך עצמו, מגן על ליבו מכל רגש קטן. ואני גם לא מראה לו שאני מרגישה אליו משהו, כי ברגע שאני אגיד את זה, זה ייגמר. הוא לא ירצה לפגוע בי, ויעזוב אותי. וזה משהו שאני כבר לא יכולה להרשות לעצמי.. אני לא יכולה כבר להיות רחוקה ממנו.. הוא בטוח שאני איתו רק בגלל הסקס והתואר.. אם הוא רק היה יודע..
וזאת גם הסיבה ששנאתי כל כך את טלי. במשך חודשים אני מנסה לגרום לו להרגיש אלי משו, מנסה להפיל את החומה שהוא בנה מסביבו, מנסה בכל דרך, אפילו ניסיתי להיות נחמד לאחרים.. אבל מה יצא מזה? הוא בכלל לא שם לב לזה, ואחרים התחילו להרגיש כאילו יש להם שליטה עלי, ברגע שהראיתי קצת רוך, טיפסו עלי. ואז היא באה, ורק במבט אחד היא הפילה בו את כל אותן החומות שהוא בנה בגללה. הוא חזר שונה באותו יום שהוא ראה אותה, ואז כשראיתי איך הוא הסתכל עליה אצל לואי, הבנתי.. הבנתי שהוא מרגיש שוב.. ושנאתי אותה כל כך על זה. שנאתי אותה שזאת הייתה היא, ולא אני.. שנאתי אותה, כי אין לי שום סיכוי להתחרות בה.
"את בוכה??" שמעתי את הארי, קפאתי, פקחתי את עיניי וראיתי אותו מולי פתאום. איך לא הרגשתי אותו זז? עד כדי כך הייתי שקועה במחשבות!?
"אני? היית מת." פלטתי ומרחתי חיוך על פניי.
"אמבר, הפנים שלך רטובות." הוא לא האמין לי. הוא כבר מכיר אותי יותר מידי טוב, הוא מכיר אותי כל כך טוב, אבל עדיין לא מרגיש אלי כלום. איך אפשר לחלוק מיטה עם מישהו במשך חצי שנה ולא להרגיש כלום!? הייתי בטוחה שהוא זומבי, שהוא אדיש פשוט להכל.. אבל אז היא באה, והראתה לי שהבעיה לא בו, היא בי.. שוב אני לא מספיק טובה..
"סתם, כואבת לי ממש הבטן. ניסיתי לא לזוז כדי לא להעיר אותך.." הוא כיווץ את גבותיו.
"להביא לך כדור?" הוא שאל מודאג. ליבי התכווץ שוב. אם הוא דואג לי ככה, למה לעזאזל הוא לא מסוגל להרגיש אלי משהו מעבר לזה?! למה הוא כל כך תקוע בה? למה הוא לא משחרר כבר?!
"לא, תודה. פשוט תחבק אותי ונלך לישון?" הוא הנהן בראשו, ונכנס שוב מתחת לשמיכה, מרים את ידו ומסמן לי להתקרב אליו. הנחתי את ראשי על בית החזה שלו, והוא עטף את ידו סביבי. נאנחתי, אם הוא רק היה יודע..