כך פגשתי את הארי סטיילס- עונה 2 פרק 1

אני במקום טוב יותר עכשיו, מואר יותר. החשיכה שליוותה אותי במשך יותר מידי זמן כבר לא כאן. הכאב, הצער, העצבות.. הכול ניראה כמו חלום בלהות שהצלחתי למזלי להתעורר ממנו. השלמתי עם החיים שלי, עם מה שקרה לי בעבר ועם מה שקורה לי עכשיו. הגעתי למסקנה- דברים קורים או לא קורים בחייך מסיבה מסוימת, הכול נועד להוביל אותך למקום שאתה צריך להיות בו.. למה אני מתכוונת? למשל, אם הייתי עוזבת באותו יום, לפני שנה וחצי, לא הייתי איפה שאני עכשיו, מתכוננת לדרך חדשה, חיים חדשים, עבודה חדשה.. אם הייתי עוזבת באותו יום, לא הייתי מגיעה למעמד שלי, לעבודה שלי.. כן, אני יודעת שמצד שני איבדתי את האהבה שלי, את הבחור המיוחד שהפיל את כל אותן החומות והמחסומים שהפרידו ביני לבין כולם.. אבל כנראה זה היה הייעוד שלו בחיי. לבוא, לנער אותי, להראות לי שלהיכנס לדיכאון ולהרחיק את עצמי מאחרים זו לא התשובה, ואז לעזוב אותי שבורת לב, מתחילה לטפס מלמטה, מהתחתית.
השנה וחצי האלו סחררו אותי והובילו אותי מאה שמונים מעלות מאיפה שחשבתי שאני יהיה.
עוד שעתיים אני נוחתת בלונדון, הולכת לעשות את העבודה שתפתח לי דלתות רבים. התוכנית הייתה מאוד ברורה- אני אנחת ואסע למלון שההפקה סידרה לי. מחר אני מגיעה מוקדם בבוקר למשרדי ההפקה, מקבלת את המשרד שלי, בו אני אעבוד ביומיים הקרובים, אחרי זה יהיה הסופ"ש, אני אהיה בחופש בשישי שבת וראשון, את הזמן הזה אני אנצל לטייל בלונדון. לאחר מכן ביום שני בבוקר נטוס לפריז, שם יתקיים הטקס. אני ואנשי ההפקה הנוספים נפיק את האירוע שיתקיים שלוש ימים אחרי שננחת בפריז, שזה בעצם עוד שבוע וחצי מהיום. אני חייבת להצליח, אני חייבת לתת את כל כולי. זו ההזדמנות שלי..
"את רוצה לשתות?" דיילת נעמדה לידי עם עגלת שתייה, מחזירה אותי ממחשבותיי.
"לא, תודה." עניתי בחיוך והיא המשיכה הלאה. השענתי את הכסא אחורה למצב שכיבה, אני חייבת להודות שלמחלקה ראשונה יש את היתרונות שלה.. התכסיתי בשמיכה, מנסה לישון קצת.
ואז שוב, כמו בכל לילה בשבועיים האחרונים, מאז שקיבלתי את המכתב מההפקה, נזכרתי בעובדה שאני הולכת לראות אותו, ושנאתי את זה שליבי החסיר פעימה על כל מחשבה כזו. לא רציתי לראות אותו, ניסיתי להדחיק כל מחשבה עליו, מעמיסה עלי עבודות ופרויקטים רק כדי לא לחשוב. אבל בלילה, במיטה, המוח תמיד העלה אותו, בוגד בליבי שהתכווץ על כל אזכור קטן שלו במוחי. אני לא כועסת עליו, באמת שלא. זה היה צפוי. ידעתי שזה מה שיקרה, אין מה לעשות, החיים שלו שונים מהחיים שלי. או לפחות היו שונים.. היום פאפארצי וצלמים לא זרים גם לי, אני מוצאת את עצמי דיי הרבה במדורי רכילות ובחדשות בידור למיניהן. 'סאנשיין הפקות בע"מ' – ככה היו קוראים לי. והינה שוב, פלאשבקים מלפני שנה וחצי עולים בראשי, גורמים לי שוב חוסר מנוחה, מונעים ממני שוב שינה..

-חודש אחרי הפרידה-
"אז מה תלתלים? כמה בנות הורידו בפנייך את החולצה היום בהופעה?" גיחכתי לו בטלפון, למרות שבתוך תוכי זה ממש לא הצחיק אותי.
"דווקא היום אף אחד.. אני דיי מאוכזב האמת.." הוא התגרה בי, מנסה להסתיר את החיוך מקולו.
"חה חה מצחיק! איפה אתה עכשיו?"
"במלון. אנחנו יוצאים עוד מעט למועדון פה. הבעלים של המועדון שילם להפקה שנלך לשם ונפרסם לו את המקום.." הוא הסביר, ושמעתי אותי נכנס לחדר כלשהו, טריקת דלת נשמעה בטלפון.
"מועדון אה?"
"את מקנאה?" אוי, יכולתי לשמוע איך הוא מרוצה מזה!
"לא.. תלך, תהנה." אמרתי בפשטות. מתאמצת להישמע קלילה ורגועה, כאילו בטני לא התהפכה וכאילו עורי לא רתח.
אחרי שעה של שיחה, ניתקנו את הטלפון. זאת הייתה השיחה היומית שלנו. במשך החודש האחרון הארי מתקשר אלי כל ערב אחרי ההופעה, ואנחנו מדברים לפחות שעתיים. את הבקרים אני פותחת עם שיחה ממנו, כשהוא מתקשר להעיר אותי.
בבוקר שאחרי השיחה הזו, התעוררתי להודעה ממנו – 'אל תאמיני למה שרשום באינטרנט, זה לא נכון. אני אתקשר כשאני אוכל." הרגשתי את ליבי מגביר את פעימותיו. קפצתי מהמיטה, מדליקה את המחשב, מחכה מה שנראה כמו נצח עד שהוא נדלק. ואז נכנסתי לאתרי הרכילויות של הלהקה, והינה זה היה שם. דף ראשי, תמונה על כל המסך- הארי מחזיק למישהי בלונדינית את היד בזמן שהוא יצא מהמועדון. ניראלי שעברו כמה שניות עד שהצלחתי לנשום. מוחי אמר לי לקום מהמחשב, ואילו מבטי היה תקוע על ידו של הארי אוחזת בידה של אחרת. בלי ששמתי לב, דמעה זלגה מעיניי. הרגשתי כה פגועה.. כה מושפלת.. הרגשתי את הגופי מאבד מכוחו, נחלש לאור התמונה שכיסתה את מסך המחשב שלי. בדיוק באותו רגע הארי התקשר. שקלתי לא לענות לו, מה אני אומר לו?! מה הוא כבר יגיד לי?! בסופו של דבר עניתי, רק כדי לשמוע שזאת הייתה הבת של בעל המועדון ושזה היה רק לשם התמונה, כי הוא שילם להפקה. היה לי קשה להאמין לזה, אבל לואי חטף לו את הטלפון, ואמר לי שזאת האמת. משם זה רק הלך והידרדר.
-חודשיים אחרי שהארי עזב-
הוא מתקשר פחות ופחות. הוא עסוק כל כך עם סיבוב ההופעות, והקלטת האלבום החדש שלהם, ויחסי הציבור והראיונות והכתבות והתוכניות בוקר… זה לא נגמר אף פעם. השיחות שלנו הלכו והתקצרו, היה כל כך על מה לדבר, וכל כך מעט זמן.. מצאתי את עצמי כמה פעמים זקוקה לו, לתמיכה שלו, לאוזן הקשבת, לשמוע את קולו הרך והעמוק שהרגיע אותי כל כך.. אבל הוא לא היה שם בשבילי. והכי גרוע, הוא שלא יכולתי להאשים אותו.
-ארבעה חודשים אחרי שהארי עזב-
הרבה שמועות רצו סביבו. הרבה תמונות ממועדונים, תמונות עם בנות.. תמיד אמרתי לעצמי שאני לא אהיה מהבנות המושפלות שסולחות על כל דבר לבחור שהן אוהבות, שאני לא אהיה מהבנות שנותנות שיתייחסו אליהן חרא. ואיכשהו נפלתי לבור הזה. הסבר אחרי הסבר אחרי הסבר.. וכולם נשמעים כל כך אמינים שאני לא יכולה אפילו לריב איתו עליהם. זה לא עובד ככה, זה כבר לא זה.. ליבי כבר לא יכול לעמוד בזה. החרדה והפחד שמחר אני אקום לעוד תמונה, לעוד רכילות, לעוד משפט שנון שאיזה עיתונאי כותב וגורם לליבי להחסיר פעימה מצער. המרדף הזה, ההמולה סביבו והשמועות שלא נגמרות.. זה לא בשבילי.

-חצי שנה אחרי שהארי עזב-
זהו, הקש ששבר את גב הגמל. אני הולכת לסיים את זה היום. אני כבר לא יכולה.. זה כאב יותר מידי.. אני נאחזת ברוח רפאים, בדמות שפעם הייתה פה לפני חצי שנה, בדמות שאני כבר לא אראה יותר כנראה.. עם הזמן שחלף זה רק נעשה קשה יותר ויותר.. עם כל שמועה, כל תמונה הרגשתי איך אני ניכבת יותר ויותר, איך האדמה נפערת מתחת לרגליי כל פעם מחדש, מאיימת לבלוע אותי אל תהום ענקית, ללא דרך חזרה. הוא גבר, יש לו צרכים משלו, הייתי מודעת לזה. מה ציפיתי לעזאזל?! באמת חשבתי שזה הולך לעבוד? למה משכתי את זה כל כך הרבה זמן?! הרמתי את הטלפון, הוא בדיוק מתקשר. לקחתי נשימה עמוקה, מוכנה לעשות את ההחלטה הכי קשה שקיבלתי בחיי.
"הלו.." אמרתי בקול רציני.
"היי, טלי.." אוקיי, קודם כל ממתי הוא קורא לי טלי?! בדרך כלל הוא קורא לי סאני- קיצור של סאנשיין, או באבי, דברים כאלה.. אבל לא סתם טלי.. והקול שלו.. הוא נשמע עצוב, בדיכאון..
"מה קרה?" שאלתי מיד, הכרתי אותו יותר מידי טוב.
"את יודעת שאני אוהב אותך?" הוא שאל פתאום. מה יש לו?
"ככה אתה אומר…" שמעתי אותו פולט גיחוך.
"נו טלי, אני רציני. את יודעת שאני אוהב אותך?" הוא חזר על השאלה.
"כן..באבי, מה קרה?" אמרתי בקול חלש. הוא אוהב אותי, ואני עדיין אוהבת אותו, אבל זה לא יכול להימשך ככה.
"קודם את. שלחת לי הודעה שאת צריכה לדבר איתי.." הוא אמר, עדיין נשמע שבור. דאגתי, לא הבנתי מה יש לו.
"לא, באבי.. דבר, מה יש לך?" התעקשתי. אני לא יכולה להפיל עליו את הפצצה הזו שהוא במצב כזה. אני לא יכולה להגיד לו שאני רוצה לנתק את הקשר כי הריחוק בינינו פוגע בי.
"אני לא יכול.. אני מפחד." הוא מפחד!? השם ישמור, מה כבר יכול היה לקרות שהוא מפחד?!
"הארי, אני רצינית עכשיו, תדבר כבר! מה קרה?" הרמתי מעט את הקול.
"באבי שלי.. אהבה שלי.." הוא בוכה או שנדמה לי!? פעימות ליבי התגברו בין רגע, צמרמורת עברה בגופי, התיישבתי על המיטה, מחפשת תמיכה לגופי שאיבד מכוחו עם כל רגע שעובר. עכשיו התחלתי גם אני לפחד ממה שהוא עומד להגיד לי. "אני מפחד כל כך לאבד אותך.. אבל אני חייב לספר לך.." הרגשתי איך דמי נוזל מפניי, איך זיעה קרה נאגרת על מצחי. השפלתי את ראשי מטה, עוצמת את עיניי, הטלפון עדיין על האוזן. נשמתי נשימה עמוקה, מנסה להרגיע את גל החרדה שתקף אותי פתאום. דאגתי, פחדתי, לא הבנתי מה קורה..
"הארי.. דבר כבר.." אמרתי בקול חלוש וחסר כוחות כששמתי לב שהוא השתתק פתאום. שמעתי אותו מתנשף, קולו לא היה יציב, כן.. הוא בכה.. לא יכולתי לעמוד בזה יותר, ודמעות החלו לזלוג מעיניי, מחכה לשמוע את הגרוע ביותר.. והגרוע ביותר זה באמת מה ששמעתי..
"אתמול.. היינו במועדון. אותו סיפור של בעל בית שרוצה לקדם מכירות אצלו, אז הוא שילם להפקה שנגיע לשם.. בדרך כלל אני לא שותה, את יודעת. אבל אתמול.. היה לנו יום קשה בהקלטות.. היו לנו וויכוחים, גם בינינו.. רבתי עם לואי. וגם בהופעה.. פישלתי.. לא לקחתי מספיק אויר בסולו שלי, ושרתי גרוע.. כולם אמרו לי שאני מדמיין, אבל עדיין, זאת הייתה ההרגשה שלי.." אוי נסיך שלי.. האסטמה שלו לפעמים נתנה את אותותיה.. כנראה הוא לא שאף מהמשאף שלו בזמן. הוא תמיד היה שוכח לשאוף ממנו. הנחתי את ידי על מצחי, מנסה לעכל את מה שאני שומעת, מנסה להבין לאן כל זה מתקדם.. "אז הרגשתי צורך להתפרק, לשכוח מכל היום הזה שעבר עלי, ושתיתי. הרבה.. השתכרתי.. הדבר האחרון שאני זוכר מאתמול בלילה זה ששתיתי, ואת הברמנית שהביאה לי לשתות.." הוא הפסיק לדבר.
"באבי.. אני לא מבינה.." לחשתי
"היום בבוקר.." הוא לקח נשימה עמוקה, ואז הוא אמר את זה, מפלח את ליבי, את נשמתי, בסכין חדה, שנדקרה בליבי, מותירה אותו לדמם. "היום בבוקר, התעוררתי ליד אותה ברמנית במיטה."