כיוון אחד-פרק 6 נ.מ עדי❤️

יצאנו, כל וואן דיירקשן, ונעלנו את דלת ביתנו.
בחוץ עמדו כמה ילדות עם המון פריטים של וואן דיירקשן.
פתאום קלטתי את אחת הילדות עם חולצה שכתוב עליה I ❤️ ADI
ומתחת היתה תמונה שלי. התקרבתי אליה והסתכלתי עליה ועל כל הפריטים שלה שאני מופיעה בהם.
״אני חולמת להיות כמוך״ אמרה.
היא הביטה בי.
״אני ממש מעריצה אותך, יש לי חלום להיות יפה כמוך, מדליקה כמוך, מצליחה כמוך.״ אמרה והביטה ברצפה.
התכופפתי אליה וחיבקתי אותה. ״את מושלמת כמו שאת.״ לחשתי באוזנה.
היא חייכה והרימה את מבטה.
״אני.. פשוט.. אני שונאת את החיים שלי, אני מבואסת מהכל.. אני גרועה בלימודים.. אבל כש.. כשאני רואה אותך בתמונות, או שרה, או מתראיינת, זה עושה לי חשק לחיות..״ התחילה לבכות.
״תקשיבי, אם משהו יושב לך על הלב, משהו לא מסתדר, את תמיד מוזמנת לפנות אלי. תוסיפי אותי
בפייסבוק, בטוויטר, באינסטגרם ובסקייפ. אני תמיד אעזור לך (;״ חייכתי אליה.
היא הביטה בי ונגבה את הדמעות.
״למעשה..״ לחשתי לה באוזנה ודחפתי לה שני כרטיסים ליד.
״זה כרטיס אחד, לשורה הראשונה בהופעה שלנו ב#מקום כלשהוא# והשני זה כרטיס לשורה הראשונה
לסרט של וואן דיירקשן שיתקיים היום בשבע בערב בקולנוע. אבל אל תגלי לאף אחד שהבאתי לך.״ לחשתי באוזנה.
היא הנהנה וחיבקה אותי חזק.
״אני מבטיחה לבוא!״ לחשה.
נפרדנו מהמעריצות ועלינו לאוטו, לפני שנכנסתי הבטתי בה וקרצתי לה.
״מה הקטע של הילדה שבכתה לך בידים?״ שאל הארי.
״סתם.. מעריצה מושבעת״ אמרתי ונאנחתי.
הוצאתי מהתיק שלי את הביטס האדומות שלי (אוזניות) והצמדתי אותן לאייפון.
שמעתי שירים ונרגעתי. הגענו לקולנוע, נכנסנו פנימה וקלטתי שיש שטיח אדום פרוס על הרצפה.
״יואוו מה בשבילי?!!?״ שאלתי והתחלתי לצעוד עליו כמו אמא שלי, שהיא דוגמנית.
הבנים התחילו לצחוק וחיקו אותי.
״יאללה, ילדים בואו תראו איפה תחתמו למעריצים״ אמר ג׳ק, אחד ה״מנהלים״ שלנו.
״אנחנו לא ילדים!״ התעצבנו.
״אולי לא, אבל על עדי והארי ההורים עוד שולטים!״ צחק.
״האמת שכבר בגיל 17 ההורים מפסיקים לשלוט עליך״ אמר ליאם.
״נו ובני כמה הם?!״ נעשה ג׳ק רציני.
״18..״ עניתי.
״לא חשוב, בואו אחרי.״ אמר והתחיל ללכת.
ירדנו מהשטיח האדום והלכנו אחריו.
ראינו שולחן ארוך עם שישה כיסאות, ועל כל כיסא היה מונח פתק והיה כתוב שם שם.
ראיתי שקיבלתי כיסא באמצע, כמו תמיד, ולידי ישב הארי (כמו תמיד).
״הכל ברור?״ שאל ג׳ק.
הנהנו.
ג׳ק התרחק מאיתנו ואז רצנו לאולם 14 , עמדו שם שומרים והם זיהו אותנו, ונתנו לנו להכנס.
עלינו לשורה הכי אחרונה, שורה 30, ותפסנו את מקומותינו.
לפתע נכנסו צלמים לאולם ובאו למקומינו.
״שלום וואן דיירקשן!!״ אמר אחד הצלמים וצילם אותנו.
״היי!!״ חייך נייל למצלמה.
״זה נכון שאתם הולכים לראות את הסרט של עצמכם?!״ שאל אחד הצלמים וכיוון אלינו מקרופון.
״כן״ אמרתי וצחקתי.
״אנחנו ממש סנוביים״ צחק זאין.
״יאפ״ אמר הארי והביט בזאין.
הצלמים יצאו, לבשנו את תחפושות ההסוואה, הדבקתי שפם ואספתי את שיערי ( -,- )
האולם התמלא בשניות.
~כעבור שעתיים~
״טוב,״ לחשתי לבנים.
״הסרט לקראת סיום, אנחנו צריכים ללכת לחתימות״
הם הנהנו ויצאנו בשקט מהאולם.
בדרך ליציאה קלטתי את אמנדה, (המעריצה שפגשתי היום) וראיתי שהיא לא הורידה את מבטה מהמסך, כל פעם שהופעתי שם היא חייכה.
יצאנו מהאולם ורצנו לעבר השולחנות בעודינו מורידים את התחפושות.
הורדתי את השפם, פיזרתי את שיערי ותפסתי את מקומי.
לאחר חמש דקות כל הקהל יצא מהאולם ונעמד ליד ה׳שער׳ שהציבו מולם.
אחד אחד הם יצאו מהשער ובאו לאסוף חתימות.
כעבור מליוני אנשים שבאו לחתימות ניגשה אלינו אמנדה. חיבקתי אותה וחתמתי לה על הפנקס.
בנוסף, כתבתי לה גם את מספר הטלפון שלי. היא היתה אסירת תודה ונפרדה מאיתנו.
הארי גנב לי את הקשת עם אוזני הדוב שהיתה לי על הראש, ואני גנבתי לו את הכובע של הדובי שלו.
(הא?!?!)
לאט לאט המעריצים התחילו ללכת, וכשחילקנו את החתימה האחרונה והמעריצה המאושרת יצאה מהקולנוע, פה התחיל הבלאגן. הודיעו לנו שאנחנו יכולים לקחת כל מני פריטים של הלהקה כי למרות
כל הקהל נשאר מלאי מלא שאין מה לעשות איתו.
נייל רץ לקחת עגלת סופר ולחש משהו לליאם. הוא הנהן ושניהם התקדמו אלי.
הם הרימו אותי וזרקו אותי לעגלה. ״אחח..״
יצאתי מהעגלה וברחתי מהם.
ראיתי את הארי לוקח חולצה שכתוב עליה I ❤️ HARRY ועוד חולצה שכתוב עליה I ❤️ ADI.
החלטתי לקחת גם שתי חולצות כאלה, לקחתי שמונה חולצות מהחולצות שלי בצבעים שונים,
התקדמתי לעבר הצמידים ולקחתי 5 צמידים שונים של וואן דיירקשן, 9 צמידים שלי בצבעים שונים,
ועם כל הכבוד לקחתי גם 7 צמידים של הארי, 5 של לואי, 8 של נייל, 4 ליאם ו5 זאין. התקדמתי
לעבר הכובעים וגם שם לקחתי המון כובעים, (לא אפרט)
גם שרשראות, עגילים, תיקים ואז התקדמתי לעבר המגזינים.
היה שם מגזין אחד שבו אני כיכבתי, (יאי) ולקחתי אותו. (כמובן)
לאחר כל ה״גניבה״ הענקית הזאת צעדנו לעבר האוטו, מוטשים מהשקיות ומהפלאשים שליוו אותנו כל הדרך.
כמה מראיינים לא נתנו לנו להכנס לאוטו לפני שנתראיין.
ראיינו אותנו. לפתע אחד המראיינים עשה פרצוף מוזר.
״הו הו הו, הארי!״ צחק.
״מה?״ שאל הארי בתדהמה.
״מה הקטע של החולצה!?״ צחק.
כולם לפתע שמו לב שהוא לבש את החולצה של I ❤️ADI.
נעמדתי לידו וחיבקתי אותו.
״גם אני אוהבת אותך״ צחקתי.