יותר מזל משכל – פרק 6 ♥

כשהייתי קטנה .. אמא לימדה אותי לא לוותר לעולם .
היא לימדה אותי על כמה שחשוב לומר את האמת , לא לוותר על החלומות שלי ..
לדעת שגם מה שנראה לא אפשרי , אפשרי .
מעולם לא התווכחתי איתה . ידעתי שהיא צודקת .
הסתכלתי עלייה תמיד בהערצה . הערצתי אותה .
תמיד אמרתי לעצמי " כשאני יהיה גדולה , אני יהיה כמו אמא "
אמא , לימדה אותי לא לסמוך על כול אחד . אני זוכרת את המשפט שלה .. המשפט שהיא הייתה אומרת לי תמיד .
" יש אנשים רעים בעולם , שירצו לגרום לך לסבול , שיגרמו לך להיות מאושרת , ויום לאחר מכן לעזוב אותך , כך שתזהרי מאנשים כאלה , תחשבי לפני שאת מתחברת למישהו , ולפני שאת סומכת על מישהו ."
אני סמכתי עלייה . אני ידעתי שמה שהיא אומרת ' קדוש '
לא ידעתי . לא ידעתי שצפוי לי הנורא מכול . לא ידעתי שאת המשך חיי אני יעביר בלי אמא שלי . לא ציפיתי לכך , שיום אחד היא פשוט תעזוב . תלך אל הלא נודע . אני סמכתי עלייה . והכול התנפץ לי בפנים . חשבתי שהיא תשאר . ולתמיד .
היא נטשה אותי . היא הלכה בלי לומר מילה . היא לא סיפרה לי . היא לא שיתפה אותי . היא לא הסבירה . היא לא השאירה מכתב אחרייה . היא פשוט עזבה.
היא זאת שגרמה לי להיות מאושרת ולאחר מכן לסבול .
היא זאת שעשתה הפוך ממה שהיא אומרת .
היא זאת שהשאירה אותי לבד . בודדה . השאירה את אבא לבד . השאירה אותו להתמודד עם ילדה קטנה . שלא מבינה כלום . ילדה מפוחדת .
אבא נאלץ לעזוב את עבודתו . רק בכדי לתת לי את הכול . רק כדי להעניק לי את מה שאמא , לא הצליחה להעניק . לא הצליחה לתת .
שנים קשות עברו עליי ועל אבא . עוני . מחסור באוכל . לבית הספר לא הלכתי . לא היה כסף . אבא היה מלמד אותי בבית . אני זוכרת את היום ההוא שהוא ניסה ללמד אותי את לוח הכפל . אני זוכרת את ההתפרצות שלו באותו היום . אני זוכרת את הבכי המר .
" אוקי אז כמה זה 2 כפול 4 ? " אבא שאל בחיוך
" 6 ? " שאלתי והוא נאנח
" זה לוח הכפל יפה , לא חיבור " הוא הסביר
" בואי ננסה שוב " הוא אמר ואני הנהנתי
" 2 כפול 4 זה ? " הוא שאל בציפייה
אני הסתכלתי עליו , שתקתי . לא ידעתי מה לענות . ידעתי שאם אני יענה לא נכון הוא יהיה מאוכזב . לכן לא עניתי .
הוא הניד את ראשו לשלילה והניח את ידו על המצח שלו
" איך הגעתי למצב שבו אני מלמד אותך .. אני הייתי צריך להיות כרגע במשרד ! " אבא מלמל בעצבים
" אני מצטערת " פלטתי מפי והוא הסתכל עליי עם דמעות בעיניו
" זאת לא אשמתך שהיא הלכה ." הוא אמר וקם מהספה
" זאת לא אשמתך ." הוא חזר על עצמו והפיל את הכיסא בעצבים
הסתכלתי עליו מבוהלת , הוא התנשם בכבדות .
" מה עשיתי רע ?! " הוא צעק ושם את ידיו על ראשו
" אבא ? " שאלתי בקול רועד וקמתי מהספה
התקרבתי אליו בצעדים קטנים , הוא הסתכל עליי מלמעלה ונאנח
הוא התכופף כדי להיות בגובה שלי , וחיבק אותי חזק
" אני מצטער " הוא לחש באוזני
אני רק הידקתי את החיבוק . לא רוצה לעזוב אותו . לא רוצה לתת לו ללכת . לא מוכנה להרגיש את הכאב שוב . לא רוצה להכביד על אבא . הוא עושה הרבה . כולכך הרבה .
בת כמה הייתי כשהיא הלכה ? 7 ? רק התחלתי את החיים .
אני לא יסלח לה . אני לא מוכנה לסלוח לה .
היא זאת שגרמה לנו לסבול במשך כול חיינו . היא אשמה בכך שאבא היה בדיכאון במשך שנה ושלמה .
ואני ? אני הייתי צריכה לטפל בו . אני הייתי זאת שהייתה לצידו . אני זאת שלמדתי לבשל בגיל 10 . בגיל כולכך צעיר . בעוד שהחברים היו יוצאים לגינה , משחקים מחבואים . צוחקים . נהנים מהשמש . אני הייתי צריכה להכריח את אבא לשתות ולאכול .
עברו מאז , 12 שנים . אני בוגרת יותר עכשיו . אני לא נותנת לכול אחד להתקרב אליי . אני לא נותנת לכול אחד לקנות אותי . קשה לי לסמוך על אנשים . קשה לי להאמין .
וזאת הסיבה שאני דחיתי את אדם . בעוד שאני יודעת בפנים , שאני עושה טעות ענקית . אבל אני פשוט לא מסוגלת . לא מסוגלת לחוות את הטראומה ששוב פעם מישהו יעזוב אותי . אני מעדיפה לחיות לבד . אני מעדיפה לא להתאהב . אני יודעת שאם כן , אני ייפגע. אני לא רוצה לתת לעצמי להרגיש את הסבל הזה שוב . אני פוחדת ממחויבות .
כן . זה מה שאני . אני פחדנית . ולפעמים זה בא לטובתי .
אולי זה רע , אולי זה לא . בנתיים זה רק עזר לי. אנשים יודעים לתת לי את המרחב שאני צריכה . אנשים יודעים שאני יכולה להתפרץ בזעם . אנשים מכירים אותי ויודעים טוב מאוד עם מי יש להם עסק .
אדם ? הוא עדיין לא יודע . והוא גם לא יידע . כי אני יתרחק ממנו , כמה שאפשר . רק בשביל לא לסבול , וגם בשביל שהוא לא ייפגע . אני פוגעת באנשים מימין ועד שמאל . אני לא רואה בעיניים . זאת אחת התכונות הכי פחות האהובות עליי . אבל זאת מי שאני . ועם אני מקבלת את עצמי ? כול אחד אחר צריך לקבל .