יומניה של נערה משועממת – הקדמה+פרק 1

^הקדמה^
תהיו מוכנים לחפירות שאין דברים כאלה!
אני, מיילי פיבנס, הולכת לחפור לכם כמו שבחיים לא קראתם!
אמנם אני רק נערה משעממת עם חיים משעממים, אבל יום אחד כל זה משתנה, (לא כל החלומות שלי מתגשמים, אל תדאגו, זה לא איזה "הסיפור המושלם" או משהו כזה…) והחלום שתמיד היה לי הופך למציאות!

פרק 1
ישבתי במשרד המשעמם שלי, מסתכלת בתיבת הדואר המשעממת במחשב המשעמם ומשתעממת, הכול כרגיל. "בואי למשרד שלי, אני צריכה לדבר איתך." קיבלתי אסמס, הבוסית שלי רוצה אותי במשרד שלה וזה אף פעם לא סימן טוב… עברה בי צמרמורת כשקמתי מהכיסא, הלכתי למשרד שלה, פתחתי את דלת העץ הגדולה והרחבה והתיישבתי מולה על כיסא העור המרופד. "מה.. למה רצית אותי?" שאלתי בחשש, תמיד אני עושה פשלות, אפילו שמראיינת של מפורסמים אמורה לדעת מה היא עושה, אז חשבתי שהיא שוב צפתה בפשלות הלא נורמליות שאני תמיד עושה בטלוויזיה.

"מה?!?!?!?!?!?!?!?!?! אומייגזררררר תודה תודה תודה תודה!!!!!" לא ידעתי איך להגיב, אני מחכה לרגע הזה מאז ש'וואן דיירקשן' נוצרו, לפני ש-ל-ו-ש שנים!! לא להאמין שאני סוף סוף מראיינת אותם! חזרתי למשרד שלי, שום דבר כבר לר היה משעמם כמו קודם כשהבנתי עד כמה אני מאושרת! לא להאמין שאני אפגוש את האלילים שלי, ובינינהם את האליל הראשי: ליאם פיין המושלם! "תק… תקשיבי לי מהר!" אמרתי לסופי חברתי בשנייה שהרימה את הטלפון. "אם את לא משועממת יותר זה כבר סימן טוב!" היא אמרה בצחוק, שמעתי את ההתלהבות בקולה וחייכתי חיוך עצום. "אני הולכת לראיין את וואנדי! אומייגזר איזה בוסית מושלמת יש לי!!" רגע, השנייה אמרתי שגברת מרינלי הזועפת, זאת שתמיד מבאסת אותי עם המפורסמים הכי מעפנים לראיין היא מושלמת?! איכככססססס!!! "WTF?!?! את הולכת לראיין את וואנדי?! איזה כיף לך!!!! וממתי גברת מרינלי היא מושלמת? איכככסססס גועל נפש!"

לא האמנתי שזה באמת קורה לי!

אופס, שחכתי להציג את עצמי:
אני מיילי פיבנס, אני בת 20 עוד כמה שבועות וכמו שכבר שמתם לב אני עובדת בתור מראיינת של מפורסמים, אפילו שזו לא העבודה הכי משגעת בעולם. יש לי סיפור מאוד מוזר, והוא מתחיל ככה:
הייתי בת 8 כשהמשפחה שלי טסה לישראל כדי שאח שלי יוכל לעלות לתורה בישראל כמו שאבא שלי תמיד חלם. ההורים שלי ראו כמה טוב בארץ, ואני מקווה שעכשיו כבר הבנתם שזה היה ממש מזמן, כי היום כבר אי אפשר להגיד שיש פה משהו טוב… בקיצור, ההורים שלי החליטו שנעבור לארץ. אבא שלי טס חזרה לניו ג'רזי כדי לסגור את חשבון הבנק ולקחת משם את כל הכסף, למכור את הבית ואת שתי המכוניות ולמסור את מיילס לבעלים אחרים, כמובן שגם להעביר אותנו בתי ספר אבל בקיצור, הוא הלך, סגר את החיים שלנו שם בצורה רשמית וחזר. בעזרת הכסף קנינו ווילה יפה בתל אביב, מכונית חדשה, אבל כלב חדש לא קנינו. מיילס היה הכלב שלי, זה שהיה אצלנו מאז שנולדתי בערך. נורא אהבתי אותו, אבל הפעם האחרונה שבה ראיתי אותו הייתה לפני שעזבתי את ניו ג'רזי לתמיד, עכשיו הוא עם הבעלים החדש שלו ואני לקחתי את הגורה שלו לארץ כדי שתמיד יהיה לי זיכרון ממנו.. לגורה שלו קוראים פולו, בעיקרון היא הכלבה של כולם אבל רק אני מטפלת בה, מאכילה אותה ומשחקת איתה ואין לי שום בעיה עם זה, כי תמיד כשהייתי קטנה רציתי כלב משלי, אז זה סוג של סיפוק בשבילי. אחרי שגמרתי צבא בישראל קיבלתי את העבודה הזאת בתור מראיינת מפורסמים, שמשום מה לא נראתה לי משעממת בכלל עכשיו, אבל אם הייתם באים ביום אחר הייתי אומרת לכם שאני עומדת למות משיעמום פה. אח שלי, ג'ורדן פיבנס בן 25 והוא גר בחיפה עם חברה שלו, נועם. כמה נועם יש בארץ הזו, מישהו מוכן להגיד לי?…. ואני בינתיים גרה עם ההורים שלי, לורנס ואנסטסיה פיבנס בווילה שקנינו לפני 12 שנים, עובדת כרגיל וחיה את החיים המשעממים שלי – עד היום!