טעות בתחנה סיפור עם 1D -פרק 1. =]

"אה סליחה…" קול גברי נשמע מהדהד ברחבי ראשי. פקחתי את עיניי באיטיות, מביטה בסדרן שעמד מולי, מנער טיפה את יידי ומחייך אלי חיוך רגוע. "זאת התחנה אחרונה, את מתבקשת לרדת מהרכבת." הוא אמר ברוך, קולט שאני מטושטשת ומבולבלת מהשינה הארוכה שלי.
"איפה אנחנו?" שאלתי בקול צרוד מעט, "אנחנו בצפון לונדון ברכבת התחתית." הוא אמר, גופי התקשח מיד ומוחי התחיל לחשוב במהירות.

אני לא אמורה להיות כאן!
אני אמורה לרדת בכלל בדרום לונדון! לא בצפון!

הנהנתי לחיוב וחייכתי חיוך יפה אך בכל זאת הרגשתי רע מאוד, עכשיו אצטרך לבקש מג'ורג' לבוא לקצה השני של לונדון באמצע הלילה בשביל להביא אותי! למה זה תמיד קורה רק לי?!

"את בסדר?" קול שאל לידי, הסבתי את ראשון מהאייפון שלי שהיה מכוסה בכיסוי שחור עם אוזני הארנב. הנהנתי מעט וחייכתי חיוך קלוש. "את לא ניראת ככה." הוא אמר וגיחך מעט. מתיישב לידיי ובוחן כל תנועה שלי. "טוב…אני בכל זאת הייתי אמורה לרדת בקצה השני של העיר." אמרתי באנחה כבדה למדי. "אז את צריכה טרמפ?" הוא שאל, קולו הנעים כאילו לחש באוזני והדליק את כל מערכותי, המבטא הבריטי הכבד שלו נשמע בברור שבכל מילה שאמר.
"אמא ואבא לימדו אותי שאסור לנסוע עם זרים." אמרתי בטון של ילדה קטנה, הוא צחק וחייך אלי חיוך אר חשף שתי שורות של שיניים ישרות ומבריקות, לבנות כיונה.
"את ממש מצחיקה את יודעת?" הוא אמר לאחר שנירגע. הסומק הורוד התחיל לטפס על לחיי, "את מסמיקה?" הוא שאל, הרכנתי את ראשי והוא שם את ידו על ירכי, מה שהדליק אותי מיד, ידו הייתה חמדה ונעימה למגע.
"אני נוסע לדרום לונדון מחר, את רוצה להתלוות אלי?" הוא שאל, מחשבות הציפו את ראשי. "על מה את חושבת?" קולו הרך לחש באוזני הימנית והעביר בי צמרמורות. "אם אני צריכה לבוא איתך." מלמלתי. "את יכולה לישון אצלי בבית, או יותר נכון בבית של ההורים שלי, אני גר בדרום העיר, הם בצפון." הוא אמר. "אתה רוצה שאני ישן עם מישהו שאני מכירה רק עשרים דקות?" שאלתי בפה פתוח מעט. "טוב, יש מיטה נפתחת ליד המיטה שלי. וההורים שלי לא בבית היום." הוא אמר בחיוך, נאנחתי. יודעת שאין לי ממש אפשרויות אחרות.

"אז את באה איתי?" הוא שאל בחיוך מאוזן לאוזן, "אני לא רואה שיש לי בררה אחרת." אמרתי נעמדת ומסדרת את המכנס הג'ינס הארוך שלי ואת החולצה הזוהרת בצבע הצהוב שנפלה בשלמות לע גופי וחשפה כתף אחת שעליה נחה בברור כתפית שחורה של החזיה "בואי אחרי גברתי." הוא אמר בחיוך, גורם לי לחייך בעצמי ואחוז במזוודה שלי, מוביל אותה לרכב יפה עם גג נפתח בצבע שחור מבריק.

"גברתי." הוא אמר, פותח לי את הדלת שלי הנהג ומכניס את המזוודה למושב האחורי, סוגר אחרי את הדלת וקופץ מהצד השני, מחליק למושב מבלי ולפתוח את הדלת. "שחר. שחר פרלין, דרך אגב." אמרתי והוא לחץ את ידיי, מעביר בי זרמים חשמליים וחמים אך קפואים באחת. "לואי. לואי טומלינסון" הוא אמר, "השם שלך מוכר לי." מלמלתי בעוד הוא נועץ את מבטו בכביש אך בכל זאת מגניב אלי מבט חם ועוטף מידי פעם. "אני זמר בלהקה." הוא אמר, "איזו להקה?" שאלתי, עיניו כיצאו מחוריהן, "את צוחקת נכון?!" הוא שאל, "איזו להקה?" שאלתי, מבולבלת יותר ממה שהייתי אני לא יכולה להיות. הוא עיכל את מה שאמרתי חמש דקות ואז פתח את פיו. "וואן דיירקשן." הוא אמר, "אה, שמעתי עליכם." מלמלתי. "הגענו." הוא אמר, פותח לי את הדלת ולוקח את המזוודה ביד אחת. "תודה." מלמלתי וחיבקתי אותו, הוא גנח, ורק לאחר שהתנתקתי מעט, לראות למה הוא השמיע קול שכזה, הבנתי ידי שידי נחה את מפשעתו. יותר מביך מזה לא יכול להיות!
פני נעשו אדומות ונבוכות, הרכנתי את ראשי, לא מעזה להסתכל בעיניו.
אוף! למה דיברתי בכלל?!