שכיחת אהבה- סיפור על 1D פרק 4

טוב, אני יודעת שאתם אוהבים את זה שזה הכל כתוב בשפה גבוהה, אבל הפעם החלטי לעשות את זה טיפונת שונה וזה לא על שלה כל כך גבוהה אבל יש חלקים שכן.
״ברוכה הבאה לבית שלך.״ אבא שלי אמר ופתח את הדלת.
האמת, שזה הבית של ההורים שלי, שגדלתי שם. לא היתי מוכנה ללכת לבית שלי. נכנסתי לבית והבטי מסביב. כמה פינות נראו מוכרות, ואחרות זרות לגמרי.
״למה לא שתלכי לחדר שלך, תנוחי טיפה. אנחנו נכין ארוחת ערב בנתיים.״ אמא שלי הניחה יד על כתפי.
״אה, חדר?״ שאלתי בבלבול.
״אה, נכון. דלת שנייה מימין. אם את צריכה משהו תקראי לנו טוב?״
הנהנתי ורצתי במעלה המדרגות לחדרי.
הגעתי לדלת לבנה, ותהיה מה מסתתר מאחוריה. נשמתי עמוק, ספרתי עד שלוש ופתחתי את הדלת. לפני נגלה לי חדר מסודר, קירות צבועים בוורוד מכוסים פוסטרים, מערכת סטריאו, ארון ענקי ומיטה גדולה ולבנה באמצע החדר. מרוב עייפות נשכבתי על המיטה בכבדות. החדר נרא לי מוכר, בזה בהחלט היתי בטוחה. עניי שוטטו ברחבי החדר, מגלות פיסות קטנות שהחמצתי. ואז עני נעצרו על תמונה ממוסגרת על שידה קטנה ליד מיטתי. התיישבתי ולקחתי את התמונה בידי. נראו בה קטלין, ורוניקה, וויל וג׳ון, הבנים, ושלוש בנות שנראו מוכרות במידה מטרידה אבל לא הצלחתי לזכור את שמם. ואז גיליתי אותי בתמונה… מחובקת עם הארי. נראנו כל כך שמחים ביחד, כאילו עצם זה שאני לידו והוא לידי זה הדבר הכי משמח שיש. נאנחתי ושמתי את התמונה חזרה במקומה. למה אני לא זוכרת אותו? כאילו יש לי חתיכת פאזל חסרה בזכרוני, ואני יודעת שיש שם משהו חשב שישלים לי את התמונה,ו אבל אני לא יודעת מה. הבטי מחוץ לחלון, והשתוקקתי לצאת החוצה ולהיות מקופת בסביבה שאני אוהבת. מיהרתי למטה, בדיוק שאבא שלי יצא מהמטבח.
״לאיפה זה?״ הוא שאל.
״אני רוצה לצאת לנשום קצת אוויר.״ אמרתי קצרות ופתחתי את הדלת.
״תחזרי בשקיעה.״ הוא קרא אחרי.
יצאתי מהדלת, לא יודעת לאן פני מועדות, פשוט הלכתי לאיפה שרגלי הובילו אותי. בסופו של דבר אני הגעתי לפארק קטן וריק. לא היה שם איש פרט לכמה סנאים וציפורים שקפצו (או עפו) ממקום למקום. עצים היתמרו גבוהה מעלי, ופרחים פרחו מסביבי בשילוב צבעים וריחות מרהיבים. הלכתי לי בשבילים, רק מטיילת אל הלא נודע, שפתאום מגיחה דמות מולי בריצה."אמא!" צחרחתי. לא הספקתי לזוז, התנגשנו אחד בשני ונפלנו על האדמה. האיש נפל נאנק. הוא הרים את ראשו, והרגשתי איך החום עולה לי.
״יותר הארי, לפי מה שאני יודע לאמא שלך לא קוראים ככה.״ הוא התחכם וקם מהאדמה.
״מה אתה עושה כאן?״ התעצבנתי.
״משתף פעולה עם הסנאים ומתכנן לגנוב את כל הבלוטים בעולם. מה את חושבת שאני עושה? מטייל.״ הוא עזר לי לקום מהאדמה, ואז ניגב אבק ממכנסיו. ״טוב, אם תסלח לי, אני גם מטיילת בעצמי.״ אמרתי ועקפתי אותו, והוא תפס בידי לפני שהצלחתי להתרחק.
״רגע.״
קפאתי.
״אולי… נטייל ביחד?״ הוא שאל בהיסוס.
סובבתי את מבטי אליו. מבטו היה מעורפל, כאילון הוא איתי אבל במקום אחר במחשבותיו. ״כן, אני אשמח.״ אמרתי בחיוך. הוא עזב את ידי והתחיל להתהלך לצידי.
-נקודת המבט של הארי-
התהלכנו אחד ליד השניה, אבל שתקנו. רק הקשבנו לציוץ הציפורים ורשרוש העלים של העצים שהרוח עברה. אני מרגיש כאילו הכל חוזר על עצמו, כאילן הכל התחיל
מההתחלה.
-פלאשבק-
״אוקי, בי שיבוטים!״ קראתי אחרי וויל וג׳ון.
״אה, אני מבקש לא לקרוא לנו ככה! מספיק שסבתא שלנו לא יודעת מי זה מי ורק קוראת לנו תאום. אתה יודע כמה זה קשה לגדול עם הדבר הזה?״ ג׳ון התלונן והחווה בידו על וויל שעמד לידו.
״טוב, זה לא חלום גם איתך ׳ג׳וני׳.״ וויל צחק ועשה ׳ג׳וני' במרכאות.
״או, זאת כבר הכרזת מלחמה!״ ג׳ון צעק והם רדפו אחד אחרי השני במסדרונות.
״אוי, שני מטומטמים.״ נאנחה דני וסגרה את הלוקר שלה. היא אחת הבנות שמסתובבות איתנו, וחברה טובה. יש לה שיער שחור ועניים כחולות, אבל לא כל כך הטעם שלי. היא אחת שזורמת, צוחקת, ולא הולכת סחור סחור, ישר ולעניין.
״או שרק ג׳ון?״ הרמתי גבה.
היא נאנחה ונשענה על הלוקר שלה. ״אמרתי לכם כבר, אין לי רגשות אליו!״
״ברור!״ הנהנתי והוצאתי את ספר אנגלית מהלוקר. ״שלא.״ אמרתי בשקט, אבל היא שמעה את זה והביא לי מכה בכתף. ״טוב, טוב הבנתי אבל לא צריך להרביץ.״ צחקתי.
״טוב, הלכתי לכיתה, אתה בא?״. היא שאלה.
״אני כבר יבוא. אני רק צריך למצוא את העיפרון שלי.״
היא עזבה ואני חפרתי בלוקר שלי עד שמצאתי עיפרון. לקחתי את כל הדברים שלי, סגרתי את הלוקר, ולא הספקתי ללכת צעד אחד לפני שנפלתי על הרצפה. דפים עפו באוויר, וכל מה שהיה בידי נפל על הרצפה.״פאק, תסתכל לאן אתה הולך!״ צעקתי וקמתי על ברכי.
״אתה מתכון , את.״ קול נשי תיקן אותי.
הרמתי את ראשי והרגשתי איך ליבי מנתר מחזי. מולי היתה ילדה פשוט מושלמת. אני לא צוחק, כל פרט ופרט בה היה שלמות במלאו מובן המילה. שיערה היה שטני וארוך, ושימש מסגרת לפנים יפיפיות עם עניים כחולות מהפנטות. שפתיים וורדרדות, גוף רזה, חזה בגודל מרשים (חרמן, מה לעשות) , וזה נראה כאילו היא אשת חלומות, משהו לא אמיתי. ״כן, כן סליחה.״ מיהרתי להתנצל ולאסוף את דברי מהריצפה. גם היא עשתה זאת, ושנינו קמנו.
״עם מי יש לי את העונג להיתקל בו?״ היא שאלה בנימוס.
״הארי סטיילס, גברתי, ואני מאמין שזה שייך לך.״ אמרתי בקול סמכותי והושטי לה נייר שהיה שלה.
היא צחקה, צחוק עדין שגרם גם לי להעלות חיוך קטן. ״שרלוט ר׳יצרד, אדוני, ואני מאמינה שזה שייך לך.״ היא חיקתה אותי והביאה לי את ספר האנגלית שלי.
״שם יפה לילדה יפה.״
״אתה מנסה להתחיל איתי?״ היא שאלה עם חיוך מובך.
״אולי. זה מצליח לי?״
״אמממ… כן, נראה לי שכן.״ היא הסכימה אחרי הרהור של כמה שניות. היא התחילה לעקוף אותי וללכת לכיוון השני של המסדרון, אבל תפסתי בידה.
"רגע."
היא קפאה.
״נראה אותך אחרי בית ספר?״ שאלתי בתקווה.
היא רשמה משהו בזריזות של פיסת נייר והושיטה אותה לי. ״אני אשמח.״
-סוף פלאשבק-
הפעם הראשונה שנפגשנו, לפני חמש שנים. עברנו הרבה יחד, אבל אני תמיד זוכר את רגעינו ביחד. שהיא הסתובבה להביט בי, היא נראתה בדיוק כמו בפעם הקודמת, עם המראה ששובה את ליבי כל פעם מחדש.
״אני מצטערת.״ שרלוט פתאום פלטה.
״מצטערת? על מה יש לך להצטער?״ שאלתי.
״על הכאב שלך, זה הכל בגללי. אני לא יכולה לתאר לעצמי כמה זה קשה לאהוב משהו כל כל חזק ואז לאבד אותו לתמיד. וכל זה בגללי, אני מצטערת שאני גורמת לך סבל. לא התכוונתי.״
אם היא רק היתה יודעת למה זה קרה, היא רק תאשים אותי בכאב של עצמי. כל זה בגללי, כל זה בגלל שאני חשבתי רק על עצמי ותיראו מה קרה לה. מגיע לי הכאב הזה, זה מגיע לי. ״את לא צריכה להצטער, באמת. לכל סוף יש התחלה חדשה, ואני מקווה שתאהבי להתחיל איתי מחדש.״ אמרתי ותפסתי בידה.
היא חייכה אלי. ״הי, אני שרלוט.״ היא הציגה את עצמה.
״אני הארי.״ הצגתי את עצמי.
״אני אשמח להכיר אותך מחדש, ואני יואהב את זה, אני בטוחה.״
ואני- כמו טיפש- עשיתי את הדבר שרק מטומטם כמוני יחשוב עליו. לא יכולתי לעמוד בזה יותר. לא הרגשתי את מגע שפתייה זמן רב כל כך, לא הרחתי אותה, לא חיבקתי אותה. אני התגעגתי אליה בכל ליבי. ולדעת שזה המעשה הכי נורא- נישקתי אותה.