חלום חיי פרק 29!!!!!!

פרק 29:
קוראות יקרות, צר לי, אך לסיפור זה נשארו עוד 7 פרקים בלבד(כולל הפרק הזה) אני רוצה להודות לכל הקוראות ולכל המגיבות כי רק בגללכן יש לי את המוטיבציה להמשיך. תודה בנות!
ועכשיו לפרק:
נשענתי על הקיר בחוזקה, מנסה להסדיר את נישמותיי. זה לא קרה הרגע, זה לא יכול לקרות! אני לא יכולה לתת לו את ליבי שוב, הוא לקח לי אותו, מעך, וזרק. הוא פגע בי, ועל זה, אני לא יכולה לסלוח.
"מה קרה?" שאל קול צרוד ודואג מעליי. הרמתי את הראשי בכבדות והסתכלתי לו בעיניים.
"כלום.." אמרתי באדישות וקמתי מהריצפה.
"אל תשקרי לי, לא שוב! אני מתחנן!"
"טוב בסדר, נייל נישק אותי. בסדר?! עוזר לך במשהו?!" שאלתי מרוגזת
"נוו, זה מעולה! למה את מאוכזבת?!" שאל. שמעתי בקולו שהוא מאוכזב.
"לא! זה לא מעולה הארי! הוא פגע בי! ואני לא מתכוונת ליפול ליידיו סתם ככה, בגלל שהוא חושב שאני צריכה אותו או אוהבת אותו יותר!" צעקתי
"ואת אוהבת אותו?" הארי לחש
"א..אני לא יודעת," התייפחתי "אני לא יודעת אם אני אוהבת אותו או לא, אבל אני יודעת שאני לא יכולה לחזור אליו.. אני פשוט לא יכולה!"
"יהיה בסדר. אני מבטיח לך! את תמצאי מישהו יותר טוב ממנו, אולי לא עכשיו, אבל את תמצאי, אני בטוח!" חייך אליי.
הושטתי לו את ידיי מצפה שיקח אותן ויעזור לי לקום אך דפיקה בדלת מנעה ממנו זאת…
"שנייה, אני אפתח.." חייך אליי והלך לדלת משאיר אותו על הרצפה מבולבלת…
"היי!" שמעתי קול של בחורה לא מוכרת וסובבתי את ראשי לדלת. ראיתי נערה – בערך בגיל ה 18 -19 משהו כזה. שיערה היה יפיפה. הוא היה חום דיי חלק שמסתלסל בקצוות- בדיוק כמו שתמיד רציתי. היא נראתה 1.65-1.70 בערך. עינייה היו דיי גדולות וחומות. היא לבשה חצאית מיני בצבע חרדל(אני שונאת חרדל- זה גורם לי להקיא..), גופייה דיי פשוטה בצבע שחור ומגפיים עם עקבי סיכה עד הברך בצבע שחור. לא ממש אהבתי את הסטיילינג אבל היא נראתה ממש כמו ברבי(הבובה).
"אחמ אחמ" 'השתעלתי' בזמן שהיא והארי היו באמצע נשיקה.
"אה?! אהה כן, יובל תכירי, זאת מיי." הארי הציג אותי בפני- מה שכנראה החברה שלו,
"מיי, זאת יובל." אמר והיא חייכה אליי חיוך מזוייף.
"נעים להכיר אותך." אמרתי מנסה להישמע הכי נחמדה שיש…
"הארי," אמרתי בפנים רציניות
"הא?"
"שיחה.." אמרתי ולקחתי אותו לאמבטיה, סוגרת את הדלת אחרינו. הוא הסתכל עליי במבט של 'מה את רוצה?!' והרים גבה.
"הו! אל תסתכל עליי ככה! מי זאת?!" שאלתי מרוגזת
"היא החברה שלי" אמר והרמתי את שתי גבותיי בהפתעה
"וחשבת להגיד, לספר, לשתף?!"
"זה דיי חדש…" אמר וגירד בשערו.
"כמה זה חדש?!"
"שבוע וחצי.."
"מה?!?!" פלטתי בהפתעה
"כן.." גירד שוב בשערו
"ואם היא עדיין פה, זה אומר- א' שהיא ממש טובה!(המבין יבין) או ב' שאתה ממש מחבב אותה.." אמרתי וגרמתי לו להסמיק והוספתי "אז מי זה אני מנחשת שזה ב'.." אמרתי והוא הסמיק עוד יותר.
"כן.. אני דיי מחבב אותה.." במילים האלו הרגשתי דקירה קטנה בלב… זה מזיז לי?1 למה זה מזיז לי?! זה לא אמור להזיז לי! אנחנו כמו אחים! או שאולי לא?! עכשיו אני יודעת שהמשפט ההוא נכון "אתה מבין שאתה אוהב מישהו כשאתה מאבד אותו…".. אוי לי. אני אוהבת את הארי?! אני לא יכולה לעשות לו את זה! אחרי שאמרתי לו שלא יהיה בנינו משהו! וכל מה שעברנו! ומה אם אני ישנה את דעתי שוב?! אני אפגע בו שוב?! אני לא יכולה לעשות לו את זה. הוא יותר מידיי חשוב בשבילי.. ומה עם נייל?! הוא הרי נישק אותי! ואם אני יהיה עם הארי, אני יצא מגעילה. אבל אני אוהבת את הארי! אבל, לא! אני לא יכולה! אני כן! לא, אני לא! אני צריכה את הארי! אולי אני באמת אוהבת אותו?!?!?
רגע, זה לא משנה! הוא עם המיי הזאת! זה לא משנה! אני צריכה להבריח את המחשבות הללו, הן גורמות לי לדיכאון…
לקחתי את התיק ויצאתי במהירות מהחדר. "לאן את הולכת?!" שמעתי את הארי קורא מרחוק אך התעלמתי ונכנסתי למעלית. הדמעות החנוקות מאיימות לפרוץ ואני אפילו לא יודעת למה! כל הדברים שקרו, זה יותר מידיי בשבילי, זה יותר מידי כבד, אני לא יכולה לסחוב את זה יותר…
לחצתי במעלית על הקומה האחרונה והדמעות פרצו ברגע שידי נגעה בכפתור. המעלית עלתה דיי לאט בזמן שאני בוכה וכל איפורי נמרח.
אחרי זמן שנראה כמו נצח, דלת המעלית נפתחה ופרצתי לקומת הפנטאוזים. חיפשתי את חדר מספר 4536 – החדר של פרי וזאין. הלכתי במסדרון שלא נגמר- נראה כמו המבוכים האלה שאי אפשל לצאת מהם. לבסוף מצאתי את החדר ודפקתי על הדלת בחוזקה. לא נשמעה תגובה. דפקתי שוב על הדלת ולא נשמעה תגובה. התקשרתי לפרי אך היא לא ענתה. ניסיתי עוד כמה פעמים לדפוק ולהתקשר, אך לא קיבלתי מענה. חזרתי למעלית וירדתי לקומת הבריכה.
'לי! אני צריכה אותך! תבוא לקומת הבריכה! בבקשה!' שלחתי סמס לליאם ולאחר דקה קיבלתי סמס ממנו בחזרה
'דקה אני שם, תנסי להמשיך לחיות!' רשם מה שגרם לי להוציא חיוך קטן.. התיישבתי על כיסא נוח מחכה לליאם.
כל שנייה בדקתי את הכניסה- לראות אם הוא שם. ךבסוף ראיתי אותו מתנשף ומחפש בעיניו אותי.
'אני בכיסא השמאלי בצד ימין של הבריכה..' שלחתי לו וראיתי אותו מסתכל בטלפון ואת עיניו נתקלות בשלי. ראיתי את מבטו המופתע שכנראה ראה איך אני נראית… הוא התקרב אליי וחייכתי לו חיוך אומלל.
"אני נראית עד כדי כך נורא?!" שאלתי אותו עם עיניים מלאות דמעות מחניקה צחקוק קטן..
"זה יעזור אם אני אגיד שלא?!" שאל וחייך
"אולי.." חייכתי
"אז אם ככה, את נראת מהממת! מושלמת! בחיים לא ראיתי יופי שכזה! זהו! זה סופי! את הולכת לדגמן! לאלא! את הולכת להשתתף בתחרות מלכת היופי!!!!!!!" התלהב וצחקקתי.
"אל תגזים.." צחקקתי
"אז- את מוכנה להגיד לי למה הייתי צריך להתארגן מפיג'מה בשתי דקות?!" אמר מזועזע.
"אוקי.נייל נישק אותי אתמול ו-" "זה נהדר! לא?" קטע אותי
"לא! עכשיו תקשיב שנייה. הוא מצפה שאני אפול לידיו כאילו אני הייתי שלו תמיד. עכשיו מסתבר שלהארי יש חברה והוא הבי-" "מה?!? להארי יש חברה?! ממתי?!" קטע אותי שוב
"ליאם!" אמרתי עם דמעות בעיניים "מצטער.. לאלא! אל תבכי! בבקשה!" אמר מתחנן
"אז הארי הביא את החברה שלו ופתאום כשהוא אמר לי כשהוא באמת מחבב אותה הרגשתי שאני באמת אוהבת את הארי אבל אם אני אהיה עם הארי זה יהיה ממש מגעיל עם נייל אבל בין כה וכה אני לא יכולה להיות עם הארי כי יש לו חברה ואני לא מתכוונת לחזור לנייל כי הוא שבר אותי, ריסק אותי פגע בי!!" צעקתי. לקחתי נשימה עמוקה מנגבת את הדמעות "ואני לא יכולה יותר. זה כבד מידי ואני לא יכולה לחסוב את זה יותר, אני עומדת להתמוטט לי, אני עומדת להתמוטט" אמרתי והכי הגדול שכל כך ניסה להישמר בפנים, התפרץ. בכיתי בפניו, את כל נשמתי. הוא משך אותי אליו בחיבוק דואד וליטף את ראשי. הרגשתי כמו ילדה בת 10 שוב.
"ששש, אנחנו נעזור לך, אני יעזור לך. יהיה בסדר. אל תדאגי. כולנו כאן בשבילך.." אמר ונישק את ראשי ממש כמו אבא או אולי כמו, אח גדול.
הרמתי את ראשי ממנו מנגבת את הדמעות. "תודה" לחשתי והוא רק חייך