חלום חיי פרקים 32+33!! פרק כפול!!!!!

טוב- אני ממש מקווה שלא תהרגו אותי, וגם אני מקווה שהפרק לא משעמם מידיי…..
תהנו!
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
פרק 32+33:
נקודת המבט של יובל:
אני צריכה להיות כרגע לבד. אני צריכה מקום שאין בו הרבה אנשים בשעה שתיים אחר הצהריים. אני צריכה מקום גבוה, אני צריכה מקום שלא ישמעו אותי. אני צריכה אולר.
אחרי כחמש דקות עד עשר דקות ריצה הגעתי. מגדל אייפל.עליתי במהירות במעלית, לקומה שאף אחד לא עולה אליה כי היא יותר מידי גבוהה, הקומה שתמיד סיפרו לי שרק האמיצים ביותר יכולים לעלות אליה, הקומה האחרונה, שלא מותרת למבקרים.
המשכתי לעלות במדרגות לאחר שהמעלית אינה יכלה לעלות עוד. נשימותיי היו כבדות, הייתי עייפה אך לא היה אכפת לי, אני חייבת להגיע לשם.
לפתע אני רואה את השפיץ של מגדל האייפל וקולטת באיזה גובה אני נמצאת.
אני עומדת קרוב לגדר, מסתכלת על כל פריז. הכל מואר ולא מדהים כמו הלילה אך עדיין מדהים פה.
הרוח נושבת מחוזקה, מעיפה את שערותיי ומזכירה לי את הסיבה שאני פה. הדמעות לא מאחרות לזלוג מעיניי וגופי לא מאחר לרעוד מכעס ומתסכול. אני כל כך כועסת, כל כך מתוסכלת, כל כל, כל כך, חסרת ידע, ניסיון, חסרת רגישות,חושבת על עצמה, אני לא יכולה לחיות עם עצמי ככה, נמאס לי!
אני מתקרבת לגדר של המגדל, הרוח מפלחת את פניי כמו סכין.
'דייי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!' אני צורחת בכל נשמתי. 'נמאס לי!!!!!!!!!!!!!!' .
אני מוציאה את האולר שקניתי בחנות קטנה בדרך לכאן. אני מסתכלת עליו, בוחנת אותו, מנקה אותו עם חולצתי. נמאס לי. אני לא יכולה יותר. החיים שלי בין כה וכה נהרסו, אז למה אני צריכה לסבול כל החיים כש- כשאני יכולה, למות- עכשיו.
אני נושמת נשימה עמוקה, הדמעות לא מפסיקות לרדת. אני מכוונת את האולר לכיוון ליבי ולוקחת את נשימתי האחרונה.
אני מתקרבת לגדר כדי שאני אוכל ליפול למטה- שגופתי לא תישאר על המגדל הזה לתמיד.
אני יהודייה ואני יודעת שאסור לנו להתאבד- שהחיים זה דבר קדוש, אבל לא אכפת לי. לא אכפת לי יותר מכלום. אני רוצה לגמור את זה, עכשיו.
'שלוש', אני סופרת לאחור, 'שתיים', לוקחת את נשימתי האחרונה, 'אחת'. אני תוקעת את האולר בגופי. אני מרגישה את גופי צונח ורגליי לא נוגעות בקרקע יותר.
'לא!!!!!!!!!!!!!!' אני שומעת התייפחות מלמעלה, אני לא יודעת מי אמר את זה ואיך הוא מכיר אותי אבל לא אכפת לי. זה נגמר. אני עוצמת עיניים, נותנת לנשמה לצאת מגופי.

נקודת המבט של הארי:
'אני אוהבת אותך' היא לחשה ורצה. לאן היא רצה? מה יש לה? מה אני עשית- רגע, אוהבת אותי?! מה זאת אומרת אוהבת אותי?! היא לא יכולה לעשות לי את זה עכשיו! היא לא יכולה! למה היא עושה לי את זה? למה היא אמרה לי את זה עכשיו? למה?
רצתי אחריה, לא הפסקתי לרוץ. רצתי אחריה בין הרחובות הסוענים, בין מיליון ואחד האנשים. לא עניין אותי, אני ממשיך לרוץ. היא לא יכולה לעזוב אותי עם האמירה הזאת.
'אומייגאד! זה הארי!' שמעתי צרחות של בנות מאחוריי. שיט. אני לא יכול עכשיו, בבקשה רק לא עכשיו. הסתובבתי אליהן- הטעות הכי גדולה שעשיתי בחיים. כשהסתובבתי בחזרה , היא כבר לא הייתה שם. נעצרתי במקום. זה לא יכול להיות שהיא נעלמה לי ככה!
'סליחה, אפשר חתימה?' ילדה קטנה נגשה אליי.
'כמובן' חייכתי אליה את החיוך הכי אמיתי שיכולתי לזייף ובעיניי חיפשתי את יובל, אך כלום.
'עאעאעא אומיגאד!!!' שמעתי אלפי צרחות באות מכיווני השני.חיפשתי בעיניי את יובל.
וכאילו המזל האיר את פניי, ראיתי אותה יוצאת מחנות קטנה של כלי בניין, מה היא עשתה שם? זה לא משנה עכשיו. התמשכתי לרוץ במהירות אחריה, אפילו שהייתי במרחק של מאה
מטרים בערך ממנה. היא מתקדמת למגדל אייפל- מה הילדה הזאת מתכננת עכשיו?! היא נכנסת ועולה במעלית. וכמוה גם אני. חיכיתי למעלית שתגיע, על צג המעלית ראיתי שהיא עלתה לקומה הכי גבוהה. אחרי כתי דקות המעלית הגיעה ונכנסתי אליה במהירות. לחצתי על הקומה האחרונה והתפללתי שהמעלית תעלה מהר יותר. כשהיא הגיע התפרצתי ממנה החוצה, אך כלום. יובל לא הייתה שם. הסתובבתי בקומה, מקווה לראות ממנה משהו.
'דיי!!!!!!!!!!!!!' שמעתי צרחה מראש המגדל- הצרחה שלה. רצתי במעלי המדרגות, מנסה להגיע כמה שיותר מהר אליה.
'נמאס לי!!!!!!!!' אני שומע עוד צרחה. מה היא עושה?! כשאני מגיע לקומות הקרובות אליה אני מזהה את נעליה. היא עומדת ואני יכול לראות את רעידות גופה. לא. היא לא הולכת לעשות את זה. אני מכיר את הרעידות האלו, אני לא מאמין שהיא מתכוונת לעשות את זה.
אני רץ יותר מהר,היסטרי, לחוץ, כועס, דואג- מה לא?!
אני כבר רואה את רוב גופה, עם אולר שמכוון לגופה, לא! לא! לא! אני לא מאמין! היא לא הולכת! היא לא הולכת לי עכשיו! הדמעות כבר התחילו לרדת מעיניי. אני רץ יותר מהר ויותר מהר.
'שלוש' אני שומע את קולה לוחש, 'שתיים' לא, היא לא הולכת לעשות לי את זה 'אחת' היא לוחשת ובדיוק הגעתי לקומה, רואה את ידה מפילה אולר מלא דם, ואת גופה הרזה נזרק מהמגדל.
'לא!!!!!!!!!!!!!' אני צורח ומסתער לגדר- מנסה לתפוס אותה אך לשווא. היא כבר נפלה.
הדמעות ממלאות את פניי ומלא רגשות שונים של כעס ואכזבה ממלאים את גופי.
אני מתקשר במהירות לאמבולנס ויורד למטה.
אני שומע מרחוק את קולות האמבולנס ואת זעקות האנשים.
אני מגיע למטה ורואה רשת פרושה על הרצפה..? אני מסתכל על הריצפה בכוונה למצוא כתמי דם, סימן לפגיעה, אך כלום.
אני רואה את האמבולנסים לוקחים מישהי באלונקה- את יובל. אני רץ בלחץ לרופאים שהיו שם.
'אני צריך לבוא איתה!' צרחתי עליהם
'סליחה אדוני, מי אתה?' שאל אחד מהם.
'אני, אני החבר שלה' אמרתי
'רק בני משפחה יכולים לעלות איתה לאמבולנס' אמר
'אבל אין לה בני משפחה פה!' צרחתי 'הם בישראל!' צרחתי והם החליפו מבטים
'אני הבן אחדם הכי קרוב אליה כאן!' צעקתי
'בסדר, תעלה' אמרה אחת מהם לבסוף. הסתערתי על האמבולנס וראיתי את יובל- חסרת רוח חיים, עם כתם דם גדול מתחת לשדיה.
האמבולנס נסע במהירות עם סירנות שגרמו לי עוד שנייה להתפוצץ.
האמבולנס עצר בפתאומיות ודלתותיו נפתחו במהירות.
רופאים רבים מלאו את המקום ושנייה אר כך לא ראיתי את יובל כבר באמבולנס. זינקתי ממקומי ורצתי אחרי הרופאים. ראיתי את האלונקה נכנסת לחדר כלשהו ובאתי להיכנס אך הרופאים עצרו אותי.
'אתה לא יכול להיכנס לפה, היא נכנסת לניתוח' אמר אחד הרופאים וסגר את הדלת. משאיר אותי בחוץ דואג וחסר מעשה. התיישבתי בחוץ מול החדר וחיכיתי.
לאחר כחצי שעה, שיובל עדיין לא יצאה מהחדר ניתוח, לקחתי סוף סוך את הטלפון- מנסה לראות משהו בין הדמעות שטשטשו את עיניי.
'אני לארי שיפר גאה 3>3>3>' יש לך 158 הודעות חדשות. מה הם לא יודעים לסתום?!
לא הסתכלתי על ההודעות, רק רשמתי הודעה אחת וברורה:
'תבואו לבית החולים. עכשיו. זה דחוף.' רשמתי וכיביתי את הטלפון.
לאחר עשר דקות דלת הניתוחים נפתחה ורופא יצא עם ראש מורכן. קפצתי מהרצפה במהירות.
'דבר ראשון בינתיים היא עדיין חייה. היא דקרה את עצמה 2 סנטימטרים מתחת ללב- היה לה הרבה מזל, אך הוא צריך להישאר ככה מפני שכרגע, הסיכויים לטובתו' אמר והצביע למעלה.
'אל תדאג דוקטור, היא חזקה. היא תשרוד' אמרתי לו והוא הנהן
'אני מקווה בשבילה שאתה צודק' אמר
'דוקטור גריידי' מנתחת קראה לפתע מהחדר. היה אפשר לשמוע בקולה שהיא לחוצה.
הרופא נכנס במהירות לחדר, משאיר אותי עם תקווה קטנה.
אני מתיישב בחזרה על הריצפה ופותח את הטלפון- היא תהיה בסדר. אני בטוח.
'הארי!' שמעתי קול מאחוריי. הסתובבתי וראיתי את הבנים, פרי ואלינור, עומדים בכניסה לבית החולים- רצים אליי. חזרתי לטלפון, מתעלם מנוכחותם.
נכנסתי לטוויטר והחלטתי לדבר עם כמה מעריצות אקראיות. לפחות הן ירגישו טוב עכשיו.
דפדפתי בין הדפים מחפש מישהו מעניין לדבר איתו.
'הארי, היי. מחר יש לי יום הולדת והמתנה הכי טובה בעולם תהיה אם תאחל לי מזל טוב ואולי תדבר איתי. אני מישראל ואני הולכת להיות בת 12. אצלנו זה היום הולדת הכי חשוב, אם שמעת על זה קוראים לזה 'בת מצווה' אני מקווה שתענה לי. תודה מראש 3>' .
'היי! מזל טוב! לא שמעתי על 'בת מצווה' אבל אני מאחל לך את כל האיחולים שבעולם! מזל טוב!' רשמתי לה כשחיוך קטן מרוח על פניי.
'הארי, אתה מוכן בבקשה לענות לנו?!' ליאם אמר לפתע.
'לא, אני לא מוכן! אני לא רוצה לדבר עכשיו' אמרתי כשהחיוך נמחק מפניי בשניות.
'הארי! רק תגיד לנו מה קרה!' פרי אמרה לחוצה
'אני לא יכול. מצטער' אמרתי והמשכתי בשלי.
'בסדר. לא צריך. אנחנו נשאל לבד' לואי אמר בכעס והם הלכו. טוב שכך. אני לא יכול להסתדר עם העובדה שהיא נפלה, שהיא הרגה את עצמה, וזה בגללי. אם לא הייתי צועק עליה היא לא הייתה ככה, היא לא הייתה מתקרבת למעשה הזה.
היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי, היא התכוונה לזה? ומה עם נייל? היא לא אוהבת אותו? ואם נהיה בייחד, איך אני אוכל להסתכל לנייל בעיניים?! ומה עם מיי? אני צריך לשבור את הלב לעוד מישהי בגלל יובל?!
רעש של פתיחת דלת הוציא אותי ממחשבותיי. הרופא יצא מחדר הניתוח.
פרק 33:
'היא במצב יציב. רק מישהו אחד, הכי קרוב אליה יכול להיכנס' אמר הרופא
'אני יכנס' אני וקול מאחוריי אמרנו. הסתובבתי וראיתי את נייל, שהיה קצת המום מהסיטואציה.
'אני חושב שעדיף שאתה, מר-'אמר והצביע עליי
'סטיילס' השלמתי אותו
'אני חושב שעדיף שאתה, מר סטיילס, יכנס לחדר. אתה החבר שלה, והוריה נמצאים באץ אחרת לכן תיכנס אתה' הרופא אמר והנהנתי. סובבתי את ראשי מעט וראיתי את נייל ההמום מסתכל עליי בקנאה. אלוהים, זה לא קורה לי עכשיו. סובבתי את ראשי והלכתי אחרי הרופא. הוא הוליך אותי במסדרונות רבים. איך הם הספיקו להעביר אותה לשם בכלל? זה לא משנה עכשיו… ניסיתי לעמוד בקצב של הרופא המהיר עד שהגעתי לחדר האחרון מצד שמאל.
'זה פה' אמר לי והנהנתי. פתחתי את הדלת באיטיות ונכנסתי לחדר.
היא שוכבת לה על מיטה לבנה כשתחבושת סובבת את פלג הגוף העליון שלה. לא הראו עליה שום סימן חבלה של נפילה. עינייה היו סגורות ושלבות והדבר היחידי ששמעו בחדר הייתה המכונה שמראה שהיא עדיין בחיים.
'סליחה,' שאלתי את הרופא שהתכוון ללכת
'כן?'
'איך זה שאין לה סימני חבלה של נפילה? הרי היא נפלה מראש מגדל אייפל..' שאלתי
'מטיילים ראו את משהו נופל מהמרומים וקלטו שזה אדם. למזלה, הייתה רשת דייגים בקרבת מקום ככה שהאנשים מתחו אותה ושימשו את הרשת שמקום נחיתה רך- במידה מסויימת. בגלל שזו הייתה רשת דייגים, היא חתכה חתכים דיי עמוקים בחברה שלך- בגבה אך זה מה שהציל אותה. היינו צריכים להתגבר על איבוד גדול של דם ותפירת החתכים. זה למה יש לה תחבושות על כל פלג גופה העליון' אמר והנהנתי.
'היא צריכה לנוח במשך השבוע הקרוב בבית החולים, ואם נראה שפצעיה מגלידים יותר מהר מהרגיל, הימים שהיא תהיה בבית החולים יהיו ימי מנוחה ויותר מבקרים יוכלו לבקר אותה. כרגע היא עדיין בתרדמת. אנו משערים שהיא תתעורר תוך כמה שעות.' אמר והנהנתי שוב.
'תודה רבה דוקטור. ברשותך, אשאר פה לכמה זמן..' אמרתי. הוא הנהן ויצא.
התיישבתי לייד יובל. פניה היו כה חיוורות וחסרות הבעה. היה מוזר לראות אותה בלי שום הבעה על פניה, בלי הבעה שאפשר לפענח אותה, פנים שלא אמרו כלום. פנים אטומות ולבנות.
היססתי לרגע, אך לבסוף לקחתי את ידה והחזקתי אותה חזק. היא הייתה קרה. פעם סיפרו לי שהטמפ' של אנשים מתים היא 0 מעלות והם חיוורים מאוד. יכולתי להישבע שאם המכונה לא הייתה ממשיכה לצפצף, הייתי בטוח שיובל כבר מתה. אבל לא. הצפצופים של המכונה מותירים בי תקווה. תקווה קטנה, אך תקווה.
שמתי את ראשי לייד הכר הרך שראשה של יובל מונח ועצמתי עיניי. דמעה חמה זלגה על לחיי. אני לא אמור להיות היא חיה- לא משנה מה קרה לה- היא חייה.
נשמתי נשימה עמוקה והסתכלתי על בגדיה שהיו מכופלים לצד המיטה. חולצתה הייתה מכופתרת עם כיסון בצד שמאל של החולצה. ביצבץ מהכיס משהו צהוב שנראה כמו דף.
לקחתי את הפתק בזהירות ופתחתי אותו. היו עליו כמה כתמי דם גדולים אך עדין אפשר לקרוא את הכתוב בו. זה השיר, השיר שהיא כתבה היום על הספסל, השיר שפרי שרה במהלך החזרה, השיר הזה.
זכרתי את המנגינה שפרי שרה והסתמכתי עליה. התחלתי לשיר את השיר. הוא כל כך יפה. אני לא יודע למה היא כתבה אותו אבל הוא בהחלט מתחבר למקרים שקרו.
'אחי?' שמעתי קול מאחורי. לא הפנתי את ראשי וניגבתי את הדמעות מעיניי.
'היא תהיה בסדר. אנחנו נהיה בסדר, אל תדאג' הקול התקרב אליי. יכולתי לזהות את הקול הזה בשנייה הראשונה ששמעתי אותו.
'לא, לא היא לא' לחשתי
'בטח שכן! הרופא אמר ש-' 'לא אכפת לי מה הרופא הדפוק הזה אמר! אולי היא תחלים אבל היא לא תחזור להיות עצמה! אני יודע! הייתה לי פעם חברה, שעברה תראומה כזאת או אחרת והיא השתנתה. היא תהייתה קודרת, אפלה, וקרה. לו, אתה לא מבין? היא לא תחזור להיות כמו פעם. היא תשתנה. היא תהרס' אמרתי והדמעות חזרו לעיניי.
'אתה לא יו-' 'אני כן! אמרתי לך! הייתה לי פעם חברה שעברה מקרה דומה! אני יודע!' צעקתי
'אל תצעק ליידה, אנחנו לא יודעים מה זה יכול לעשות…' אמר בקול דואג. 'לך למיי, זה ישפר את הרגשתך, אני בטוח' חייך ופניי הרצינו עוד יותר.
'אני לא יכול..' אמרתי
'למה?' שאל
'כי, כי, כי אני פשוט לא יכול! נמאס לי! אוח! ' צעקתי
'הארי! תסתום!' לואי הפציר בי.
'איך נתנו לך בכלל להיכנס?' שאלתי
'אממ, אם להגיד את האמת, לא כל כך שאלתי' אמר וחייך
'דביל' אמרתי חייכתי חיוך קטן.
'אז ככה, תתני לה את התרופות לשעה הקרובה ותגידי לחבר שלה לצאת' שמענו דיבורים מבחוץ.
'לואי! תיכנס למאחורי הווילון!' צעקתי ואמרתי והצבעתי על הווילון שבקצה החדר. הוא רץ לשם והתחבא.
'סליחה אדוני, אתה צריך לצאת מפה לשעה הקרובה..' האחות נכנסה לחדר.
'לשעה הקרובה?!' נחנקתי והסתכלתי על הוילון שבו לואי נמצא.
'כן אדוני, עכשיו ברשותך תצא' אמרה ודחפה אותי אל מיחוץ לדלת וסגרה אותה בחוזקה.
סימסתי ללואי.
'חדשות רעות'שלחתי לו.
'מה עכשיו האז?'שלח בחזרה
'תצטרך להישאר שם במשך שעה…'
'מה?! אחי! תקעת אותי בווילון של חלון! אני עומד על עדן החלון עכשיו ואני חייב להשתין!'שלח
'אז תשתין' שלחתי
'???'
'תשתין ותשתדל לא לפגוע באנשים..' שלחתי בחיוך
'אתה דפוק על כל השכל…' שלח
'יש'ך פיתרון יותר טוב?'
'סתום ותשתדל לא לצאת החוצה בדקה הקרובה'שלח
'תאמין לי, אני לא צריך להשתדל בשביל זה…'
'סתום 'שלח ויצאתי בחזרה לבנים.
'מישהו עם מצב רוח יותר טוב עכשיו' שמעתי קול של בחורה מאחוריי.
'כן פרי, לואי עזר לי קצת' אמרתי לה בחיוך.
'אני שמחה, ראית את אלינור איפהשהו? או את לואי?' שאלה פרי והנדתי בראשי לשלילה.
'אלוהים ישמור אותי! הרגע יצאתי החוצה ומישהו החליט לשפוך מים מסריחים ברמות מאחד החדרים!' אלי צרחה כשנכנסה לבית החולים.
באותו הרגע התפקעתי מצחוק. לא יכולתי להפסיק לצחוק וראיתי במבטה של אלי שהיא עומדת להרוג אותי.
'על מה אתה צוחק! זה מגעיל!' נעלבה.
'אוי,את לא רוצה לדעת מה הנוזל הזה…' אמרתי כשאני ממשיך לצחוק
'הארולד! מה זה הנוזל הזה?' שאלה בכעס
'אני לא יודע..'
'הארי..'
'אני לא יודע!' אמרתי צוחק
'הארולד סטיילס אם אתה לא אומר לי מה הנוזל הזה ני נשבעת שאני יחבק אותך ויעביר לך את הנוזל הזה!' בזה הרגע השתנקתי
'זה השתן של החבר שלך' אמרתי
'מה?! אתה בטוח צוחק עליי!' אמרה כלא מאמינה.
'נשבע לך. הוא עכשיו שעה תקוע בחדר של יובל בווילון של חלון' צחקתי
'מה הוא עושה? איפה הוא?! למה הוא שם?! ולמה לאזעזל הוא השתין עליי?!' צעקה
'אמרתי לו לנסות לא לפגוע באנשים- כנאה שהוא לא יודע ליישם..' אמרתי
'אוח! אני הולכת להרוג אותו!' צעקה ובזווית העין קלטתי את פרי מחזיקה את אפה ומתרחקת לאט לאט, בתקווה שלא נשים לב.
'את לא הולכת לשום מקום!' אלי אמרה לפרי.
'טוב- אבל את חייבת להתקלח!' פרי אמרה כשהיא עדיין מחזיקה את אפה.
'טוב- ויש לי את הרעיון המושלם לעשות זאת' אלי אמרה וחייכה.
'שוט' אני ופרי אמרנו.
'פרי- את תתלבשי כמו אחות. זה זמן האוכל אז תקחי את העגלה ואני אכנס לבפנים. נעיף את האחות המזורגגת בחדר של יובל וניכנס לחדר' אלי אמרה
'קצר, אבל מבריק' פרי אמרה ומייד התחלנו לאסוף את הדברים.
שלחתי ללואי
שלח בחזרה.
כשהגענו לחדר של יובל פרי באה לפחות את הדלת אך עצרתי אותה.
'איך אני אמור להיכנס?' שאלתי
'תיכנס לבפנים איתי' אלי אמרה וגיגלתי את עיניי.
נכנסתי לעגלה הפיצית וכמעט מתתי מהריח. באמת לואי- אתה דפוק.
שמענו את הדלת נפתחת והעגלה התחילה לזוז.
'סליח-' האחות אמרה 'זה זמן האוכל. יש לנו רשות' פרי אמרה בקול מוסמך.
'אבל אני לא יכו-' 'תחזרי עוד חצי שעה' פרי אמרה ועזבה את העגלה.
'אב-' 'יום טוב לך גברתי' שמעתי את פרי אומרת ואת הדלת נסגרת וננעלת. קפצתי מהעגלה נושם אוויר צח שוב.
'תסתום' אלי ירקה
'ששש- יש לי רעיון!' לחשתי 'פרי- תלכי ללואי ותפחידי אותו- הוא יחשוב שאת האחות' אמרתי וחיכתי
'עלוב..' סיננה והלכה ללואי.
'מה יש לנו כאן..' אמרה בקול של אחות זקנה. היא התקרבה לווילון ופתחה אותו בבת אחת.
'עאעא!' לואי צרח והבין שאלה אנחנו.
'שקט לואי! אל תצעק לייד יובל! אנחנו לא יודעים מה זה יכול לעשות לה!' חיכיתי אותו.
'חהחה מצחיק מאוד.' אמר בזמן שניסה להסדיר את נשימתו.
'אלי!' קרא ורץ לחבק אותה אך נעצר לפני שהם באמת התחבקו. 'מה זה הריח הנורא הזה?!'אמר וסתם את אפו.
אלי הרימה גבה ושילבה ידיים. 'אולי תגיד לי אתה, בן אדם שמשתין מחלון של בית חולים!' אמרה בכעס. לואי נחנק והסתכל עליי.
'אל תסתכל עליי! זה לא אשמתי שאתה לא יודע לכוון…' אמרתי בצורה מתנשאת.
'טוב, אני לא יודעת מה איתכם אבל אני נכנסת למקלחת של יובל… היא הרי לא משתמשת בה עכשיו..' אלינור אמרה ונכנסה לחדר האמבטיה.
'היא חיוורת' פרי אמרה לפתע מאחורינו. הסתובבתי אליה וראיתי אותה יושבת בכיסא שאני ישבתי לפני 20 דקות ובכיתי.
'היא קרה. היא לא מגיבה ואני בקושי מרגישה את הדופק שלה' הדמעות של פרי התחילו לנזול.
'פרי, היא תהיה בסדר. אני מבטיח' אמרתי וחיבקתי אותה.
'אל תבטיח הבטחות שאתה לא יכול לקיים' מלמלה.
'אולי אני לא יכול לקיים, אבל אני מאמין.' אמרתי ובזה הרגע נזכרתי. אני לא חגגתי איתה את סדר פסח, הברזתי לה באותו היום. זה היה היום שהכרתי את מיי, והברזתי לה. היא צדקה שאני לא מתחשב ברגשות שלה, ואני דביל כזה שהחזרתי לה. אני אדיוט. זה קרה באשמתי.
אחרי כעשר דקות שאני, פרי ולואי יושבים לייד יובל ושותקים, אלי יצאה מהמקלחת.
'צריך לזוז' אמרה והסתכלה על שעון הקיר. לואי הראשון שקם ללכת. לאחר מכן פרי קמה וחיבקה את יובל קלות.
התקרבתי אל אוזנה של יובל ולחשתי לה 'אני אוהב אותך'.
הציפצופים החזקים והמהירים של המכונה הבהילו אותי. יובל החלה לרעוד והמכונה לא הפסיקה לצפצף בקולי קולות.
'תצאו! עכשיו!' הרופאים צעקו לנו בזמן שנכנסו לחדר במהירות והתחילו לעשות ליובל הנשמה, החייאה או מה שזה לא יהיה. זה לא עניין אותי כרגע. לואי דחף אותי במהירות מהחדר ובראשי ריצדה התמונה של יובל רועדת.
שמעתי התייפחות מאחוריי. פרי ישבה על הריצפה, כשראשה טמון בין ידיה, ובוכה. התיישבי ליידה עם דמעות בעיניים וחיבקתי אותה.
'יהיה בסדר..'אמרתי לה. ועכשיו כשאני חושב על זה, אמרתי את זה גם לעצמי.