חטופה – פרק 9

במשך כל הנסיעה הייתי מקופלת במושב שלי. "פגעת בו?" שאלתי לפתע הפתעתי את עצמי עם הקול שיצא לי, קול בטוח. "אני לא פגעתי בו, את לא צריכה לדאוג לו. את צריכה לדאוג לעצמך" הוא אמר. גוש היה תקוע לי בגרון, מה שגרם לי לתחושת חנק עצומה.
הוא עצר את המכונית ליד הבית שלנו, הוא פתח את הדלת שלו, בעוד שלי נעולה. אם לא הייתי הבת ארובה שלו או מה שזה לא יהיה והוא היה חבר שלי זה היה נחמד. אבל עכשיו אני מרגישה באמת כמו אסירה. הוא פתח את הדלת שלי והוציא אותי החוצה, הוא תפס בידי חזק והוביל אותי לכיוון הבית שלי, הבית של ראש העיר.
מאיר השומר שלנו עמד בשער "מה אתה עושה איתה?" מאיר שאל הנדתי בראשי, סימנתי לו שזה מסוכן. אבל הוא לא הקשיב לי והתקרב, ברק תוך שניה הוציא אקדח וכיוון לראשי. מאיר תוך שניות פינה לו את הדרך, זה הפקודה של אבא שלי 'לא משנה מה, בחיים אל תעשו משהו שייפגע בבת שלי' אני זוכרת ששמעתי אותו אומר לשומרים מבעד לדלת. הוא העלה אותי במדרגות לכיוון משרדו של אבי "אתה יכול להוריד את האקדח בבקשה?" שאלתי מפוחדת וקיוויתי שיגלה היגיון והתחשב בי. למזלי זה קרה הוא הוריד את האקדח, אבל השאיר את ידו. הוא דפק בדלת ושמעתי צעדי ריצה באים לפתוח את הדלת. אבא הגיע ופתח את הדלת, כשהוא ראה אותי הוא הופתע ורצה לחבק אותי ואני אותו, אבל מישהו היה חייב לקטוע את זה. מי לא אחר מאשר ברק. "בבקשה זה רק חיבוק" ביקשתי הוא שחרר את ידי ונתן לי לחבק את אבי "ילדה שלי, אני כל כך מצטער. אהובה שלי" הוא אמר וחיבק אותי בחזרה בכיתי על החולצה שלו "אני לא רוצה להיות אצלו אבא אני רוצה לחזור הביתה" לחשתי לו "אני יודע מתוקה שלי, אני אנסה" הוא לחש לי בחזרה. יד לפתה את ידי ומשכה אותי אחורה "שבוע לא ראיתי את אבא שלי, אל תיקח את זה ממני בבקשה לפחות לא את זה. לא את הכמה דקות האחרונות שנשארו לי לפני שאני חוזרת איתך" ביקשתי שעיני נוצצות מדמעות "בבקשה" התחננתי הוא שחרר את ידי ונתן לי ללכת לאבי, שבשנייה שחזרתי אליו הוא עטף אותי בחיבוקו. "אתה הולך לספר לה היום?" ברק שאל "מה לספר לי?" שאלתי מבולבלת " 'אבא' שלך" הוא אמר בטון מזלזל, התקרבתי אליו עם אש בעיני "בחיים שלך, אבל בחיים שלך אל תזלזל באבא שלי" אמרתי והתכוונתי לזה הוא נראה מופתע מאוד, הוא לא ציפה לזה. אבא משך אותי אחורה וחיבק אותי "די אני בסדר. זה לא פגע בי רואה, אני בסדר" הוא אמר ונשק לראשי.

-נקודת מבט טוד-

אני לא יכול לספר לה את האמת. לא אחרי מה שקרה עכשיו, אני לא מסוגל לעשות לה את זה. 'אני לא מסוגל אני אספר לה פעם אחרת' סימנתי עם שפתיי לברק הוא הנהן, והצביע על השעון 'הזמן עובר ואתה תגרום לה לסבול יותר' הוא סימן עם שפתיו. "מה רצית לספר לי אבא?" היא שאלה והסתכלה עלי במבט מצפה, לא יכולתי לשבור את ליבה ככה. לא ידעתי מה להגיד לה, איך להגיד לה "אמממם… אמא שלך היא דיברה איתי אתמול היא אמרה שהיא מתגעגעת וזהו" עניתי על התשובה הראשונה שעלתה בראשי. אני שונא את מאיה, ואני לא יכול לשבור את ליבה פעמיים. אני לא מסוגל, פשוט לא מסוגל. להגיד לה שהיא מאומצת.