חטופה – פרק 5+6 פרק כפול!!!!!

-נקודת מבט נוי-

התעוררתי בבוקר ליד אדם, חייכתי לעצמי. הוא עדיין ישן הוא כל כך חמוד שהוא ישן. אני אוהבת אותו מאוד נשקתי לו על השפתיים והוא משך את הנשיקה עוד קצת "אל תלכי" הוא ביקש ופתח את עיניו החומות, יכולתי לבהות בהן שעות, הן עמוקות כל כך ויפות כל כך. "אני צריכה ללכת אני אפספס את השיעור. ויש לי מספיק איחורים גם ככה" אמרתי וניסיתי להשתחרר מהחיבוק שלו "בסדר, בסדר אני קם" הוא אמר וחייך אלי חייכתי בחזרה. הוא שחרר אותי וקמתי ממנו. הלכתי לארון ובחרתי בגדים, בחרתי חולצה אפורה, מעיל בייסבול בצבע אפור לבן, ג'ינס שחור ונעלי אולסטר לבנות. לקחתי את הבגדים למקלחת ונכנסתי אליה. גמרתי להתקלח והתלבשתי. עשיתי צמה הצידה וחזרתי אל אדם שלבש: מכנס ג'ינס בצבע ג'ינס וחולצה לבנה. "נצא?" שאלתי מחייכת "בטח" הוא אמר וחייך בחזרה. ירדנו למטה ואבא שלי ישב שם, "בוקר טוב" חייכתי אליו ונשקתי לו בלחי "בוקר נסיכה" הוא אמר ונשק לי לראשי, "אני יוצאת אבא התעוררתי מאוחר היום" אמרתי והלכתי אל אדם. יצאנו מהבית והתחלנו ללכת לכיוון התיכון. אני לא יודעת מה עובר עליי כל פעם? אני מרגישה שמישהו עוקב אחרי כל הזמן. "אדם אני מפחדת, יש לי הרגשה שמישהו עוקב אחרי" אמרתי מפוחדת ואחזתי בידו חזק יותר "יהיה בסדר אני לא אתן לאף אחד לגעת בך" הוא אמר וחיבק אותי, הרגשתי שהסכר עומד להתפרץ. הרגשתי כמה דמעות שכבר זלגו על לחיי "די אני כאן איתך, אני לא עוזב אותך" הוא אמר וחיזק את החיבוק. "אני אוהבת אותך" אמרתי ונישקתי אותו "אני אוהב אותך גם" הוא אמר ונישק בחזרה.
הגענו לכיתה והתיישבנו בסוף, הוא הרגיע אותי ואמר לי שיהיה בסדר וזה שזה קרה פעם אחת לא אומר שזה ייקרה שוב. משהו אמר לי שהוא משקר לי. שהוא מסתיר ממני משהו, אני אדבר איתו מאוחר יותר. המורה נכנסה וכולנו נעמדנו (מן חוק שיש אצלנו) "בוקר טוב תלמידים" המורה אמרה "בוקר טוב" כולנו השבנו לה עייפים ורק רוצים לגמור את היום הזה. הייתה לי מורה מפלצת! היא השפילה אותי לא פעם ולא פעמיים מול הכיתה, פעם אחת היא סטרה לי כשלא הכנתי שיעורים!!! היא אמרה שאם אני אגלה אני אסתבך הרבה יותר. "טוב תפתחו את ספרי ההיסטוריה שלכם בעמוד 76" היא ביקשה פתחתי בעמוד שהיא ביקשה, והיא התקרבה אלי "מה עכשיו?" מלמלתי לעצמי שהיא הסתכלה לי בספר "אוי אני רואה שלמדת לספור" היא אמרה משפילה אותי מול כל הכיתה השפלתי את ראשי. אבל אז הרמתי אותו. אני לא הולכת לתת לה להשפיל אותי יותר! "כן בכיתה א' " עניתי לה, היא הסתכלה עליי במבט מלא שנאה, החזרתי לה את אותו המבט. כל הכיתה הסתכלה עלי מופתעת, היה לי כבוד למורים ולאנשים מבוגרים בחיים לא קיללתי אותם, או השפלתי אותם. אבל היא עלתה לי כבר על העצבים לא יכולתי לתת לה להשפיל אותי יותר. השיעור עבר יחסית מהר, ובחצי ממנו המורה ניסתה להשפיל אותי ואני עקצתי אותה. הייתה פעם שהיא ממש התעצבנה והפכה להיות אדומה, זה היה מצחיק אבל המצפון שלי מציק לי. אני לא כזאת! אני לא מקללת מורים, יש לי כבוד רב אליהם. יצאתי החוצה עם אדם, הוא שיבח אותי על מעשיי "תקשיב נראה לי אני צריכה להתנצל. המצפון שלי מפריע לי, אתה מכיר אותי אני לא כזאת" אמרתי לו הוא הסתכל עליי במבט מבולבל "היא השפילה אותך, או יותר נכון ניסת, כל השיעור, ומה שאת רוצה לעשות זה להתנצל על זה שענית לה?!?!?" הוא שאל מנסה להבין את מה שאמרתי לו "המצפון שלך נקי את עשית דבר נכון, היא השפילה אותך ואת לא נתת לזה לקרות פשוט מאוד. את לא צריכה להתנצל לא כלום" הוא אמר חייכתי אליו וחיבקתי אותו "אתה זוכר עוד כמה שעות נשארו היום?" שאלתי את אדם "אני לא זוכר, נראה לי… שש" הוא חצי אמר חצי שאל. "בסדר. הלוואי שהיום הזה ייגמר כבר" מלמלתי "מה?" הוא שאל כנראה לא שמע "כלום" עניתי וחייכתי. (אוקיי אני מדלגת על הקטע של הבית ספר כי הוא משעמם וחסר טעם).
'היום נגמר סוף, סוף' צרחתי בתוך עצמי, "נוי" שממעתי את אדם מאחורי "כן?" שאלתי והסתובבתי אליו "אני חייב לחזור הביתה יש בעיות עם אמא שלי את תהיה בסדר?" הוא שאל "בטח תלך אני אהיה בסדר, אני אתקשר לאבא שלי אני אבקש שאחד העובדים שלו יבוא לקחת אותי" אמרתי אליו וחייכתי הוא חייך, נשק לי במצח ורץ לכיוון ביתו התחלתי ללכת והוצאתי את האייפון מהכיס, התחלתי לחייג את המספר של הטלפון עד הרגשתי שמישהו תופס לי ביד,
(

פרק 6)

הסתובבתי וראיתי את ברק (החוטף שלי) "תעזוב אותי!" צרחתי עליו בתקווה שמישהו במקום השומם הזה ישמע אותי "מישהו בבקשה" צרחתי שוב. הוא הצמיד אותי אליו וסתם את פי בעזרת כף ידו, דמעות התחילו לזלוג מעיני. הוא הרים אותי והכניס אותי לחלק האחורי של המכונית (לא הבגאז' הספסל האחורי היה שם רווח גדול אז הוא שם אותה שם), הוא התקרב אלי וקשר את ידי מאחורי גבי, לאחר מכן עבר אל רגלי וקשר גם אותן. התחלתי לבכות ממש חזק, בכי של היסטריה. "תשתקי" הוא צרח וסטר לי. הוא הוציא מטפחת וקשר אותה סביב פי. ניסיתי להשתחרר מהחבלים אבל הם היו חזקים ממני, לבסוף התייאשתי והנחתי לזה. הרגשתי דקירה קטנה ביד ומאז ראיתי רק שחור.
התעלפתי.

-נקודת מבט לואי-

"לואי" שמעתי את אמי לחוצה מבעד לטלפון, "מה קרה אמא?" שאלתי לחוץ, מודאג. "מצאנו אותה אנחנו יודעים איפה היא!" היא אמרה שמחה. אני לא מאמין שהם מצאו אותה, את אחותי הקטנה "איפה היא?" שאלתי נרגש "בישראל" היא ענתה. איך היא הגיעה לשם אין לי מושג, אבל אני כל כך רוצה לראות אותה. "אני אטוס ואביא אותה שבוע הבא, השבוע אין מצב שההפקה תסכים לי לטוס!" אמרתי מסביר "אין בעיה רק תביא אותה" היא אמרה וקלטתי שדמעות אושר זלגו על פני "בי אמא" אמרתי "בי" היא אמרה וכאן נגמרה השיחה. מאז שהיא בת 3 אנחנו מחפשים אותה.