חטופה – פרק 16 + הודעה חשובה בסוף

(פרק 16)
נייל, "הבהלת אותי" אמרתי מחייכת "לאן את הולכת?" הוא שאל ברוך מחייך, "לעבודה" שיקרתי בקלילות "ואני כבר מאחרת בחצי שעה אני חייבת לטוס" אמרתי מחייכת, הוא עזב את ידי והלכתי משם. תודה אלוהים. יצאתי החוצה מהלובי מחייכת לסדרן הנחמד "בוקר טוב" הוא בירך "בוקר" עניתי לו מחייכת. תפסתי מונית ונכנסתי אליה מהר, "בוקר טוב" בירכתי "בוקר טוב" הנהג ענה "לאן את צריכה?" הוא שאל "פארק רבין" ביקשתי מחייכת, הוא חייך בחזרה והחל בנסיעה לכיוון הפארק. הנסיעה הייתה איטית "אז את האחות המדוברת של לואי נכון?" הוא שאל בארסיות "כן למה?" שאלתי מפוחדת מעט, משהו בו לא נשמע לי טוב. "כי את באה איתי" הוא אמר, ניסיתי לפתוח את החגורה אבל היא הייתה נעולה "תשחרר אותי!" צעקתי עליו וניסיתי לשחרר את החגורה, הוא הסתכל עלי וזה היה ג'ייק. "ג'ייק?" שאלתי מופתעת, למה שהוא יעשה את זה?. הבנתי למה הוא הרביץ לדני, הוא היה שיכור מאוד לפי מה שהיא תיארה אותו, או שלא. "מה.. מה אתה תעשה לי?" שאלתי מפוחדת "אני כאן כדי לעזור לך" הוא לחש לי "לעזור לי?" שאלתי הוא הנהן וחייך אלי. "אני צריך שתשתי את זה את נראית חיוורת" הוא אמר לקחתי את הכוס מידיו ושתיתי. הרגשתי מסוחררת ומפה ראיתי רק שחור.

-נקודת מבט כללית-

נוי התעלפה, ג'ייק עצר את המכונית בצד וקשר אותה. הוא לא האמין שזה באמת עבד לו, שנוי באמת תמימה כמו שביתו סיפרה לו. הוא התחרט על כל שניה ושניה שפגע בדני. אבל היה אסור לו לעשות כלום, הוא לא רצה שהיא תיפגע יותר ממה שהיא כבר נפגעה. אם הוא לא ישתף פעולה עם ברק, דני תהיה אסירה שלו. הוא ראה מה קרה לנוי בפעם שעברה שברק תפס אותה, הוא לא רוצה שאותו דבר ייקרה לבת שלו. הוא מתחרט על מה שהוא עושה אבל אין לו אפשרות אחרת. הם הגיעו למקום שבו נוי נכלאה בפעם האחרונה, הוא פתח את הדלת והוציא אותה משם. "אני מצטער" הוא מלמל, והרכין את ראשו. הוא פתח את בדלת והגיע לצריף שלא מחשיד את אף אחד. המשטרה הייתה פה כבר פעמים רבות, חיפשו אחר ברק, מנסים לכלוא אותו לתפוס אותו על מה שעשה, הוא גנב אלפי שקלים. והכל בשביל לתקן את הלב השבור שלו. אבל לנוי היו רגשות אחרים היא לא אהבה אותו, היא מאוהבת בנייל. ג'ייק הרים את הפח שכיסה את הכניסה למחבוא ופתח את הדלת (מי שלא זוכרת זו דלת כזו ברצפה). ברק חיכה לו שם, כשברק ראה את השלל לא היה שמח ממנו, היא חזרה אליו. הוא קם אליו, לוקח את נוי מידיו. "עבודה טובה הבת שלך בטוחה" הוא אמר, ג'ייק הרגיש שהוא את שהוא את שלו עשה אבל לא היה יכול להתעלם מתחושת האשם על מה שעשה לנוי הקטנה והמסכנה. היא תמימה מאוד, היא יכולה לסמוך על בן אדם שרק ייפגע בה. הוא נכנס לחדר שברק סיפק לו ודפק את ידו בקיר "אני כל כך מצטער דני" הוא מלמל. הוא ידע שבשנייה שהיא תגלה הוא מאבד אותה לגמרי. הוא ידע שימצאו אותה, ומשפחה אחרת תאמץ אותה היה לו קשה לחשוב על זה. זה כל כך כאב לו שזה מה שהוא היה צריך לעשות. "פאק" הוא אמר וצנח על הרצפה.

(פרק 17)

-נקודת מבט נוי-

התעוררתי מטושטשת, מצאתי את עצמי שוב בחדר של ברק. ראייתי נהייתה מטושטשת יותר התחלתי לבכות. הרגשתי שוב את הצמיד על הרגל שלי. למה אני חייבת להאמין לכל אחד?, למה אני כל כך תמימה?. עיני חיפשו אחר סכין, או כל דבר חד אחר. שלא מצאתי התייאשתי והתחלתי לצרוח מבכי. "תשחררו אותי מכאן!" צרחתי את נשמתי בוכה. הדלת נפתחה וברק בכבודו ובעצמו נכנס לחדר וחיבק אותי "תעזוב אותי!" צרחתי עליו, הוא הוציא משהו מהכיס שלו וקשר את פי איתו. הדמעות רק התחזקו, האחיזה שלו הייתה חזקה מכדי שאני בכלל אחשוב להתנגד לה. "אני לא יכול לראות אותך ככה" הוא אמר וליטף את פני. שחררתי את המטפחת מפי "אז תן לי ללכת" אמרתי עם עיניים אדומות "בבקשה בשבילי, אם אתה באמת אהבת אותי ועדיין טיפה אכפת לך ממני תשחרר אותי" אמרתי בוכה הדמעות לא הפסיקו לרדת מעיני "אני אוהב אותך, אני לא אפגע בך. את לא זוכרת אותי?" הוא שאל וליטף את הלחי שלי לא הייתה לי שום אפשרות לברוח מן המגע שלו. מגע שגרם לי להרגיש נורא. "ברור שאני זוכרת היית החבר שלי, אני לא בגדתי בך כמו שאתה חושב. אתה חייב להאמין לי, אני איבדתי את הזיכרון. בגלל זה לא זכרתי מי אתה" אמרתי והגדלתי את עיני, הוא הסתכל עלי במבט מאוהב והתקרב לשפתיי הפניתי את מבטי. הוא יישר את מבטי אליו ונישק אותי בכוח, ניסיתי להוריד אותו מעליי אבל הוא היה חזק ממני בהרבה. ניסיתי לבעוט אותו מעליי, אבל רגליו שיתקו את רגליי וידיו את ידי. לא היה לי בשביל מה להתנגד אבל לא הפסקתי. הוא ניסה להכניס את לשונו אך לא נתתי לו. "תעזוב אותי" צעקתי עליו הוא לא ירד ממני אבל הפסיק לנשק, הוא הוציא אקדח וכיוון לראשי. "את אוהבת אותי נכון?" הוא שאל ואצבעו הייתה על ההדק, הרגשתי את החום של האקדח על ראשי, הנדתי בראשי. "לא" מלמלתי הוא הידק את האקדח חזק יותר. "את אוהבת אותי?" הוא אמר הפעם בנימה יותר קשוחה וכמעט לחץ על ההדק, ידעתי למה הוא מסוגל. אולי האקדח הזה לא יהרוג אותי, אבל הוא יגרום למוח שלי להתפוצץ. הנהנתי לאט מפוחדת "ילדה טובה" הוא אמר מלטף את הלחי שלי עם האקדח נרתעתי טיפה "אפ. אפ. אפ. מה אמרנו? את אוהבת אותי, את לא צריכה לפחד ממני" הוא אמר מחייך ברשעות. הנהנתי לאט. ידיו עברו על גופי, המגע שלא גרם לי בחילה. דמעות שלא שלטתי עליהן ירדו מעיני, "אני לא אוהבת אותך!, תירא בי ותעזוב אותי בשקט כבר!" צרחתי עליו כשהוא נגע במקומות שלא אמורים ליגוע. הוא קם ממני ולחץ על כפתור בשלט שהיה לידו. הרגשתי זרם חשמלי חזק שמכה בי. צרחתי מכאב. הזרם חזק הפעם חזק יותר נשכתי את השפה מנסה לא לצרוח החוצה. הזרם רק התגבר והתגבר. הרגשתי משהו נוזל בתוך פי, טעם מתכתי מגעיל. הבנתי שזה דם בטח מעוצמת הנשיכה. הזרם הבא היה חזק יותר מכל זרם שהוא אי פעם הכה בי. "בבקשה מספיק" אמרתי ונעצתי את ציפורניי בסדין של המיטה. "בבקשה אני לא יכולה יותר" מלמלתי. הוא הפסיק את הזרם והתיישב מולי. הרכנתי את ראשי לא רציתי לראות אותו. הוא הרים את ראשי מכריח אותי להסתכל עליו. על פניו היה מבט ארסי, הוא תכנן משהו.

-נקודת מבט כללית-

נוי פחדה, היא ידעה מה יכול לקרות לה והיא לא רצתה את זה. היא לא רצתה להיות אסירה שלו. כל מה שהיא רצתה עכשיו זה שלואי או נייל או הארי או דני או לא יודעת מי יבוא להוציא אותה מפה. היא הסתכלה לתוך עיניו מפוחדת "את אוהבת אותי?" הוא שאל אותה שוב. היא לא יכלה לענות לו, היא ניסתה להשפיל את מבטה אבל הוא הרים אותו "א.. א… אני לא מסוגלת לאהוב אותך. לא ככה. אני זוכרת שהתאהבתי בך אתה היית כל כך עדין אליי. לא פגעת בי כמו עכשיו" היא אמרה, גרמה לברק לחשוב לכיוון ההפוך. הוא צריך לתת לה להיות כמה זמן עם עצמה לעזור לה בדברים שהיא תפתח אליו כמו פעם. הייתה לו דרך חדשה. "אני כל כך מצטער שזה מה שגרמתי לך להרגיש" הוא אמר והתכוון לכך, היא הסתכלה בעיניו והאמינה לכל מילה שלו. היא באמת הייתה תמימה. נופלת לאותו הפח שוב ושוב. "אני צריך אותך נוי, מאז שנפרדנו לא הייתי עם אף אחת אחרת. וגם שניסיתי דמיינתי רק אותך" הוא וליטף את פניה, היא לא התנגדה. הוא כישף אותה. היא שנאה אותו, אבל לא יכלה להתעלם מכך שהוא התכוון לכל מילה שאמר. הוא רק רוצה אותה, שתתקן את הלב השבור שלו. רק היא יכולה לתקן אותו. כי היא מי ששברה אותו.
לואי משתגע הוא עשה טלפונים לכל העולם ואשתו בשביל למצוא אותה. הוא דאג ופחד שקרה לה משהו. שהמפגר ההוא שוב תפס אותה. "לואי אני מכירה את נוי. היא בסדר אתה תראה שהיא תחזור. ואם לא נתקשר למשטרה. יכול להיות שהיא פשוט מאחרת" דני אמרה ללואי מעודדת אותו טיפה, אבל א דני חששה יותר ממנו. היא ידעה את הסיבה אבל פחדה להגיד. היא ידעה אצל מי אבא שלה עובד, היא גם פגשה אותו פעם. המטרה של הבוס שלו היא חדה וברורה, הוא רוצה את נוי. והוא ישיג, הוא מסוכן והוא מוכן לעשות הכל. "לאב הכל בסדר?" דני שמעה את קולו של הארי מאחוריה "אני פשוט דואגת לה, היא מילאה את המקום של אמא שלי" היא אמרה והחזיקה את השרשרת על צווארה הדבר היחיד שנשאר לה מאמה המנוחה. היא התגעגעה אליה הן היו החברות הכי לא היה דבר שדני הייתה מסתירה מאמה. "מה זאת אומרת?" לואי שאל לא מבין בדרך כלל האב מטפל בבת שלו עזר לה להתגבר על מה שקרה. "אמי נהרגה בתאונת דרכים לפני כמה שנים, אז אבא שלי השתגע. הוא היה מסתגר בחדר המון ומנותק מהמציאות. אני הייתי הולכת לנוי ומספרת לה הכל, היא עזרה לי המון, בין זה עם כסף ובין עם זו תמיכה. היא מילאה את המקום של אמא שלי למרות שאני גדולה ממנה כמעט בשנה" אמרתי מנגבת כמה דמעות שהספיקו ליזול מעיני. "אני כל כך מצטער, אני לא ידעתי לא הייתי שואל" לואי אמר מגמגם, דני חייכה אליו חיוך מעודד.
לעומתם נייל היה בחדר הולך הלוך ושוב את כל החדר. מנסה לחשוב איפה היא ומה קרה לה. הוא זוכר שהוא ראה אותה היום בבוקר היא הייתה לחוצה, היא ידעה מה קרה!