חטופה – פרק 12

טוב מושלמות שלי הנה פרק!3>

-נקודת מבט נייל-

לואי והארי טסו לישראל, הדלקתי טלוויזיה והיא נפתחה על ערוץ E. ראו תמונות של הארי ולואי יורדים מצטלמים וחותמים למעריצות. הם נראו חמודות, למה אני לא הלכתי איתו? אולי עדיין יש הזדמנות ללכת? הוא יהיה שם עוד חודש ככה אין מצב שהוא חוזר עוד כמה ימים. לקחתי את הטלפון והתקשרתי ללואי "הלו?" הוא שאל "הי לואי זה נייל, תקשיב אני רוצה לבוא לישראל אני תופס מטוס ובא" אמרתי "בטח תבוא מצאתי אותה" הוא אמר. "זה היה מהיר" אמרתי מצחקק רואה עוד תמונות "לואי יש מצב אתה ליד טלוויזיה?" שאלתי אותו טיפה המום, התמונה שהייתה שם הייתה תמונה של לואי ליד מישהי בוכה ועוד מישהי לידם. הילדה שבכתה היא הייתה כל כך יפה, מזכירה את לואי טיפה, אז זאת אחותו. "לא למה?" הוא שאל "תפסו תמונות שלך ושל עוד ילדה בוכה" אמרתי, הוא קילל כמה קללות שלא שמעתי "מאי, בואי צריך ללכת יש פה פפראצי" הוא אמר "נייל אני מתקשר אליך עוד מעט תעלה על מטוס אני אסדר לך מקום בבית מלון" הוא זירז אותי לנתק "טוב בי, אבל חכה רגע איך קוראים לה?" שאלתי "למי?" הוא שאל "לאחותך דפוק" אמרתי "נוי וייס, טוב אני באמת חייב ללכת" הוא אמר מהר. חיפשתי את השם שלה בגוגל, היא הופיע בפייסבוק, היא פתחה אותו רק לפני כמה חודשים, פתחתי על התמונות שלה. היה שם מלא תמונות שלה, חלק עם חברות וחלק עם מישהו אחר היה שם תמונה שלהם מתנשקים. זה שבר איזה חלק בלב שלי. מה שבר אסור לי להתאהב בה, היא אחות של לואי. הוא יירצח אותי. הזמנתי למהר טיסה לישראל לעוד שעתיים וחצי, התחלתי לארגן מזוודה. בחיים שלי לא הייתי בישראל אבל אני חושב שזה מקום יפה, היא קטנה לפי מה שרואים במפה. הטלפון של צלצל, זה אומר שהזמן ללכת. לקחתי את המזוודה, וירדתי למטה לכיוון המכונית. נסעתי לכיוון שדה התעופה המוכר, הייתי כמעט בכל ארץ בעולם. העולם יפה, יש כל כך הרבה מקומות מיוחדים שהיינו בהם בתור להקה, להיות עם ארבעת חבריך הטובים ביותר בכל העולם זאת חוויה, לפגוש אנשים חדשים. הגעתי לשדה התעופה הוצאתי את המזוודה שמתי משקפי שמש כובע גרב ושפם מודבק, כן, כן דבר מוזר אני לא רוצה שיזהו אותי. יצאתי החוצה, ראיתי שם כמה מעריצות, אבל הן לא באו לראות אותי, הן לא ישבו שם עם שלטים זיהיתי שהן לפי המגן של הטלפון שלהן. היה כתוב שם תמונה שלנו עם כתוביות 'אני אוהבת את וואן דיירקשן'. חייכתי אליהן, הן הסתכלו עלי בבלבול המשכתי ללכת מקווה שהן לא שמו לב, אחרת כל העולם יהיה כאן. הלכתי לפקידה מבקש את הכרטיסים היא לא זיהתה אותי הורדתי את משקפי השמש, היא הנהנה חייכה ונתנה לי את הכרטיס שלי. הלכתי אל עבר הבדיקות המעייפות. הבאתי להם את תעודת זהות, ומה לא? אחרי שעה של בדיקות מעייפות ומאיישות, הם נתנו לי לעבור. עליתי למטוס עייף, לקחתי את הטלפון וצייצתי 'טס לישראל מקווה לפגוש אתכן מעריצות קטנות שלי' כתבתי מגחך על הצורה שבה כתבתי. פתחתי את הפייסבוק שלה שוב, רואה את הפוסט החדש שהעלתה 'אני מתחילה לגלות את פרצופם האמיתי של אנשים מסוימים' היא כתבה. מעניין מה קרה לה? ראיתי את הסטטוס שלה הוא השתנה לרווקה, מישהו כתב לה שם 'מחכה לראות אותך שוב. אני מקווה, שאת מתגעגעת לבית הקודם שלך' היה כתוב שם לא הבנתי אבל הבנתי דבר אחד. הוא לא בן אדם טוב! חיפשתי עליה יותר, חוקר עליה. היא הבת של ראש העיר, יש עליה לפחות חמישים עמודי שנאה ממה שאני הבנתי. למי שפתחה אותם קוראים ורוניקה, אני די בטוח שהן אויבות.

-נקודת מבט נוי-

פתחתי את עיני לאט, רואה את עצמי בחדר מוזר. נאנחתי מכאבים כשניסיתי לקום. "נוי קמת!" דני צרחה וחיבקה אותי, "מה קרה לי?" שאלתי מחזיקה את ראשי הכואב, "את מה שתמיד קורה שאת מתעלפת" היא אמרה משפילה את ראשה. "אני נזכרתי בורוניקה?" שאלתי מנסה להיזכר מה בדיוק קרה, אני זוכרת שאני מאומצת, את לואי ואת הסיפור של דני. "את דיברת עם אדם, ואז לואי דיבר על דיירקשניות את התחלת לצרוח. וכרגיל התעלפת" היא אמרה. העדשות שלי איפה הן? "העדשות שלי" אמרתי נוגעת בעיני, "העיניים שלך הם ירוקות, אבל הצבע שלהן לא כחול?" היא שאלה "אמממם… העיניים שלי כחולות אני לא מבינה איך הגעת לזה שהן ירוקות" שיקרתי במיומנות. היא חייכה והנהנה. היא הושיטה לי את העדשות ושמתי אותן מהר בעיני "למה אבל יש לך עיניים מדהימות" היא אמרה מחייכת, "אני פשוט לא אוהבת עיניים כחולות" שיקרתי, אני חייבת ללכת איתן אסור שידעו מה אני חושבת ומה אני עושה לפי העיניים שלי. וכן העיניים שלי מחליפות צבעים