חברה של מפורסם- סיפור על 1D- פרק 2

"אוקי," אמר הדוקטור אחרי שבדק את עניי בפנסים (לא הבנתי למה). "אני חושש שיש לך אמנזיה. כנראה עם הרבה עזרה מהמשפחה ומהחברים, הזיכרון שלך יחזור אלייך, אבל לאט לאט."
נשמתי נשימה עמוקה. אני יזכור את כל מה שקרה. אבל בינתיים, אני לא יודעת שום דבר פרט לזה שקוראים לי שרלוט ואני בת 20. טוב, זה לפחות מה שהאחות סיפרה לי. שאני הבטי במראה, ראיתי פנים חמודות, עניים כחולות וצלולות, ושיער שטני ארוך וחלק. זה כל כך מעניין שאני לא זוכרת כלום.
"אל תבהלי, יקרתי. זה הכל עוד יחזור. ומי יודע? אולי תגלי על עצמך דברים שאת אפילו לא ידעת מעולם. טוב, אני הולך להכניס את ההורים שלך." הדוקטור אמר ויצא מהדלת.
בזמן שחיכיתי להורים שלי- שאני בקושי זוכרת- הבטי מסביב לחדר. מחוץ לחלון היה עץ ערבה גדול וגבוהה, שהטיל צל על חלוני. פרחים פרחו סביבו, והשמיים התכולים, הכל היה כמו תמונה שלקוחה מדמיוני. זה היה המקום שאני אוהבת, אני אוהבת טבע. רגע, אני אוהבת טבע! אני מתחילה טיפה להיזכר!
חייכתי לעצמי חיוך ושפשפתי את ידי. פתאום אצבעותי נתקלו במכתת צוננת. הבטי על ידי, וראיתי על מפרק ידי צמיד יפיפייה בצבע זהב. כשהבטי יותר קרוב, ראיתי שחרוטים עליו שתי אותיות 'H&S'
זיכרון מעומם עלה במחשבותיי פתאום. ניסיתי להיאחז בו. יד גדולה הביאה לי את הצמיד, ואני שמחתי כל כך. היד הגדולה שמה על על מפרק ידי את הצמיד הנוצץ, ואז הבחנתי באותיות שחרוטות עליו. התקרבתי לפנים. כן, זה היה פנים. זה הפנים של-
"שרלוט!" קול אישה קראה את שמי וקטע את מחשבותיי. התמונה נמוגה מזיכרוני, ואני לא יודעת מי הביא לי את הצמיד הזה. הרמתי את ראשי, וראיתי אישה וגבר ליד הדלת, עם עניים דומעות וחיוך ענק.
אני מכירה אותם! אני יודעת מי הם! "אימא, אבא!"
שניהם רצו אלי וחיבקו אותי חיבוק מוחץ. טיפה כאב לי, אבל לא אמרתי להם. אני שמחה כל כ שאני זכרתי אותם!
"אוי, יקירה שלי, איך זה קרה?" אימא שלי שאלה.
"לפי, מה שהרופא אמר, אני התגלגלתי במדרגות, ואז התרסקתי דרך חלון. הייתי בתרדמת במשך 3 שבועות, והתעוררתי נטולה זיכרונות." הסברתי קצרות.
"כן, הדוקטור אמר לנו." אבא שלי נאנח. "אל תדאגי, אנחנו נעזור לך לשחזר את הכל. מה את כן זוכרת?" הוא אחז בידי והביט בעניי.
"אני זוכרת… שאני אוהבת טבע."
שני הורי חייכו. "כן, טבע זה באמת אחד הדברים האהובים עלייך. היית יושבת שם, רק את והיומן שלך, וכותבת בחיק הטבע. שהית קטנה תמיד אמרת שהעתים הם אנשים משונים. אוי, את היית כל כך מתוקה אז." אימא שלי אמרה בשמחה, והתחילה לדמוע. "החברים שלך יבוא עוד כמה רגעים, התקשרתי אליהם ישר שקיבלתי את ההודעה שהתעוררת."
חברים? יש לי חברים? אני לא זוכרת אף אחד מהם. אבל אני בטוחה שאני יזכור אותם ברגע שאני יראה אותם.
"טוב, בינתיים אני ילך להביא קפה מהמכונה. רוצה משהו?" אבא שלי שאל את אמא שלי. "אני יבוא איתך. היא צריכה קצת זמן לבד עם חבריה." היא אמרה לאבא שלי ואז פנתה אלי. "אנחנו עוד מעט נחזור." היא נשקה לראשי ויצאה מהחדר ביחד עם אבא שלי.
אחרי זמן קצר, פרצו לחדר כמה אנשים. שני בנות ושתי בנים שנראו כמעט אותו הדבר.
"אני לא מאמינה, שרלוט!" אחת מהם קראה ורצה לחבק אותי.
היה לה שיער שחור ארוך, עניים ירוקות וטובות, ועור מעט חיוור. היא מחצה אותי החיבוק. "את זוכרת אותי?" היא שאלה והסיטה שיער מפניה.
כן, אני כן זוכרת… זיכרון מעומם התחיל לעתות המוחי.
"את, את ורוניקה!" אמרתי בהתרגשות והבטי באחרים. "ואת," הצבעתי על מישהי עם שיער חום גלי וארוך, עם עניים בצבע דבש. "את קטלין!"
היא חייכה למשמע שמה מפי.
"ואתם…" העברתי את עצבי בין שני הבנים התואמים. "אמממ, וויל?" הצבעתי על מישהו עם שיער בלונדיני קצר וקצוות חומים, ועניים כחולות-ירוקות מהממות. "וג'ון?" הצבעתי על השני, שנראה בדיוק כמו הראשון רק עם שיער ארוך יותר ומבולגן יותר.
שניהם נאנחנו. "אני ג'ון." אמר הבן עם השיער הקצר. "וזה וויל." הוא החווה בידו על הבחור שלידו. "אה, נכון." צחקתי.
"אל תדאגי, גם שפגשת אותנו בפעם הראשונה את התבלבלת. אבל למי אכפת? התעוררת!" אמר וויל.
"חיבוק קבוצתי!" קראה קטלין בצחוק.
כולנו הצטופפנו לחיבוק אחד גדול ומוחץ. אהבתי להרגיש שוב את חום חבריי האהובים.
שמעתי את הדלת נפתחת, ואז קולות התנשפות.
כולנו התנתקנו, וראיתי ארבע שנים בדלת.
אחד בלונדיני, אחד עם שיער חום פרוע וזיפים, אחד עם שיער שחור ומעט קוצני וזיפים, ועוד אחד עם בלורית של שיער חום וזיפים גם כן. כולם הביטו בי, ואז בינם לבין עצמם. "שרלוט!" כולם קראו ורצו אלי, מוחצים אותי בחיבוק.
"אני-צריכה-אוויר!" קראתי חנוקה. "אוי, בליחה." אמר הבלונדיני, וכלום נסוגו לאחור. "איך היא מרגישה?"
"יש לה אמנזיה." אמרה לו קטלין.
"אמנזיה?" שאל הבחור עם השיער החום הפרוע.
"שלא זוכרים כלום, יא אהבל. נראה לי שגם אתה חלית בזה." אמר לו ג'ון והביא לו מכה קטנה בראש.
"איי!" אמר הבחור בקול תינוקי.
צחקקתי על הטמטום של הבנים. הבנים… זה הדליק אצלי נורה קטנה.
"אני זוכרת." אמרתי. כולם הביטו בי. "יש לכם, להקה. אתם שרים הרבה, והכרנו עוד מבית ספר. ויש עוד מישהו…" ניסיתי להיזכר נואשות בבחור החמישי של הלהקה. ניסיתי קשה, אבל לא זכרתי כלום לגביו.
"כן, איפה הארי באמת?" שאלה ורוניקה.
הארי? מי זה הארי?
"באנו קצת יותר מוקדם ממנו." אמר הבחור עם השיער השחור.
"את זוכרת לפחות איך קוראים לנו?" שאל הבחור עם הבלורית החומה.
הנדתי בראשי לשלילה.
"אני זאין." אמר הבחור עם השיער השחור.
"אני נייל." אמר הבלונדיני.
"אני לואי. אמר הבחור עם השיער החום הפרוע.
"אני ליאם." אמר הבחור עם הבלורית החומה.
"אני הארי." אמרה קטלין בקול צפצפני.
כולנו הבטנו בה.
"בליחה, תמשיכו."
"ואנחנו וואן דיירקשן!" ארבעתם קראו ועשו פוזות מצחיקות.
ניסיתי להבליע חיוך. זיכרונות עמומים התחילו להתעורר במוחי, אבל מטושטשים. לא הצלחתי להוציא מהם כלום. "טוב, את בטח צריכה לנוח, והארי בטח עוד מעט יבוא, ניתן לכם קצת 'זמן איכות'." אמר זאין.
"בוא, בוא. בינתיים תצא אתה." אמר וויל וגרר את זאין מחוץ לחדר.
כולם צחקו, והביאו לי חיבוק אחרון לפני שיצאו מהחדר. נשכבתי על מיטתי והבטי בצמיד שעל ידי. מי נתן לי את זה?
פתאום מישהו פרץ לחדר. הבטי לכיוונו, וראיתי בחור עם תלתלים ועניי איזמגר מהפנטות שפתיו אדומות ובשרניות, ובגדיו נחו מרושלים על גופו. "שרלוט, שר שלי!" הוא רץ אלי וחיבק אותי.
אבל לא חיבקתי אותו חזרה. מי זה לכל הרוחות?" הוא התרחקת וסרק את גופי. "אני… אני לא מאמין. אני מצטער, כל כך מצטער! אני כל כך שמח שאת בסדר! אני לא התכוונתי, אני כל כך מצטער…" דמעות זלגו מעניו.
לא הבנתי על מה הוא מדבר. מה הוא עשה לי?
הבחור המתולתל קירב את פניו לפני. עניו נעצמו, ושפתינו התקרבו יותר ויותר.
ברגע האחרון דחפתי אותו מעלי. "תעזוב אותי! מי אתה?" קראתי.
הוא הביט בי במבט שבור. "את… את לא זוכרת?" עניו דמעו עכשיו עוד יותר, ונראה לי שהבחור הזה לא מרבה לבכות.
"לזכור? אין לא מכירה אותך בכלל., אמרתי.
כל מילה פגע בו כמו סכין, ולאט לאט פצעה אותו מבפנים. "שרלוט? את לא זוכרת אותי? אני הייתי אתך בכל דבר, בכל מקום. אני אוהב אותך כמו שלא אהבתי, אני נשבע שאני מצטער על מה שעשתי…"
"מי אתה?" חזרתי על שאלתי שוב.
הוא בלע רוק, הדמעות כבר חנקו את גרונו. "אני הארי, החבר שלך."