"זה כמו לקחת תנופה ולהצליח לעוף.." פרק 2 חלק א'

מסוף הפרק הקודם:

-פלאשבק-
צרחתי, הדמעות יורדות על עיניי, "תעזוב אותי!" צרחתי, "אני אוהב אותך…" הוא לחש ואני נפלתי על ברכיי, "די כבר.." לחשתי. אך אני לא הייתה זאת שלחשה, אני עמדתי בצד, הדמעות עולות בעיניי.
אבל, אני כן זאת שצרחה… זאת פשוט הייתה אני מהעבר, ואני נחתתי שם, מסתכלת על הכל, אך הם לא ראו אותי כנראה, משום ש'אני' והוא המשכנו בוויכוח.
"בבקשה…" הוא לחש, הדמעות החלו לעלות בעיניו, "די!!" צרחתי אני, לא הזיכרון, הרגשתי פתאום איך אני זזה, אך זאת הייתה אני עצמי, לא אני מהזכירון.
"בבקשה תגידי משהו.." הוא לחש, הוא היה ניראה שבור, אך אני הייתי שבורה יותר.
"אן!" שמעתי צעקה קוראת בשמי, והכל נבלע….

לפרק:
התעוררתי בבהלה, כפות ידי הזיעה ומצחי להט, התנשפתי במהירות, הארי גהר מעלי עם מבט מודאג על פניו, הוא כיווץ את מצחו וגבותיו מה שגרם לו להיראות דואג אף יותר. "את בסדר?" הוא שאל, בעלתי את הרוק שנוצר בפי, אך לא הצלחתי לדבר, הייתי מבוהלת מדי. הוא התיישב במקום שלו, מתקרב אלי בזהירות ומושך אותי אליו, מחבק אותי חזק ונושם עמוק בניסיון להרגיע אותי.
"הכל בסדר.." הוא לחש לי, "זה היה רק חלום…", הוא חיבק אותי חזק, ראשי נצמד לחזהו הנוקשה והשרירי בזמן שהדמעות שלי מרטיבות את החולצה שלו.
"את רוצה לספר לי מה קרה?" שהוא שאל ואני הנדתי בראשי לשלילה, "את רוצה מים?" הוא ניסה שוב, הנהנתי, הוא עזב עם יד אחת את החיבוק והתעסק בתיק שלו, לאחר דקה הוא הצליח לשלוף מתוכו בקבוק מים בגודל בינוני עם פקק בצבע שחור אשר המים בו היו מתחת לחצי הבקבוק, הוא פתח לי אותו ונתן לי לשתות, לגמתי מהמים בשקיקה, נותנת לקור להרגיע אותי ולהסדיר את נשמתי, גמרתי את המים שבבקבוק, אך לא היה נראה שלהארי אכפת, מיד לאחר שהוא סובב את הפקק על הבקבוק, סוגר אותו היטב ומכניס אותו לתיק השחור שלו הוא עטף אותי שוב פעם בחיבוק, חיבוק שהייתי צריכה כל כך.
חבל רק שהחיבוק הזה הזכיר אותו כל כך..