"זה כמו לקחת תנופה ולהצליח לעוף.." פרק 1…

"אז…." מלמלה לוטי וכולם אחריה.
היא חייכה, "לאיפה אנחנו טסים קודם?" היא שאלה, "לווגאס." מלמל הארי ולא הסיט את מבטו מהאייפון. נאנחתי, עוצמת את עיניי, "רגע..איך קוראים לך?" שמעתי את אחד הקולות, זה היה ליאם, אני חושבת…"אן." אמרתי, אך לא הצלחתי לחייך, יותר מדי מחשבות רצו לי בראש, יותר מדי רעיונות מטורפים ומוזרים.
"אן…אן!" שמעתי לאחר חמש דקות עמומות את קולה של לוטי, המהמתי, "את שומעת אותי בכלל?" היא שאלה ברוגז, למרות שהיא יודעת בדיוק מה הן הסיבות שזה קורה לי, הבטתי בה במבט מתנצל, היא נאנחה והנהנה, היא הבינה אותי…
"אז אנחנו טסים לווגאס, אבל יש לנו בעיה…" היא מלמלה, הרמתי גבה, "אנחנו נצטרך לישון עם אחד מהם." היא אמרה והצביעה בהשתהות על הבנים שהיבטו בה באדישות. "למה?" שאלתי, מבועתת במקצת, אך ניסיתי לא להראות זאת.
"מה, את לא מתלהבת לישון איתי?" שאל הארי והרים גבות בפלרטטניות צינית, שיחכתי, סוף סוף מעלה חיוך על פני. "יש!" הוא צרח, כולנו הבטנו בו בבלבול, "היא חייכה, היא חייכה! היא חייכה!" הוא אמר ורקד במושב שלו ריקוד מצחיק. החיוך נמרח על שפתיי, לא הצלחתי להפסיק לצחוק מההמראה המטופש ביותר שלו.
"ועכשיו היא צוחקת!": הוא צרח וכולם החלו לצחוק גם, הוא היה נראה כל כך מטופש כאשר רקד עם עצמו בעוד החגורה מגבילה אותו.
"הארי, כמה שוקולד אכלת היום?" שאל לואי והארי הפסיק, מביט בבהלה בעיניו, "לואי נאנח, הוא הולך להיות מסטול היום." קבע והבנים הנהנו, "למה?" שאלתי, מבולבלת במקצת, "כי הוא משתכר משוקולד…" אמר נייל בפשטות.

עלינו סוף סוף למטוס, לאחר בדיקות רגילות של שדה התעופה. "בואי." אמרה לוטי, היא נתנה לי להיכנס ליד החלון, אך לפני שהיא הספיקה להתיישב הארי התיישב במקום שלה, לידי.
היא הרימה גבה והוא משך בכתפיו, מנסה לפתור את הפלונטר של האוזניות הלבנות שלו. היא נאנחה, הולכת ומתיישבת ליד זאין, הבטתי בחלון בעודי פוטרת במהיות הבזק את הקשר באוזניות השחורות שלי, "את יכולה…" הוא שאל ונתן לי את האוזניות שלו, התעסקתי איתן מעט והחזרתי לו אותן כמו שצריך, הוא חייך והכניס אותם לאוזניו, מחבר כמוני את הקצה לאייפון ומחפש שיר.
הפעלתי את little me של little mix. נאנחתי, נותנת לרגשות שלי להשתולל לי בלב, חודרות אל הבטן ותוקפות אותי בכל תא ותא בגופי, בכל נקודה פגיעה ובכל חלקיק וחלקיק בגופי, הגוף שלי נעשתה רופי, תחושה של קושי תקפה אותי והרגשתי כבדה לפתע.
"הכל בסדר?" שמעתי את קולו של הארי מבעד למוזיקה, הוצאתי אוזניה אחת, "הכל בסדר?" הוא שאל, הנהנתי. 'לא!!!' הלב שלי צרח, 'הכל לא בסדר!!' הוא המשיך לצעוק בתכוי, אך אף מילה לא יצאה מפי. "אני יכול לשים עלייך ראש, אני מת לישון…" הוא מלמל, משכתי בכתפיי והוא חייך אלי בתודה, מניח את ראשו על כתפי, מה שגרם לי מתוך הרגל לשים את ראשי על ראשו,עוצמת את עיניי ומחליפה שיר ל-just the why you are של ברונו מארס.
"אני אוהב את השיר הזה." הוא מלמל, "איזה?" שאלתי, "השיר שאת שומעת, גם אני שומע.." הוא אמר וחייכתי.
עצמתי את עיניי, שוקעת במהרה שבינה עמוקה.
אך החלום שחלמתי לא היה השיא של חיי אפשר להגיד.

~החלום~
-פלאשבק-
צרחתי, הדמעות יורדות על עיניי, "תעזוב אותי!" צרחתי, "אני אוהב אותך…" הוא לחש ואני נפלתי על ברכיי, "די כבר.." לחשתי. אך אני לא הייתה זאת שלחשה, אני עמדתי בצד, הדמעות עולות בעיניי.
אבל, אני כן זאת שצרחה… זאת פשוט הייתה אני מהעבר, ואני נחתתי שם, מסתכלת על הכל, אך הם לא ראו אותי כנראה, משום ש'אני' והוא המשכנו בוויכוח.
"בבקשה…" הוא לחש, הדמעות החלו לעלות בעיניו, "די!!" צרחתי אני, לא הזיכרון, הרגשתי פתאום איך אני זזה, אך זאת הייתה אני עצמי, לא אני מהזכירון.
"בבקשה תגידי משהו.." הוא לחש, הוא היה ניראה שבור, אך אני הייתי שבורה יותר.
"אן!" שמעתי צעקה קוראת בשמי, והכל נבלע….