וואנשוט למורני המהממת Harry & Moran ♥

"אני אוהב מחנאות!" צרח לואי באמצע נהיגה גורם לכולנו להיקרע מצחוק, אני מקווה שעוד עשר דקות נגיע למחנה שנמצא עמוק בתוך היער. מקום שומם שוקק חיים. "אל תדאגי אני פה ליידך" לחש לי הארי בחיוך ואני הנהנתי בחיוך צדדי, גורם לי להיזכר ביום שבו הכרנו. אני זוכרת, זוכרת כל צעד ופעימה אשר עברו במהלך ההיכרות. אני לא חושבת שאי פעם אני אשכח את זה, את המסעדה המוכרת והאהובה עליי ביותר, המקום היחידי אשר עזר לי לברוח מן העולם ולהתרכז במורן, במי שאני. "מורן הכל בסדר?" שאל נייל בחשש גורם לי הלם קל, "הגענו כבר?" שאלתי בפתאומיות אך בהבעה רגועה, "עוד חמש דקות בערך" הכריז לואי ופנה לכיוון השלט הגדול שעמד בקצה הרחוב. "לא שכחנו את הסנוויצים נכון?!" שאל נייל לחוץ כולו כשליאם עוצר את נשימתו מתאפק שלא לצחוק, "שכחנו…" אמר הארי בפה פעור אך מזויף גורם לנייל לאבד את שפיותו. ליאם הוציא מהתיק את שקית הסנוויצים אל מול פניו של נייל גורם לו להשתתק. "אתה חתיכת…" התחיל נייל בעודו חוטף את שקית הסנוויצים ומחבק אותה צמוד לחזהו, "אף פעם לא ראיתי זוג כל כך מאוהב" אמר זאיין כשהוא מסתכל עליי ואז על נייל. "הגענו!" צרח לואי כעבור כמה דקות עם קולו הגבוה אך רגוע והוריד את החגורה מגופו, פתחתי את הדלת יוצאת שניות ספורות אחרי לואי ומיד אחרי ירד הארי נייל ושקית האוכל. "היי! קצת עזרה זה כבד…" מלמל ליאם כשהוא נאבק עם התיק ששקל לפחות שלושים קילו, "בייב תתקדמי ליער אני כבר יגיע" אמר לי הארי בחיוך והתהלך לכיוון ליאם מושיט לו את היד לעזרה. אם לומר את האמת אני דיי מפחדת ממקומות פתוחים, אף פעם לא ידעתי איך להתמודד עם הפחד הזה. תמיד הדחקתי אותו ושמרתי בסוד, כנראה שרק הארי הצליח להבין זאת. נשענתי על אחד העצים שהיה ביער ואל מול עיניי נגלה מקום ענקי בעל עצים גבוהים עם שורשים יחסית ישנים, "שלושה ימים של סבל" סיננתי בין שיניי ונאנחתי בעודי מתיישבת על הכיסא שלואי החזיק בידו. "לומדת מהארי מהר אה?" שאל לואי עדיין באותו תנוחה שהיה עם הכיסא כשהוא בהלם, "הוא לומד ממני…" מלמלתי ושמתי את ידיי על ראשי נהנת מהנוף. "באה לפה הרבה?" לחש לי הארי בפתאומיות גורם לי להיבהל במקצת, "הארי! אדיוט…" אמרתי בכמעט צעקה בזמן ששמתי את ידי על ליבי מנסה לסדר את נשימתי. מאז ומתמיד אני אוהבת להבהיל אנשים וכשהארי הבין זאת הוא תמיד ניסה לנקום בי על כך, מאז הפעם אחרונה בזמן שהוא ישן שהתגנבתי אל חדרו והפעלתי מוזיקה בקולי קולות גורמת לו לזרוק את הכרית בריפלקס קטנטן. "אדיוט שאת חולה עליו…" מלמל הארי נושק קלות לשפתיי ומחייך, "מה עם האוהל?" שאל זאיין בפליאה ותפס את החלקים בידו הגדולה יחסית לשלי. הסתכלתי על הארי מנסה לרמוז לו שזה העבודה שלו להרכיב את האוהל והוא רק חייך כאילו לא רמזתי כלום, "הארי האוהל!" צעקתי כשהבנתי שהוא בוהה בי והוא טלטל את ראשו ותפס בספר ההוראות. "הוראות זה לטיפשים" אמר לאחר כמה שניות והשליך את הספר אל הרצפה, "נייל בוא תעזור" הוסיף הארי ונייל תפס את שתי המוטות. "באת לעזור או לשחק תופסת?!" אמר הארי כשראה שנייל אוחז בשתי המוטות ובוהה באחד העצים שעמדו שם, "סליחה סליחה… מה לעשות?" שאל נייל ותפס את הברזלים. הסתכלתי עליהם מהצד מנסה להוציא את הארי מריכוז ללא הצלחה, כשהוא מרוכז במטרה הוא הולך איתה עד הסוף, שום דבר לא יכול לעמוד בדרכו. קמתי מהכיסא והתקדמתי ללואי ששכב על השמיכה שפרס, "רואה איזה חבר יש לך… יודע לבנות הכל, נצלי את זה" אמר לואי בקריצה גורם לי לצחקק מעט. "אז ליד מי את תשני היום באוהל?" שאל לואי לאחר כמה שניות והסתכלתי עליו במבט לא מבין, ""כן סיימנו!" הארי חייך ורץ אליך יושב בשלווה בחיקך. הוא נישק את הלחיי בשקט ואז הניח את פיו על הצווארי לוחש בשקט. "אני ישמח לשכב לידך" הסמקתי קלות והארי כרך את זרועותיו סביב מותניי, "מאוחר מידיי הארי…היא ליידי" צעק זאיין כשיישב ליד לואי שם את משקפי השמש על עיניו. "לא פייר" צעק ליאם ושילב את ידיו כילד קטן וחמוד, "אני לא נותן אותה, היא שלי… לך תתחבק עם עץ או משהו" אמר הארי גורם לי לצחוק. אני כל כך אוהבת את הרגעים כשהארי נלחם עליי, זה גורם לי להרגיש שהוא באמת אוהב אותי, שהוא שלי ורק שלי. "אם הייתי יודע הייתי מביא מהבית את השלט 'נא לא להפריע' ואז היה לנו יותר שקט…" הוסיף הארי בקריצה גורם ללואי לגלגל את עיניו. "גם בטבע אתה חושב על זה?" שאל נייל גורם לי להיות אדומה מסומק, "בנים, הכנתי בראוניס…" אמרתי בניסיון להעביר נושא והשפלתי את מבטי, תוך שניות הבנים השתתקו ומבטם רק נהייה עמוק יותר גורם לי לפחד. "הארי, רק היא תעשה לי את החופשה הכי טובה איי פעם" אמר נייל בחיוך ואני גלגלתי את עיניי בפליאה איך תמיד נייל מקשר כל נושא לאוכל. "אז, זאת הולכת להיות החופשה הכי טובה איי פעם כמו שנייל אמר… או, סתם חופשה רגילה ומשעממת?" שאל הארי בציפייה ואני חייכתי ותחבטי קצוות שיער שטני אל מאחורי אוזניי. "יותר מטוב…" עניתי ברצינות והוא חייך את חיוכו הערמומי, "בייב, אני או..הב אותך… אוהב את כולך! העיניים האלה, החומות שגורמות לי להזיל דמעה כל פעם מחדש, השיער החלק והארוך שגורם לי לחייך כל פעם מחדש, הלבוש הסוואגי הזה שרק מלהסתכל עליו אני נזכר בזאיין… אני אוהב אותך מורני, את רואה שהצלחתי להגיד לך את המילים?" שלח הארי את המילים לכיווני כחצים למטרה ואני נעמדתי שם לא יודעת איך להגיב, אני חושבת שמבחינת הפנים האדומות אפילו עגבניה הצלחתי לעקוף. "אל תתחנף…" הצלחתי בסופו של דבר להוציא מילה מפי,השפלתי את מבטי כשדמעה בוגדנית זלגה מעיניי. הארי השתתק, הלם מוחלט נראה על פניו, למה אמרתי לו את זה? עד שהוא הצליח לומר לי מילים יפות כמו אלה. אני לא יסלח לעצמי על כך, אני מקווה שלא פגעתי בו. "הארי…" התחלתי אך הוא קטע אותי, "לא זה בסדר…" הוא אמר והלך לכיוון היער. "הארי זה מסוכן!" צעקתי בעודי מנסה לצמצם את הפער העצום שניהיה בנינו, רצתי הכי מהר שיכולתי ומשהו במוחי עצר אותי. אותו הפחד שהיה לי עוד מגיל קטן, רק שאלה קטנה עמדה בראשי, להתגבר על הפחד ולהיות עם הארי או להשאיר אותו לבד ולהתפלל כשהוא יחזור עם החושך העצום שהיה שם?. החלטתי להתגבר על הפחד בתקווה שאני יחזור בחיים, רעשים של יללות זאב נשמעו ברקע גורמות לגופי לרעוד במקצת. מה עשיתי? אולי נחזור לאוהל?!, אבל הארי… הוא שם לבד בחושך הרע והמפחיד הזה. התאפסתי על עצמי ורצתי הכי מהר שרק יכולתי לכיוון היער, לעייני נגלה הארי כשהוא משחק בחתיכה של ענף שבורה ומשפיל את מבטו. נעמדתי מאחורי העץ מחכה לתזוזה קטנה שתרמוז שאני נמצאת מאחוריו, לפחות שהסתובב. רעש נשימות נשמעו יותר ויותר בכל צעד כשאני עושה לכיוון הארי, הוא יושב כמה צעדים מלפניי. קדימה מורן עוד כמה צעדים ואת שם. מרוב החושך הכבד לא הצלחתי לראות כלום, רק את הארי. "אחח!" צרחתי בכאבים ותוך שניות נפלתי על הרצפה כשראייתי הטשטשה לאט לאט, הארי מיד נעמד במקומו מביט בי ולא מחכה אפילו שניה, "מורן? מורן את שומעת אותי?! בבקשה תתעוררי אני אוהב אותך…" המילים האחרונות כשהצלחתי לשמוע לפני שהכרתי נאבדה.

~נקודת מבט הארי~
סוף סוף, הצלחתי, אני באמת הצלחתי. אמרתי לה הכל, את כל המילים שרציתי לאמר לה מהרגע הראשון שראיתי אותה. רק אחרי שאמרתי לה שאני אוהב אותה הרגשתי איך ליבי פועם בעוצמה אדירה. אחרי שהיא הצליחה להוציא מילה מהפה הבנתי דבר אחד, שכל מה שאמרתי בשבילה הוא שום דבר, היא לא באמת מרגישה את מה שאני מרגיש, אולי כל מה שיש בנינו הוא כלום בשבילה. החלטתי לברוח, פשוט לשכוח מכל מה שהיה עכשיו ולשבת לבד. ברחתי ליער והתיישבתי על סלע בגודל ממוצע מבחין בחתיכת עץ שנחה לה על הרצפה, הרמתי אותה וגילגלתי אותה בין אצבעותיי. כשלפתע נשמעה צעקה, זאת היא, מורן שלי… שכחתי מכל מה שהיה עד לפני רגע והחזקתי אותה בין שתי ידיי. היא שכבה על הרצפה נאנקת מכאבים, "מורן? מורן את שומעת אותי?! בבקשה תתעוררי אני אוהב אותך…" התחלתי לצעוק בלי לדעת מה אני אומר, היא עצמה את עינייה. "הטיול הזה רק מחמיר…" סיננתי בין שיניי ורצתי לכיוון המחנה שמורן מוחזקת בין שתי ידיי הגדולות יחסית לשלה. אני לא רוצה שזה יקרה עכשיו, עוד על המצפון שלי, אני לא יודע איך אני יחייה עם עצמי בהרגשה שאיבדתי אותה, את מורני שלי. אנחנו כבר כמעט חצי שנה ביחד, חצי שנה של צחוקים, שמחה עצב והכי חשוב אהבה. אהבת אמת, לפחות לפי דעתי. הגעתי למחנה והנחתי אותה בתוך האוהל כשכל הבנים מתאספים סביבי בניסיון להבין מה מתרחש, "מה קרה לה?" שאל לואי והסתכל בעיניי מנסה להוציא ממני את הכל. "זה מה שאני מנסה לגלות…" אמרתי בעודי מבחין ברגלה אשר סימני שיניים מובלטים וגדולים נמצאים בהם, "לואי תתקשר לרופא…מהר!" צעקתי בלחץ וליטפתי את רגליה, "אני מצטער שגרמתי לך להיות במצב הזה, אני לא יודע מה חשבתי לעצמי… אני אדיוט! אדיוט גמור… אולי בכל זאת הספר הוראות מתאים לי" סיננתי בין שיני וחבטתי את ראשי על השמיכה שהייתה לידה, דמעות בוגדניות החלו לזלוג מעיניי. אני רוצה למות! אני לא מוכן לחיות בעולם בלעדייה, היא הייתה הכל בשבילי, החיוך בבוקר, הצחוק, האהבות, הרגשות באוויר, הכל היא!. כעבור עשר דקות הגיע בתוך מכונית בינונית איש בעל חלוק לבן אשר רץ לכיוונינו, "הזמנתם רופא?" הוא שאל בחיוך ונייל הצביע על האוהל, "בוא נראה מה העניין… אגב אני ד"ר אדאמס" הוא אמר במהירות לא נותן לנו אפילו מילה קטנה להשחיל בין שפתינו. אחרי בדיקות שלקחו כמעט חצי שעה עמד מולינו הדוקטור עם תוצאות הכתובות על נייר לבן, "ובכן…" התחיל הרופא אך זאיין קטע אותו באמצע. "קצר וקולע" אמר זאיין בחיוך גורם לנו לצחקק טיפה, "רק רציתי לומר שהיא בשלב התאוששות…" אמר הרופא בעודו מגלגל את עיניו, "ומה קרה לה? למה היא נפלה פתאום?!" שאלתי לחוץ כולי והוא שם את ידו על כתפי, "אני בדקתי את העניין וגלתי שהנשיכות שיש ברגליה הם נשיכות קלות של נחש… יש לך מזל שקראתם לי מוקדם" אמר הרופא ותפס את תיקו החום בין שתי ידיו, "יש לך חברה חזקה… תשמור עליה" הוסיף הרופא ועלה למכוניתו. מאיפה לעזאזל הוא יודע שהיא חברה שלי? איך הוא הגיע למסקנה כזאת?! אולי נועדנו להיות ביחד… כמו באגדות, שהכל יכול לקרות.

~כעבור שלוש שנים [נקודת מבט מורן] ~
"אמ, אממ" מלמל טים הקטנטן, הבן שלי, חלק ממני. היום אני בת עשרים, דיי צעירה בכדי להיות אמא אבל עם השנים נלמד את התפקיד. "מה קרה טים?" שאלתי בהתלהבות והארי גלגל את עיניו בעודו משחק באייפון שלו, "תסתכלי עליי בייב" אמר הארי וצילם תמונה בפלאפון, דפיקה חלושה על הדלת הוציאה אותי ממחשבותי והארי ניגש לפתוח אותה. "מי בא לדוד לואי?" שאל לואי ברגע שהדלת נפתחה ופרש את ידיו לרווחה כשטים נמחץ בין זרועותיו, מיד אחריהם נכנסו נייל ליאם וזאיין כשהם נעמדים ליד לואי, משחקים עם טים שלי, שלי ושל הארי. "אז איך את מסכמת את השנים האלה בייב?" לחש לי הארי באוזניי והסתכלתי בעיניו, "לא כולל המחנה?" שאלתי בציניות והוא פער את פיו. "אל תזכירי אפילו…" הוא ענה וגלגל את עיניו. "אבל אני לא ישכח את הלילה ההוא שהקיש אותי נחש ולמרות הריב אתה עזרת לי… ואני זוכרת כל מילה שאמרת לי ביום ההוא, אתה לא מבין מה המילים האלו עשו לי… קפאתי באותו רגע ומההרגל יצא לי משהו אחר ממה שרציתי להגיד" עניתי בחיוך והוא נישק את שפתיי בחום, "אייכס!!" צעקו לואי וטים ביחד והוציאו את לשונם החוצה, "אתה רואה מה אהבה עושה לאנשים טים?!" שאל לואי וטים הסתכל עליו בלי להבין מילה. טים אומנם בן שנתיים אבל כשהוא רוצה הוא מתנהג כילד בוגר לגילו, "טים תגיד לואי" אמר לואי בציפייה וטים נתן לו מכה חזקה בראש ממלמל כמה מילים. "טוב אתה לא חייב אם אתה לא רוצה…" הוסיף לואי ופתח את עיניו לרווחה, "לחיי וואן דיירקשן!" צעק זאיין בחיוך ונייל צעק איתו. "שנצליח ושיהיה רק טוב" הוסיף הארי בחיוך וחיבק אותי ממותניי, ומפה? החיים רק התחילו… אולי הסיפור הסתיים פה, אבל חיי ממשיכים הלאה ליום הבא.