וואנשוט הארי & דניאלה

"אני לא מאמינה שזה קורה לי" אמרתי לעצמי רצתי ברחוב כדי לנסות להגיע וכמה שפחות לאחר ממה שכבר איחרתי סוף סוף התחלתי להתקרב לסטודיו לריקוד הגעתי לדלת ופתחתי אותה במהירות המשכתי לרוץ עד שהתנגשתי במישהו נפלתי על הרצפה וקיבלתי מכה בראש התנערתי וראיתי בחור מהמם עם צעיף ממש מתוק של חתולים :) שהושיט לי יד נתתי לו את היד שלי וקמתי "כמו ששמת לב זה הארי הוא נחשב הרקדן הכי טוב בוואן דיירקשן והוא בא לצפות בשיעור שלנו" אמרה המורה חזרתי לשורה וניסיתי לרקוד עם כולם אבל כל השיעור המבט שלי היה מופנה לבחור הזה- הארי שלא הצלחתי בכלל לעשות את הצעדים "באמת דניאלה מה קורה לך?" שאלה אותי המורה "אה..אני מצטערת" אמרתי וניסיתי להתרכז בתנועות. "את רוצה להיפגש?" שאל אותי הארי בסוף השיעור "בטח" אמרתי לו וישרתי את הכובע שלי "אז איפה?" הוא שאל אותי, מעט מובך "מה דעתך בפאב הזה? אני עובדת שם בלילה" אמרתי לו "סבבה" הוא ענה לי בחביבות ומבטו המושלם תפס את עיניי. השעה 21:00 הוא לא הגיע עברה שעה.. ועוד שעה.. ועוד שעה… והוא לא הגיע אני מתחילה לחשוב מה הולך פה? לבסוף בשלוש לפנות בוקר אני חוזרת לביתי, מאוכזבת. "הוא בטח שכח" אני אומרת לעצמי ונזכרת במבט המדהים שלו שגרם לי להתאהב בו בשנייה אני מסתכלת על הרחוב השומם ורואה שם זוג רגע, זה הארי! הוא בטח בא עכשיו! לא, הוא לא אני מסתכלת יותר טוב ורואה שיש לידו מישהי הוא מתקרב אליה ומנשק אותה.

אני הולכת באותה הדרך שבה הלכתי לסטודיו לפני שבוע אבל הליכתי איטית ועצובה ולא ממהרת ומלאת שמחת חיים. אני מגיעה אל הסטודיו שאין בוא איש ומתחילה לרקוד בהיסוס לאט לאט הצעדים התגברו רקדתי ורקדתי עד ש..החלקתי על משהו התנערתי ובדקתי על מה החלקתי זה היה הצעיף החמוד עם ההדפס של החתולים נשכבתי על רצפת הסטודיו ובכיתי את חיי אל תוך הצעיף הכחלחל והיפה שעדיין היה לו ריח מוכר…