וואן שוט שירה&לואי

"מה את בונה?" שאל אותי לואי, הילד החדש בשכונה
"ארמון בחול, רוצה לעזור לי?"
"לא איכס, זה של בנות!!"
טוב אז אני שירה, אני בת 3 וגם לואי השכן החדש הוא בן 3 או 4, אני לא יודעת.
"שירה בואי הגיע הזמן לחזור הביתה!" אמא צעקה לי מרחוק ורצתי אליה
"לואי בוא הגיע הזמן לחזור הביתה!" צעקה גם אימו של לואי והוא רץ אליה עם חול בנעליו ובמכנסיו.
כל יום הייתי משחקת עם לואי בחוץ, בחצר האחורית, בגן המשחקים.. ההורים שלנו היו חברים מאוד טובים. אפשר לומר שעד גיל 9 גדלתי עם לואי, הוא היה החבר הכי טוב שלי עד שהוא עבר לבראדפורד שזו עיר יחסית רחוקה מלונדון, אז לא התראינו יותר.. והוא נשאר רק בזכרוני.

#כעבור 9 שנים#
"שירה, בוקר" אמרה אמא כשאני עוד שוכבת במיטה עייפה, בלי רצון לקום לבית הספר.
"אמא מאוחר יותר" אמרתי לה,
"שירה יש לך בית ספר, יאללה זאת השנה האחרונה שלך ואת צריכה להשקיע, קדימה" היא אמרה וקמתי בלית ברירה.
התארגנתי לבית ספר, היה קיץ. לבשתי מכנס קצר בצבע אדום אפרסק, חולצת בצפר שחורה חלקה, שלייקעס לבנים ולקוסט לבנות. השיער שלי הסתדר בצורה מושלמת, אני רזה, אני גבוהה, אפשר להגיד שיש לי גוף מושלם. השיר שלי שחור פחם ועיניי כחולות.
"עפתייייי" אמרתי לאמא בעודי טורקת את דלת הכניסה ונכנסת למכונית שלי, שמתי מוזיקה על פול ווליום ונסעתי בכיף שלי לבית ספר עד שעצרתי עצירה מטורפת באוטו כי אוטו ממולי עמד להיכנס בי,
"מה נראה לך שאתה עוצר ככה?!" יצאתי אל הנהג במכונית שממולי צועקת עליו.
"מה נראה לך שאת עוצרת ככה?!" הוא אמר לי בחזרה,
"אתה לא יכול לעשות עצירה כזאת פתאום! יש עוד אנשים בכביש לא רק אתה!"
"דבר ראשון, את זאת שבאת ממולי, מה רצית שאני אכנס בך?!" הוא הפסיק לדבר.
"ודבר שני…?" שאלתי אותו
"אין דבר שני טוב! אבל הפואנטה פה שנשים לא צריכות לנהוג זהו."
"סליחה?!" אמרתי וכיחכחתי בגרוני,
"סלחתי"
"מה אתה פאקצה" אמרתי לו
"מה את רוצה בייב? חתימה?"
"חתימה? חחחחח הצחקת לי את הריסים. מי אתה בכלל? אתה בסה'כ בנאדם שעמד לדפוק לי ת'אוטו"
"אני מפורסם לאב"
"מפורסם? בתחת שלי מפורסם, יאללה בייי אתה מעכב אותי" אמרתי והתחלתי להיכנס לאוטו צופרת לו שיזיז את הגרוטאה שלו.
המשכתי לנסוע לבית ספר לא מתייחסת לשיחה המפגרת שקרתה הרגע עם 'המפורסם'. החניתי את האוטו וטיי החבר הכי טוב שלי בא לקראתי,
"הכל טוב איימ? איך היה החופש?" הוא שאל,
"אפשר לומר שהיה אחלה חופש, חוץ מאיזה נהג שעכשיו עיצבן אותי בדרך.. אל תשאל ובקשר למחנך, קיבלתי את מר פילסברג, מי אתה?"
"אני חושב שקיבלנו אותו מחנך" הוא אמר בחיוך והתחבקנו, נכנסנו לכיתה והמחנך נכנס.
"בוקר טוב תלמידים ותלמידות, אני יודע שזה היום הראשון ללימודים אבל בשביל להפוך אותו למעניין אני רוצה להציג לכם את הבנאדם הבא" אמר מר פילסברג ונכנס אותו הבחור מהכמעט תאונה, ה'מפורסם' הזה. "זה לואי, הוא יעביר לכם שעה של זהירות בדרכים" המשיך מר פילסברג ואני פשוט מול כולם באמצע הכיתה התחלתי להתפקע מצחוק, "הכל בסדר אמה?" שאל המחנך, אבל פשוט לא יכולתי להפסיק לצחוק. "כן, אני אצא להירגע בחוץ" אמרתי ככשאני מוחה את הדמעות שייצאו לי מהצחוק.
בסוף חזרתי לשיעור, שומעת את כל השטויות שהוא מדבר, אין לי מושג מאיפה המורה מצא אותו אבל.. אחלה מציאה.. |NOT|
נשמע הצלצול ויצאתי מהכיתה לכיוון הלוקר, "אז מה.. תמיד את כזאת מצחיקה?" אני מסתובבת כשאני קולטת את לואי, ה'מפורסם' הזה. "אז מה.. תמיד אתה עוקב אחרי בנות שאתה נתקע בהם עם האוטו?" החזרתי לו מתחת לחגורה.
"ניצחת.." הוא אמר והרים ידיים.
"אני תמיד מנצחת" אמרתי כשסגרתי את הלוקר והתחלתי ללכת והוא התחיל ללכת אחריי,
"רגע.. אולי נכיר יותר טוב?"
"מממ אני לא חושבת שיש מה להכיר בך, 'מפורסם' " לחשתי לו.
"לא חכי, יש לי אישיות מעניינת"
"אם היא מעניינת כמו השיעור זהירות בדרכים שהעברת, אז אני בטוחה שיש לך מה להציע"
"באמת חשבת שהשיעור היה מעניין?"
"לא דביל."
"לא באמת, אני רוצה להכיר אותך"
"תפגוש אותי, עוד שעה בחצר האחורית." אמרתי לו והמשכתי ללכת לכיוון טיי.

#כעבור שעה#
"נו חיכית לי הרבה?" שאלתי
"לא.. רק.. 20 דקות.."
"אה סבבה, לא הרבה" אמרתי והתישבתי על הספסל בעודי מלקקת את הסוכריה על מקל שהייתה לי.
"אז אני יודע שקוראים לך אמה.."
"שירה, אמה זה השם המלא אבל קוראים לי שירה."
"שירה? שירה מריגולד?"
"כן.. רגע איך אתה יודע?"
"אומייגאד, לא אין מצב שזאת את.. זה אני לואי!"
"לואי.. לואי.. למה זה לא נשמע לי מוכר?"
"נו לואי..! שבנינו ארמונות חול ביחד"
"אוקיי, אני לא מבינה מה אתה רוצה, אבל זה מטריד" אמרתי וקמתי מהספסל. ברגע שראיתי אותו ידעתי שזה הוא, ידעתי שזה לואי שלי. לואי החבר ילדות שלי. מהתאונה עם המכונית ידעתי שזה הוא, אבל משום מה.. לא רציתי להכיר אותו, לא רציתי להכיר את ההוא החדש.
"בבקשה שירה, אני יודע שאת זוכרת אותי, בבקשה תנסי להיזכר בי, את החברה הכי טובה שלי מהילדות, ואני התגעגעתי אלייך כאילו בטירוף. זה כל כך מוזר לפגוש אותך פה, זה כל כך מוזר שאחרי 9 שנים אנחנו פתאום נפגשים, את הבנאדם הכי חשוב לי, את לא מבינה מה עשיתי כדי לחפש אותך. אבל לא ידעתי איך את נראית, השתנית כל כך.. ולטובה! אל תגידי לי שאת לא זוכרת אותי.." הוא אמר וירדה לי דמעה וחיבקתי אותו, "אני זוכרת.. אני זוכרת.. אני מצטערת, פשוט פחדתי להכיר אותך, פחדתי להכיר את אותך החדש.." אמרתי וחיבקתי אותו כל כך חזק והוא חיבק אותי בחזרה, הוא נהייה כל כך חתיך וגבוה, ושרירי. בקיצור גבר חלומותיי.
אחרי כמה דרות נרגעתי וחזרנו להתיישב בספסל.
"אז מה נהיה איתך כל השנים האלה?" הוא שאל
"סתם.. אתה יודע.. חייה של נערה מתבגרת.., מה איתך?"
"אני משתתף באקס פקטור.."
"באמא שלך! יא אני כל כך שמחה בשבילך, לא ידעתי שאתה שר!" אמרתי ופתאום הוא התחיל לשיר את השיר let me love you
ואחרי שסיים לשיר הרגשתי אותו קרוב יותר אליי, והוא ריסק את שפתיו על שלי.
"אני אוהב אותך, תמיד אהבתי… ותמיד חיפשתי אותך כדי להצליח לממש את האהבה שלי איתך" הוא אמר ונישקתי אותו.
"אני גם.. אני לא חיפשתי אותך, אבל תמיד הרגשתי ככה. אני רק מקווה שלא תיעלם לי שוב!"
"בחיים לא, אחרי שמצאתי אותך.. אני לעולם לא איפרד ממך" הוא אמר והצמיד את שפתיו לשלי שוב.

#כעבור 4 וחצי שנים#
"שירה… את יכולה לבוא אליי יותר מאוחר?" לואי התקשר אליי
"כן, אני באה" מרתי והתחלת להתארגן..
אחרי שעתיים הייתי אצלו.
דפקתי בדלת, "היי לאב, אני צריך שתעלי לחדר שלי רגע" הוא אמר.
"מה יש בחדר שלך?" שאלתי
"פשוט תעלי".
עליתי לחדר שלו, פתחתי את הדלת וראיתי מלא פרחים מפוזרים על המיטה בצורת לב, נרות יחניים דולקים, היה אור אדום כזה דולק, והיו שושנים אדומים בכל מקום בחדר. זה היה פשוט מדהים.
"לואי.. זה זה מדהים.." בקושי הוצאתי את המילים מהפה.
"בואי תעמדי פה" הוא אמר לי והוזיז אותי לאמצע החדר, הוא עמד מולי ושלף קופסה קטנה בצבע אדום בורדו מהכיס, הוא רכן על ברך אחת ואמר את המילים הכי יפות ששמעתי "אמה רוז מריגולד, התינשאי לי?" אני הייתי בשוק. זה היה הדבר הכי חמוד בעולם. אין דברים כאלה!
"ברור שאני רוצה ברור!!" אמרתי כולי מרוגשת והוא ענד את הטבעת על האצבע שלי, הוא עמד ונישקתי אותו.
"עכשיו אני אוכל לתת לך את הארמון שתמיד רצית.." הוא אמר,
"אזיה ארמון?"
"הארמון שבנית בחול באותו היום שנפגשנו.. הוא כבר לא יהיה רק בחול, הוא יהיה הארמון שלך, הארמון שלנו"