וואן שוט עצוב על הארי

הוא שנה בכלא , זה אומר שעבר שנתיים מאז שעולמו השתנה , הוא עדין מכה את עצמו על מה שקרה.
היא אמרה שזה לא באשמתו אז למה הוא מרגיש כך ?
הוא חשב שהוא יכל לעצור אותו , הוא יכל להציל אותה , הוא חובט שוב פעם על הקיר עם אגרופו ,הוא מוותר !
אין שום דבר שהוא יכול לעשות , הוא רצה כל כך להתעורר מהסיוט הזה , הוא לא יכל להתעורר לצערו , זה היה אמיתי .
הוא הלך למיטתו , הוא ניסה לנקות את ראשו אבל הוא לא יכל , כל מה שקרה ירדוף אותו לנצח והוא לא יוכל להימלט מזה .
הם יצאו 3 שנים , הם דיברו על נישואין וילדים ועל העתיד שלהם ביחד , הוא עמד להציע לה בשבוע הבא אבל לא לא היה לו סיכוי .
הוא חשב על ארוחת הערב שתכנן לאותו הערב , הם הלכו למסעדה מפוארת,הם צחקו וחייכו כל הלילה ,הוא סיפר לה כמה היא חשובה לו באותו הלילה .
קול של יריית אקדח נשמע , הוא הביט סביבו , שמח להיות בחיים וללא פגע.
הוא ראה את האיש בורח , אבל הוא הבין שהמשטרה תמצא אותו בקרוב.
יד תפסה בידו חזק, כמו נשימותיה הכבדות , הוא הוריד את מבטו וראה אותה .. על הרצפה …
" לא ! לא ! אל תעבדי עליי , לא עכשיו ! " הוא אמר
זה כל מה שהוא יכל להגיד , הוא חשב שהיא בסדר ושזו הייתה רק בדיחה ושהיא לא נפגעה.
" הארי … " היא אמרה לו
היא נשמעה חלשה , קולה רעד והיא מנסה להישאר עומדת בשארית כוחותיה, אבל ברכיה התנדנדו והיא הייתה מסוחררת.
" לא … לא … זה לא קורה ! " הארי לחש שהיא נפלה בזרועותיו .
דם הכתים את חולצתו , הוא ירד על ברכיו שאהובתו מונחת בזרועותיו .
"הארי .. אני לא רוצה .. אני לא רוצה למות .. אני לא מוכנה ללכת .. " היא מלמלה ודמעותיה החלו ליפול במורד פניה.
"אני מצטער , אני כל כך מצטער ! הייתי צריך להיות לפנייך ולהגן עלייך,הייתי צריך .. " הארי אמר
" לא הארי , אתה לא ידעת , זה לא אשמתך … " היא אמרה
" את לא יכולה להשאיר אותי לבד , בבקשה לא ! את הולכת להיות בסדר , זה לא הזמן שלך , את לא עוזבת אותי … " הארי אמר
קולו נסדק והוא ניסה לא להישבר, הוא רצה להיות חזק בשבילה , הוא לא רצה שהזיכרון האחרון שלה ממנו זה היה לבכות.
" תנשק אותי והכל יהיה טוב .. אני לא מוכנה ללכת .. זה לא אשמתך .. זה לא .. אתה..אתה לא ידעת .. " היא אמרה
הקול שלה נהיה רך והנשימה שלה נהפכה איטית יותר.
" לא .. לא … בבקשה תשארי איתי .. " הארי אמר
" אני … אני אוהבת אותך … הארי " היא אמרה
עיניה נראו ריקות , הניצוץ שהיה בעיניה נעלם , הדופק שלה נעלם , החזה שלה הפסיק לעלות ולרדת , היא נעלמה .
קול הסירנות נשמע , וכמה אנשים החלו לעשות סביבם מעגל , הוא התייפח ואחרי דקה או שתיים , הוא ראה משהו , האקדח , האקדח שפשוט שינה את חיו .
" אני אוהב אותך , אני לעולם לא ישכח אותך , אני אוהב אותך " הארי אמר
במהירות הוא שלף את טבעת האירוסין שקנה לה , הוא תמיד נשא אותה איתו , הוא פתח את את הקופסא , הרים את הטבעת והחליק אותה על אצבעה הקרה ונישק את מצחה .
הוא קימט את המעיל והניח את ראשה על זה , הוא תפס את האקדח ורץ.
עכשיו הוא יושב מאחורי סורג ובריח , והיא לא בזרועותיו .
הוא לא יכל להחזיר אותה עם ירייה ללבו של האיש שקרע את עולמו לגזרים !
הזיכרון חקוק במוחו , זה רודף אותו , זה מענה אותו , הוא חשב שהוא יכל להציל אותה אבל זה היה מאוחר מדי.
הוא בוכה שוב , כמו בכל לילה , אוחז את הכרית שלו חזק , הוא זועק לכרית בתקווה שהיא מקשיבה.
" הישארי איתי , עד שאני יירדם .. הישארי איתי … אני מתגעגע אלייך .. אני צריך אותך , זה פשוט סיוט , שאני יתעורר זה יהיה מחר ונהיה ביחד מאושרים … אני לא יכול לעשות את זה .. אני צריך אותך .. אני מצטער, אני מצטער ! " הארי לחש
הוא נרדם וחלם עליה ..
" זה לא באשמתך הארי , זה לא ! אל תאשים את עצמך .. זה לא אשמתך , בבקשה אל תעשה את זה לעצמך , אני אוהבת אותך הארי " היא אמרה לו בחלום
פניה הופיעו בחלומות אבל הוא לא יכל לראות שום דבר , אבל היא אמרה לו בכל חלום : " תנשק אותי והכל יהיה טוב .. אני לא מוכנה ללכת , זה לא אשמתך " אותו משפט חזר על עצמו בכל חלום כמו באותו היום שהכל קרה .
הוא אמר מלמל " הישארי איתי , עד שאני נרדם , הישארי איתי … "