וואן שוט על זאיין ♥♥

"אני אוהבת אותך!" אמרתי לו, "אני אוהב אותך יותר" אמר לי, "אני לא יכול להיות עוד שנייה בלעדייך!" הוא אמר ונשק לשפתיי, "אני לא יכולה בלעדייך!" , אמרתי עם דמעות בעיניים, אני באמת אוהבת אותו! למה עושים לנו את זה? בגלל שהוא לא בא להם טוב בעין? בגלל הקעקועים? בגלל העגילים? בגלל שהוא לא הבחור המושלם שההורים שלי רוצים? אני שונאת אותם! בגלל התהילה שלו? אני לא יכולה להיות שנייה בלעדיו! אני מאוהבת בו! הם אמרו לי 'הבחור הזה יביא רק צרות! אנחנו לא מרשים לכם להיפגש יותר!' אני זוכרת את זה, זה הרג אותי! אני זוכרת איך הדמעות הרטיבו את הלחיים שלי, אני בכיתי כמו מטורפת, אבא שלי, האיש הרשע הזה שהרחיק אותו ממני התקרב אלי במטרה לחבק אותי, אני הרחקתי אותו ממני וצעקתי 'אני שונאת אתכם!' הם הסתכלו עלי, לא היה להם איכפת, איכפת להם שאני אתחתן עם הבן של המיליונר המפורסם ההוא, אני אפילו לא מכירה אותו! אין לי מושג איזה בן אדם הוא, אני אפילו לא יודעת איך קוראים לו! הוא טוען שהוא אוהב אותי! זה לא הגיוני הוא לא מכיר אותי, הוא רוצה בגלל שאני יפה, שהוא יוכל להשוויץ בי אבל אני לא אוהבת אותו! אני אוהבת את השני, את זאין! הוא לא מביא צרות! הוא רק מביא לי סיבה לחייך, סיבה לנשום, סיבה להיות אני, אני מאוהבת בו, אבל לא איכפת להם, איכפת להם מכסף,מחומר, גם ההורים שלי התחתנו ככה, הם לא אוהבים אחד את השני, אמא שלי הייתה חייבת להתחתן עם אבא שלי, היא הייתה יפה, זה היה מספיק בשביל חתונה. עכשיו אני וזאין נמצאים בבית שלו, בחדר שלו, אני מרגישה את הנשימות שלו, את המגע שלו, את הליטוף שלו, את המילים האוהבות שלו, השעה 4 לפנות בוקר, תמיד נפגשנו בשעות האלה, הייתי מתגנבת החוצה אחרי שהם נרדמו והולכת לבניין שלו, היינו נשארים ערים כל הלילה, מדברים, מחייכים ומתנשקים, אנחנו באמת מאוהבים! אני שונאת את ההורים שלי! אני שונאת העובדה שאני בת 19 ואני לא יכולה להחליט את מי לאהוב, יש לי עוד חודש יום הולדת, התאריך הזה מקודש מבחינתי, לא בגלל שאני יהיה בת 20 אלא בגלל שבדיוק באותו היום הכרנו, עוד חודש נהיה ארבע שנים ביחד ארבע שנים ששלוש מתוכם היו סוד, אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול, זה היה היום הטוב ביותר בחיי.
~פלשבק~
הלכתי לי ברחוב אני לא ראיתי כלום, הראיה שלי הייתה מטושטשת מהדמעות, הדמעות שזלגו מסיבה אחת- ההורים שלי לא זוכרים את יום ההולדת ה- 15 שלי, אני נתקעתי בבחור אחד, "סליחה" הוא מלמל, והסתכל על פני, ראשי היה מכוסה בכובע ואיפור שלי היה מרוח לגמרי, עיניי היו אדומות , "מה קרה?" הוא שאל, "מה איכפת לך?" שאלתי אותו בעצבנות, "אני רואה ילדה בוכה, ילדה מאוד יפה בוכה! ואני חייב לדעת למה היא בוכה?! הרי היא יפה כל כך!" הוא אמר לי, אלא היו המילים המעודדות ביותר באותו היום העצוב הזה, "אני בוכה בגלל שאני בת 15" אמרתי, "זו סיבה לבכות?" שאל מבולבל "זו סיבה אם ההורים שלך שחכו שזה יום ההולדת שלך!" אמרתי, "אז תרשי לי לעודד אותך!" הוא אמר ומשך בידי לעבר בית קפה קטן, "מה?" שאלתי שהגענו, הוא התעלם ממני ואמר לאחת המלצריות "אני רוצה עוגת שוקולד…" הסתכלתי עליו מבולבלת ואמרתי "אוקיי אני אוכל איתך בכיף… אבל מי אתה?" הוא צחק ואמר "אני זאין מאליק!" "אני אור…" אמרתי לו, "שם יפה" אמר וחייך, היה לו חיוך כזה מיוחד, חיוך מדהים, חיוך שרואים רק על המסכים, רק בסרטים! "אפשר את המספר שלך?" הוא שאל אותי, "ברור!" אמרתי והוא הושיט לי את הטלפון שלו כתבתי את המספר שלי בזריזות, "אפשר את שלך?" שאלתי, "כן…" הוא אמר ונגע קלות במסך הטלפון, לאחר כמה שניות קיבלתי הודעה "XXXXXXXXX- המספר של זאין החתיך…. XD" צחקתי ושמרתי את המספר, "בן כמה אתה?" שאלתי, "15" הוא אמר, "מהיום…" הוסיף, "מה?" שאלתי, "זה יום ההולדת שלי…" אמר באיטיות, "צירוף מקרים…" אמרתי, הוא חייך והנהן קלות בראשו, הוא ליווה אותי הביתה, רגע לפני שנכנסתי הביתה הוא תפס בידי, משך אותי אליו, שחרר את ידי ותפס את מותניי, הוא הצמיד את שפתיו אל שפתי ונישק אותי, אני פתחתי מעט את פי, והוא החליק את לשונו על שפתי התחתונה ואני קיבלתי אותה בברכה. הלשונות שלנו רקדו ביחד בקצב מושלם, ברגע שהוא שחרר אותי בשביל לנשום, דמעות זלגו מעיניי, הוא נראה מבוהל ושאל "למה את בוכה!?" רק הסתכלתי עליו, דמעות המשיכו לזלוג לי, "כי- כי- כי זו הפעם הראשונה שאני מנשקת מישהו!" אמרתי לו, "אני מצטער אני- אני- לא ידעתי, אני לא התכוונתי…" הוא אמר, אני רק חייכתי אליו ואמרתי, "אני שמחה שהנשיקה הראשונה שלי הייתה עם מישהו כמוך…" הסתכלתי על הרצפה, "אני רוצה להיפגש איתך עוד פעם…" הוא אמר בחיוך, "אין בעיה…." אמרתי ונכנסתי לבית.
~סוף פלשבק~
"אור אני אוהב אותך… " הוא לחש באוזני מעיר אותי מהמחשבה. הסתכלתי מטה, הבטתי אל מגפיי הצבאיות, השתנתי מאז שפגשתי את זאין, אני לא אותה ילדה תמימה… ממש לא, אני מורדת, אני מי שאני באמת אני לא חיקוי זול של אמא שלי, אני בן אדם בפני עצמי וזו אחת הסיבות העיקריות שאני אוהבת זאין, הוא גילה לי את זה… שאני יכולה להיות אני… "גם אני…" לחשתי לו, "גם את מה?" הוא שאל משחק את המשחק שלנו, "גם אני אוהבת אותך…" נישקתי אותו נשיקה רכה בשפתיים. צלצול הטלפון שלי קטע את הנשיקה החמימה שלנו, מי מתקשר בשעה כזו? הוצאתי את הטלפון מכיס הקפוצ'ון שלי ועניתי, לא טורחת לראות מי מתקשר.
"הלו?"
"אור זה אבא איפה את?"
"אני אצל חברה…."
"מי?"
"לינדזי…."
"בואי הביתה… ותביאי איתך את חברה שלך!"
"לא!"
"למה?"
"היא ישנה…."
"אז מה את עושה אצלה?"
"אממ…. אני בדיוק חוזרת… היא נרדמה עכשיו…"
"טוב… עכשיו!"
"בסדר… ביי…"
"חסר לך אם את אצל בחור!"
"טוב אבא.. ביי אבא…"
ניתקתי את השיחה והסתכלתי על זאין. "ביי…." הוא אמר ונישק אותי. "ביי…" אמרתי לו בתוך הנשיקה. "ניפגש מחר?" הוא שאל בקול מלא תקווה, הנהנתי בראשי לאישור ויצאתי מהבית שלו יורדת במדרגות לקומה למטה. "היי אבא…" אמרתי שנכנסתי הביתה. "את היית אצל זאין נכון?" הוא שאל. "לא.. אולי.. כן.. מה אכפת לך?" אמרתי לו במבט מאיים. "אני אהרוג אותו!" הוא צעק וזרק לרצפה אגרטל שעמד על השידה לידו. "לא אבא!!! אתה לא! אני אוהבת אותו! ואני לא אתחתן עם הכלב הזה שאתם רוצים לשדך לי!!" צעקתי במלואי גרוני. "את תתחתני עם דילן! אחרת אני אהרוג אותך!" הוא ניפץ עוד אגרטל. "אור את בסדר?" שמעתי צעקה והדלת נפתחה, "זאין?!" צעקתי מופתעת מה לעזאזל קורה כאן?!? "תקשיב אדוני…. אני אוהב את הבת שלך… אני רוצה להתחתן איתה.. בתנאי שהיא רוצה…" הוא הסתכל עלי ואז על אבא, "כן אני רוצה!" צעקתי וקפצתי מאושר. זאין התקרב אלי ונישק אותי.
שבוע אחרי זה התחתנו.. ההורים שלי נכחו בחתונה.. זה לא הפריע לי…. העיקר שאני מתחתנת עם האדם שאני אוהבת .. זאיין מאליק ♥