וואן שוט נייל – בריחה (מתורגם) D:

מקווה שתאהבו :) (קראו תרציתי להוסיף)

המיטה הזאת לא כמו שלי , קטנה יותר , נוחה יותר , ומתחתיה הכל מכוסה בגופיות וגרביים וסוליות כדורגל. אין דבר טוב יותר מאשר להתעורר במיטתו – ואף על פי שזה קצת יותר קטן ולא כמו אחד בבית שלי -, זה בטוח וחמים וסדינים מלאים בריח שלו והכריות שבו הוא מניח את ראשו פשוט רך . אין צעקות שמגיעות מלמטה וללא מפלצות רעות שמעזות להוציא אותי באמצע הלילה .. זה רק הוא, עם היד שלו שעולה ויורדת בבטן שלי וידיי ועוד במקומות אחרים שהוא מעז לחשוף, וזה יפה וחם ולא כמו כל מיטה אחרת. זה במעונות בחדר של נייל.

זה תמיד המקום שנראה הכי טוב לבוא אליו כשהמצב קשה ביית . זה כמו בריחה, חופשה קטנה , מקום שבו כל מה שאני צריכה לעשות זה לישון בטרנינג ולצאת לשתות מאחור בלילה. אז, כן, זה סוג של מקום טוב וקטן ולנייל לא כזה מפריע לעצור את מה שהוא עושה ולנקות קצת , אבל זה נחמד וחם, וזה לא כל כך מחניק כמו שיכול להיות בבית. יש אבק ואולי איזה קופסת פיצה ישנה בת שבועיים, אבל זה יותר נוח ובטוח יותר מכל מקום אחר שאני כבר ישנתי בו, וזה בהחלט לא מושלם, ואת הרצפה לא מנקים בכל יום והשותף של נייל קצת מובך כשהוא רואה שאני ונייל במיטה ביחד, אבל זה הבית השני שלי שאני מעדיפה על פני כל מקום אחר , זה הבית שלי.

החדר של נייל הוא בעצם הבית שלי, למעשה, מאחר שאני כאן לפחות שלושה או ארבעה ימים בשבוע. זה פשוט לא לעצבן אותו או להיות במרחב שלו, אבל אני רוצה להיות כאן. אני רוצה להיות במיטה שלו ולראות אותו משחק פיפ"א ולצעוק על המסך תוך כדי שתיית בירה. אני רוצה אותו שיזחל למיטה שלו איתי אחרי שחזר מאחת מסיבות אחוותו (אחווה יענו כמו בסרטים של קולג') ושילחץ על אצבעות רגליו הקרות על שלי (כפיות חח) כאשר אפשר להריח אלכוהול בנשימתו. אני לא רוצה להיות לבד בבית, בחדר שלי כל הלילה כדלת שלי נעולה. אני רוצה להיות כאן – כי זה בטוח וזה נייל ושום דבר לא באמת יכול להשוות את ההרגשה כאשר מתעוררים במיטה שלו ולזרוק עליי את אחת מחולצותיו ולהפשיל חלק ממכנסיו, כדי שאוכל ללכת לכיתה בכל דבר מלבד הפיג'מה שלי. זה נייל והוא הילד הזה עם השיער הבלונדיני המבולגן והאחוותי שלו שצריך לרצות שום קשר איתי , אבל הוא כאן איתי במיטה בכל פעם שאני צריכה אותו, והוא מכסה עוטף אותי עם ידיו הרכות ומנשק אותי וזה גורם לי לרצות לא לעזוב את המיטה הזאת , אז אני אמרתי לו שאני לא רוצה לעזוב את המיטה.

הוא פשוט צחק וזה נשמע כצליל מלודי זה בהיר ונועז ויפה וזה גורם ללבי להלום מתחת לחזה הכבד שלי. הוא נשען על המרפק ומבריש את שיערי מהעיניים שלי, עם קצות אצבעותיו על המצח שלי.

"אז את לא חייבת לעזוב. נעביר אותך לפה," הוא מלמל, ועוצר רק לשנייה כדי לשלוח לי חיוך מרושע , "אני לא חושב שהמנהלת צריכה לדעת . אני בטוח שהיא לא לטובת שיתוף חדרים… בכל מקרה. זה יכול להיות הסוד הקטן שלנו …. "האגודל שלו מחליק במורד האף שלי ובשפתיים שלי, מתחכך בקשתו של קופידון כמו שהוא מחייך.

"הם רבו שוב", אני הסברתי בשקט, חיככתי את פני יותר קרוב לכף ידו כאשר רפרוף העפעפיים שלי נסגר מהשלווה של כל זה, "אמא ואבא. ג'ואי נכנס לזה, יותר מדי, ו … "

נייל לוחץ את אגודלו לשפות שלי, מרגיע אותי מלהמשיך. "ששש, הכל טוב, זה בסדר גמור. את לא צריכה להסביר בכל פעם שאת כאן, מותק. זה בסדר גמור. אני שמח שאת לא שם ושאת כאן במקום. אני אוהב לארח אותך כאן. "הוא מנשק את השפה העליונה שלי ומאפשר את רפרוף הריסים שלו על הלחי שלי. הוא ממשיך לשחק עם אצבעותיו בשיער שלי, מחליק עד לכריות רק מעט , רגליו הארוכות סבוכות עם שלי מתחת לסדינים.

זה צריך להיות לא נוח לשכב במיטה עם עוד מישהו בגודלם , אבל איכשהו, עם נייל, זה לא. זה חם, מוצק, ואין שום ברירה אחרת אלא להיות לחוצים אחד נגד השני כל כך לחוצים כך שאף אחד מאיתנו אינו נופל לרצפה. זה שקט, יותר מדי, וכשהוא בלי חולצה והעור הרך שלו הוא בשבילי כדאי שאגע, זה בשבילי כדי לגעת עם אצבעותיי במורד חזהו ומותן, דרך הגב שלו וכלפי השיער שלו כל כך רכים שאני יכולה לסבך את האצבעות שלי שם. אף אחד לא מדבר, אף אחד לא צריך, ואפילו לא שומעים את הקפיצים החורקים מתחת לשלווה שקוטעת המיטה כאשר מישהו זז אפילו מילימטר. זה רק שקט הטוב ביותר שיש , ולפעמים אפילו לא צריך שמישהו ידבר או יעשה הרבה רעש , כי התנור מחמם את החדר ושולח את החום לאורך כל החדר, בדיוק בטמפרטורה הנכונה כדי שיהיה מסוגל להירדם כאן. זה לא כמו בית שבו מישהו רוצה אותו קריר יותר בזמן שמישהו אחר רוצה אותו חם יותר ושבו לא יכול להיות אמצע לזה, אבל עם נייל, הכל תמיד הדרך שבה הוא צריך להיות, אין תלונות או התקוטטות . הטמפרטורה היא מושלמת וכך גם המיטה והחדר ו… להיות עם נייל זה, זה מושלם להיות איתו, אפילו על המיטה זעירה.

"אתה מתכוון לצאת הלילה?" מילמתי אחרי כמה דקות, התרחקתי קצת מתחת לשמיכה והנחתי את הראש שלי על אותו הכר כמותו.

נייל מניד בראשו, וכיווץ את שפתיו רק מעט לפני שתוחב את הקצוות של השמיכה סביב הכתפיים ועד לצוואר שלי. "לא, לא הלילה. ממ, חשבת שאני לא יטפל בך אם את כועסת?" הוא מגרד את עורפו כאילו הוא לא בטוח מה לעשות, כאילו הוא מתלבט אם אני צריך זמן לבד, כאילו הוא עדיין אחד מאותם נערים שהם לא בטוחים מה לעשות כאשר ילדה כועסת. אני מניחה שהוא עדיין, במובנים מסוימים, וזה גורם לי לחייך, כי הוא מנסה ואני אוהבת אותו על כך.

כי – יותר מכל דבר – זה רוצה לגרום לי לבכות בגלל שהוא מביט בי בעיניים כחולות כאלה והם כל כך גדולים וכל כך רחבים וכל כך תמימים והוא אומר שהוא רוצה לטפל בי ואף אחד לא באמת אמר או עשה זאת קודם. לפעמים נייל הוא יותר גבר מהאח שלי או האבא שאי פעם היו בשביליי. הוא שם בשבילי יותר מהם, אכפת לו ממני יותר, הוא אוהב יותר מכל בן אדם ממין זכר שהייה בחיים שלי לפני כן. והוא לא בדיוק מושלם, והוא עדיין מקבל את העיקרון של דברים (כפי שאני) ואת כל זה , הוא כל כך הרבה יותר טוב מלהיות בסביבת משפחה שהם עקשנים מכדי לרוצות ללמוד איך לעשות כל אחד ואחד בבית מאושר. עם נייל, יש רק שניים מאיתנו, ואנחנו כבר למדנו ומותאמים זה לזה ואנחנו ישנים באותה המיטה כמעט בכל לילה בזמן שעדיין יש הבדלים בינינו. לפעמים הוא רוצה לצאת ולשתות, או להישאר בפנים ולשחק במשחקי וידאו כל היום, פעמים אחרות הוא מרגיש מחויב ללמוד, בעוד שלפעמים הוא פשוט רוצה לשכב במיטה ולהתעסק בלסובב את לשונו עם שלי ולתת לידיו להחליק למקומות כאלה ואחרים וזה נחמד. זה לא מושלם, אבל זה נחמד. אנחנו לא מושלמים, אבל זה עובד לנו איכשהו.

אני דוחפת את עצמי למצב של ישיבה כדאי להישען אל חזהו, משעינה את מצחי על כתפו כך שעיניי הן בלתי נראים ממנו. הוא מוריד את ראשו אליי ומנשק אותי על מצחי , בשוליים החומים של השיער שלי. אנחנו יושבים ככה לרגעים, לא מדברים, אבל השרייה בחום מהתנור וגופו של זה. חזו החשוף עולה ויורד עליי ואני מנשקת את העור של צווארו, מכווצת את השפתיים שלי נגד הדופק שלו ולספוג אותו פנימה

"אוהב אותך, בריג' (מהשם בריג'יט)," נייל ממלמל קרוב לאוזן שלי, מהדק את זרועותיו סביבי לרגע לפני שהוא מושך את גבי ואוחז בכתפיים שלי, מחייך אליי. "עכשיו, מה דעתך על שאגרום לאישה שלי להיות שמחה ולהביא לה בירה."

אני ציחקקתי והוא שמע אותי לוחשת שאני אוהבת אותו בחזרה לפני שאני מנשקת אותו, קשה, העברתי את אצבעותיי בשערו וגורמת לעצמי סחרחורת. "כן. אני לא רוצה את זה ".

לכן, מיטה זו היא קטנה. המעונות האלה משותפים ומבולגנים בדיוק כמו הנערים שחיים כאן. זה לא הבית האמיתי שלי. אבל זו הבריחה המושלמת כשהמצב קשה ואנשים מתחילים להרגיש לבד. זו הבריחה שלי, כאשר אני רוצה את נייל והנוחות של המיטה שלו, החום שלו, את זרועותיו. זה הבית האישי שלי.