וואן שוט – לירון & נייל

"איך היה היום בהופעה?" שאלתי את נייל.
"היה בסדר, אבל אני נורא מותש. מאחורי הקלעים היו יותר בנות מהרגיל והן לא רצו ללכת…" נייל ענה לי וחייך חיוך גדול.
"את באה להיום?" הוא שאל בתקווה, וחיקה פעולת התחננות. "בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה" הוא עצם עיניים ולא הרפה.
"טוב נו," הסכמתי, ונייל הרים אגרופים לעבר התקרה בחיוך ניצחון.
"אבל איך.." התחלתי, ונייל הרים יד להשתיקי ואמר: "את לא תצטרכי כרטיסים. אני אתן לך את המקום הטוב ביותר, ותצטרכי רק להגיד את שמך, ושאני הבאתי אותך."
"בסדר," עניתי בחיוך, "אני אזכור."
"נייל?" נשמע קול נשי מאחוריי נייל.
בחורה בלונדינית התיישבה על הספה ליד נייל ואמרה: "הנה את, מאמי." היא הדביקה לנייל נשיקה על הלחי והתמלאתי כעס.
שוב פעם נייל עם החברות שלו. רק את החברה האמיתית שלו, זו שהיה להם קליק כזה כבר מגיל 3, הוא לא זוכר. אותה הוא לא מזמין לדייט, איתה הוא לא גר בבית. מה שהוא עושה בשבילה זה לדבר איתה בסקייפ מטומטם ולתת לה כרטיסים להופעה שלו ושל כל שאר הבנים.
"היי, אנה." נייל אמר במבוכה. נראה שלא טוב לו כל כך לצד אנה, או שאולי ניתח את הבעת פניי.
"תכירי, זו לירון."
חייכתי חיוך מזויף ומלמלתי: "נעים להכיר."
"אני חייב לסיים," אמר נייל, "נדבר בערב."

***
ההופעה התחילה. ישבתי במקום די נוח, קרוב לבמה. לא היו הרבה בנות שנדחקו מסביבי, אז יכולתי לצרוח ולרקוד ולשיר. אחרי שone thing נגמר, נייל לחש משהו להארי והוא הנהן.
נייל התקרב אל צד הבמה בו ישבתי. "אני רוצה להגיד משהו." הוא פתח, "יש מישהי מאוד מיוחדת ש… שאני רוצה להגיד לה שאני מצטער על הכל. על הכל. לירון? תעלי לבמה בבקשה."
נשימתי נעתקה.
עליתי במדרגות הבמה, וכל הבנות הסתכלו עליי בקנאה.
נייל חיבק אותי ולחש לי "אני אוהב אותך."
"אני אוהבת אותך," אמרתי לו, והתנשקנו, לקול תשואות הקהל.